ברוך טעם פד

אבן במסכת ר"ה דף כ"ח בד"ה ה"ה עובר בבל תוסיף שמסיק דלכך בנתערב מתן דם אחת דבכור במתן ד' דשלמים אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דבל תוסיף דמתן א' משום דעשה דמתן ד' דשלמים קילא שישנו בשאלה כו'. וכתב עוד שם שמטעם זה גם עשה דאכילת בשר קיל יעויי"ש. וא"ש מה דאין עשה דאכילת קדשים דקרבנות שלמים של המחוסר כפורים דוחה עשה דהשלמה דבכל אחד מאותן מצות עשה איכא צד קל משא"כ בעשה דהקרבת מוספים שחל על כל ישראל דאילימא לדחות עשה דהשלמה שאינו אלא בכהנים וי"ל שזה כוונת התוספת שם במסכת ר"ה ודוק היטיב:

ובדין שליחות לחצאין יש מקום עיון ע"פ דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה דין ב' ובמשנה למלך פ"ג מהלכות גניבה יעויין דברי התוספת מסכת ביצה דף ה' ע"א בד"ה ונתקלקלו והקשה רבינו פרץ כו' ותירץ דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד מ"מ המוספים נקרבים דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ כו' ומקשה המהרש"א הא התם הטעם משום דאתי עשה דפסח שהיא כרת ודחי עשה דהשלמה. אמנם לדעתי יש מקום עיון דברש"י דפסחים שם בד"ה מחוסר כפורים כתב בזה"ל כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד כו' יענש כרת. ע"כ מבואר מלשון זה שהדחוי היא משום שאם לא יהיה מותר להקריב יהיה אותו מחוסר כפורים ענוש כרת כו' עד שיתקן בהקרבת פסח שני. א"כ צ"ל שרש"י סובר דשכח' מקרי פשיע' דאם נחזיק שכחה לשוגג או אונס קשה הא אם שגג או נאנס בראשון ליכא כלל חיוב כרת ויש אריכות פלפול בזה אי שכחה הוי פשיעה או אונס יעויין במג"א סימן תק"ו ס"ק י' ובמג"א תקכ"ז ס"ק מ' כתב בשם מהרש"ל דשכחה מחמת עצלות מקרי פשיעה ושלא מחמת עצלות הוי כאונס וקשה אף לפי' רש"י דמיירי בשכח ושכחה מיקרי פשיעה וענוש כרת מ"מ לא הוה לי' להברייתא לסתום ולפסוק דמחוסר כפורים מקריב בע"פ אחר התמיד הא משכחת שהיתה השכחה באונס או היה לו אונס אחר שאיחר מלהקריב ובכה"ג ליכא עונש כרת ומה"ת ידחה עשה דהשלמה:

אמנם לפי דעת הר"ר פרץ הנ"ל י"ל דהיכא דנאנס ל"צ כלל לדחות היכא דלא אפשר לא נאמר כלל עשה דהשלמה. והיכא שנתאחר בפשיעה הרי עליו ענוש כרת ועשה שבכרת דוחה עשה דהשלמה וא"כ ממ"נ מותר המחו"כ להביא קרבנותיו שיקריבו לאחר התמיד ואף לפי דעת התוספת בעירובין דף ק' דעשה הבאה ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת ג"כ א"ש דהא טעמם שם משום דלא הוי דומי' דכלאים בציצית דמיניה ילפינן דחיית עשה לל"ת. וכ"ז בעשה שאין בה כרת דדולא דילפינן מכלאים לא הוי ידעינן של"ת דחמיר מעשה יודחה ע"י עשה אבל בעשה שיש בו כרת השכל שופט שתדחה עשה או ל"ת הקילי ממנה ע"כ אין לחלק בדחוי זו אם הגרם ע"י פשיעה או לא. וי"ל הא דחמור נגד קל לא בעינן בעידנא כמ"ש התוס' שם בפסחים הוא ג"כ ע"ד שכתבתי דהא דבעינן בעידנא הוא משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית דמיניה יסוד הדין דחיית עשה לל"ת ובחמור נגד קל ל"צ למילף מכלאים בציצית לכך לא בעינן בעידנא והוא ע"ד ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא כו' ומה שהקשיתי לעיל למה מקשה שם בפסחים מאי אולמא דהאי עשה כו' הא עשה דהשלמה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ועשה כי ההיא נדחית מפני עשה שיש בה קיום מצוה מיושב דברי הנ"ל די"ל דקושיית הגמרא תינח היכא שהאיחור הקרבתו לא היה ע"י פשיעה דבכה"ג דוחית עשה לל"ת וכמו כן לאו הבא מכלל עשה אבל אם נתאחר בפשיעה דליכא בגוונא זו דין דחיית עשה לל"ת רק בחמור נגד קל והרי כאן ליכא חומר בעשה המחוסר כפורים. משא"כ במחוסר כפורים בע"פ שאלימא משום כרת ע"כ בכל גוונא מותר מחו"כ להקריב קרבנותיו מחו"כ אחר התמיד בע"פ. דאם נתאחר באונס הדחיי' כדין דחיית עשה לל"ת. ואם בפשיעה הרי רבע עליו עונש כרת ועשה שיש בו כרת דוחית ל"ת אף היכא שבאה ע"י פשיעה וכנ"ל אבל לפי דברי אלה ליכא ראיה כמ"ש רבינו פרץ דהיכא דלא אפשר מותר להקריב אחר התמיד. סתימת דבריו מורים דבכה"ג לא נאמרה כלל עשה דהשלמה ולפי מ"ש לעיל דשייכי עשה דהשלמה אף היכא דלא אפשר. רק כיון דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה נדחית היא מפני עשה שיש בה קיום המצות בקום ועשה. ועד"ז מיושב ג"כ מה שלא אמרו שנתקלקלו במניעת הקרבנות המוספים דהתם לא היה פשיעה ונדחית עשה דהשלמה שאינו אלא לאו הבאה מכלל עשה מפני עשה דהקרבת מוספין ודוק:

בדין עשה שדוחה ל"ת שישנו בשאלה בהרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק יו"ד הל' י"א איתא כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רוצה וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו כו' ע"כ ומשיג עליו הראב"ד ז"ל בזה"ל אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה כו' יעויי"ש וכ' הכ"מ בזה"ל כ' הראב"ד כו' י"ל שלא עלה על דעת רבינו להתיר לצלותו עם חלק שאסור מה"ת אלא עם גיד הנשה שאין בגידין בנ"ט ושמנו שאין בו איסור רק ישראל קדושים שנהגו בו איסור ובפסח לא נהגו כדי שלא יבואו לחתוך בו איברים כו' יעויי"ש. לכאורה דברי הכ"מ צריכין ביאור דהא בפסחים דף פ"ג ע"ב איתא אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין כשר חוץ מגידי צואר תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר הני גידין ה"ד אילימא גידי בשר ליכלינהו ואי דאיתות' היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר אא"ב בשר נינהו אמטי להכי בעי שריפה אלא א"א לאו בשר נינהו למה טעונין שריפה. ומפרש רש"י בד"ה אלא פשיטא בגידי צואר קאמר ומשום דאינן נאכלין מחמת קושין מני להו בהדי העצמות וקאמר דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכל להו. רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד דתניא שמנו מותר וישראל קדושים הם נהגו בו איסור רבינא אמר בחיצון כו' חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו ומפרש רש"י דאסור מדרבנן ע"כ הרי מבואר מתוך הסוגיא הנ"ל לפי תירוצו של ר"א דאף שמנו של גיד אסור גם בפסח. ומדכתב הרמב"ם לכשיגיע לגיה"נ מוציאו כו' משמע דאינו מוציא אלא הגיד ולא שמנו ואף אם נדחוק דכוונת הרמב"ם דמוציא הגיד עם שמנו, קשה הא בצלי יש פליטת איסור שומן והוי כמבטל איסור לכתחלה שאסור אף בדרבנן לדעת הרמב"ם שכ' בפ' ט"ו מהמ"א נפל בשר עוף בחלב מרבה עליו ומבטלו כו' ע"כ הרי דוקא כיון שכבר נפל בתערובות מותר להרבות עליו ולא לכתחילה רק י"ל שלזה סברת הכ"מ הנ"ל דכיון דבשמנו של גיד אף איסור דרבנן ליכא אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור ולא חיישינן לביטול פליטתו אף לכתחילה ואף א"כ כוונת הכ"מ קשה עליו דברי הרמב"ם בעצמו בפרק ח' מהלכות מ"א כתב דחלב של גיד אסור מדברי סופרים ע"כ הרי שסובר שאסור מדרבנן כדאיתא במסכת חולין דף צ"ב ע"ב ומה שאמרו ישראל קדושים נהגו בו איסור היה קודם שנאסר מדרבנן כמבואר בחידושי ריטב"א שם. עכ"פ נשמע מדברי הרמב"ם שעכשיו איסור שמנו מדרבנן ודינו כשאר איסורי דרבנן שאין מבטלין אותן לכתחילה והארכתי בזה לפי דברי הכ"מ אבל פשטות כוונת דברי הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל שלא היה מוציא רק הגיד לבד ולא שמנו וחזק' עליו קושית הראב"ד הנ"ל:

וליישב זה י"ל ואקדים דבשעה"מ פרק ב' מהלכות נדרים כתב בזה"ל כיצד חלות נדרים על דבר מצוה וכו' ואם אכל או ישב לוקה כו' מדברי הרמב"ם ז"ל יש להוכיח שדעתו שלא כדעת הריב"א שכ' התוס' בפרק שלוח הקן דף קמ"א ד"ה לא צריכא דכ"מ שאמרו שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אם עבר ודחה לא תעשה אינו לוקה משום דכיון דעשה דוחה לא תעשה נמצא שאין כאן אלא עשה לחודא. ומשום דעבר עשה אינו לוקה כו' יעויי"ש ועיין בהרב משנה למלך כו' וזה שהרב החינוך (פי' בדברי החינוך) מבואר כן בהרשב"א דחידושיו בנדרים דף ט"ו ע"א ד"ה קונם הקשה וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכול איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה. תשובתו שהנדר עשה ולא תעשה כדכתיב לא יחל. ככל היוצא מפיו יעשה עי"ש. וא"כ לדעת הריב"א ז"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל אידחי ליה מקמא עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז"ל דלוקה אלא משמע דלא סבירא ליה כדעת ריב"א כו' יעויי"ש. עוד מקשה הרא"ה דהא הגמרא מקשה ביבמות דנילף מנזיר ומצורע שמותר בתגלחת דעשה דוחה לא תעשה ועשה ומדחה הגמרא מה לנזיר שכן ישנו בשאלה א"כ נשמע היכא דאיתא בשאלה אף לא תעשה ועשה נדחים מפני עשה כמו כן בנודר שלא לאכול מצה נימא כיון דנדר איתא בשאלה אמאי לא ידחה לא תעשה ועשה מפני העשה דבערב תאכלו מצות. ולתרץ כל הנ"ל אקדים דברי הש"ך ביו"ד סימן רל""ט ס"ק כ' דהיכא שע"י הנדר יהיה מנוע מן המצוה כופין אותו שישאל על נדרו ובתוס' מסכת גיטין דף מ"א ד"ה מקשים אמאי אמרו שם במשנה במי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול ליתי עשה דפריה ורביה ולידחי לאו דלא יהיה קדש.