ברוך טעם פג

אינם נדחים עשה ול"ת מפני עשה ושאני נזיר מצורע דליכא אלא ל"ת לחודא. היוצא מדברים הנ"ל דשיטת הרמב"ם דעשה דוחה עשה ומה שהקשה עליו איזה מאחרונים מסוגי' דחולין דף קמ"א ע"ב דמקשה הגמרא שם מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה ל"ק דשאני התם דעשה דשלוח הקן היא ג"כ עשה שיש בה קיום מצוה במעשה וכדומה שגם הש"א העיר על זה אבל עדיין קשה מסוגי' דפסחים דף נ"ט ע"א שמקשה הגמרא על ר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא למה מתיר למחוסר כפורים בכל השנה אחר התמיד להקריב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא משני דשאני עשה דהשלמה שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו שכת' הרמב"ן להדיא בסוף ספר המצות להרמב"ם במצות שהוסיף יעויי"ש. וגם על הת"ק דברייתא שם שאינו מתיר אלא בע"פ קשה לישתרי בכל ימות השנה דאתי עשה דקיום מצות אכילת בשר קדשים ודוחה עשה דהשלמה דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה:

אמנם לפ"ד התוס' במסכת שבת דף ד' ע"א שנשמע מדבריהם הא דאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחו"כ כפרתו הוא ע"ד שאמרו בגמרא בעירובין דף ל"ב ניחא ליה לחבר ליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד איסורא רבה וז"א אלא בע"פ שמונע הכהן שלא יבא המחוסר כפורים לאיסור כרת משא"כ בשאר ימות השנה ומקשה הגמרא שפיר על ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מאי אולמי האי עשה מהאי עשה כלומר כיון שהם שוים ליתנהו בדחיי' רק ככל דחיות עשה לל"ת הנדרש מכלאים בציצית שהעובר על לבישת שעטנז הוא מקיים המצוה של ציצית המוטל עליו ולא בכהנים שכהנים עוברים כדי שיקיים המחו"כ מצות אכילת בשר קדשים:

פרק רביעי ומעתה מיושב קושיית התוס' הנ"ל שמקשים אמאי דאיתא במשנה ונתקלקלו הלוים בשיר הא הי' קלקול יותר במניעת קרבנות מוספים. די"ל כיון דמצות קרבנות מוספים מוטל גם על הכהנים המקריבים אתי עשה דידהו ודחי עשה דהשלמה דעש' דקיום מצוה באותו אדם שעושה דחי' עשה שהוא לאו הבא מכלל עשה ומלבד כל הנ"ל שכתבתי בפי' דברי הגמרא בנזיר (דף נ"ו) לא אמנע לדקדק על פי שמפורש דלכך אינו ראוי לתגלחת נזירות שכן צריך לגלח על צרעתו. וקשה הא תינח אם ימי חליטו כלים קודם כלות ימי נזירות אבל כשימי נזירות כלים תוך שבעת ימי חלוטו הרי בידו לגלח על נזרו ובכל שבעת ימי חלוטו יגלח על צרעתו מעט שערות שיהי' לו שיצמח מיום גלוחו לנזירות עד תום שבעת ימי חליטו דהא אין שיעור לתגלחת של מצורע. ודע דלכאורה יש להקשות על פירשו הנ"ל בגמרא הנ"ל דאכתי למה קאמר בגמרא ימי סיפורו מנין הא אף שאין איסור בגלוח תוך ימי סיפורו מ"מ א"א לגלח אז על נזירות. דכיון שגולח על ימי חלוטו תו אין לו שער של שלשים דימי סיפורו אינו אלא שבעה ימים ולנזירות בעינן ולקח שער של שלשים יום. אמנם כיון דאין מניעת הגלוח לנזירות מצד טומאת הצרעת שבימי סיפורו רק משום שעדיין אין לו שער הראוי לגלוח נזיר אין להעלות מזה לק"ו שלא יעלו ימי סיפורו לנזירו' דטומאת ימי סיפורו אינם הגורמים מניעת הגלוח לנזירות רק אסיפת ימי מלאת צמחת השערות כי גולחו בסוף ימי חלוטו. והתגלחת סתרה נזירות של שלשים ועדיין י"ל דיהיה התחלת נזירות של שלשים ביום אחר הגלוח אף שהוא בתוך ימי סיפורו לכן א"ש דברי הגמרא אין לי אלא ימי חלוטו ימי סיפורו מנין:

בסגנון הנ"ל א"ש אף לשיטת החולקים על הרמב"ם וסוברים דאף עשה דקום ועשה אינה דוחה עשה דלכאורה, מה שסיים הראב"ד בהשגתו בפ"ז דנזירות בזה"ל והיינו דקילי ע"כ היא אך למותר וי"ל דהתוס' והרשב"א מקשים אמאי לא ילפינן בכה"ת במה הצד מכהן מצורע ונזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה ואם נדחה מה לכהן שכן אינו שוה בכל נאמר נזיר יוכיח מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כהן יוכיח ומתרצים לפי האמת דמסיק הגמרא בחולין (דף קמ"א) שכן גדול השלום דמצורע אסור בתשמיש המטה ליכא למילף כלל ממצורע. אמנם תירוץ זה אינו לפי ההלכתא וכמו שפוסק הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת צרעת דבימי חלוטו מותר המצורע בתשמיש המטה. וא"כ היה מקום לומר שהי' קשה להרמב"ם לפי המסקנא קושיית התוס' ורשב"א הנ"ל דנימא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאתי במה הצד מכהן מצורע ונזיר מצורע ע"כ הוכרח הרמב"ם לחדש דבנזיר מצורע ליכא רק ל"ת דכיון דימי חלוטו אין עולין לא שייך קדוש יהיה. והיתה סרה בזה השגת הראב"ד:

אמנם נראה לי פשוט דלפי מה שכתב הראב"ד דעשה דאיתי' בשאלה קילי י"ל דלא קשה מידי קושיית התוס' ורשב"א הנ"ל דהא דילפינן בכה"ת במה הצד ולא דחינן מפני שיש בכל אחד צד חמור ז"א אלא היכא שאין שייכות לאותו חומר שיגרום הדין שיש במלמד אשר אנו באין ללמוד דבכה"ג הוי דרך פירכא מה לזה שכן יש בו חומר אחר ובכה"ג חוקי התורה לבטל פרכא ההיא כשיש יוכיח מדבר אחר שאין בו אותו החומרא שנעשה ממנה הפירכא ואף כשיש בהשני חומר אחר דנין במה הצד. אבל בכה"ג שמה שאנו אומרים מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה אינו דרך פרכא רק כטעם לדבר כלומר דלא מצינן למילף מכהן ונזיר דעשה ידחה עשה ולא תעשה די"ל דאין כח בעשה לדחות עשה ול"ת אלא היכא שהעשה ול"ת הנדחים המה קילי וקל נדחה מפני חמור. והוא הטעם מה שדוחה העשה להעשה ול"ת דגבי כהן וכן גבי נזיר דבשניהם העשה ול"ת קילי בעצמותן זה מפני שאינו שוה בכל וזה מפני שישנו בשאלה וקל נדחה מפני חמור והרי יש במלמדים צד השוה ששניה' קילי ומטעם זה אמרה תורה ששניהם נדחים ואף שאין הקולו' שבשניהם מצד דבר אחד מ"מ הרי עכ"פ כל אחד לעצמו קיל ומצד קלותו נדחה אז אי אפשר למילף מהם במה הצד שיהי' בעלמא דין דחיי' היכא דליכא בהעשה ולא תעשה שאנו באים לדחות שום צד קלות ודברי אלה פשוטים וברורי':

וגדולה מזה מצאתי בחדושי הריטב"א למכות דף ד' ד"ה מה להצד השוה כו' יעויי"ש ממ"ש בשם הרא"ה ועוד כתב גם בחידושי לכתובות בפרק אלו נערות בסוגי' ואי ממונא לקול' כו' יעויי"ש באס"ז מ"ש בשם שיטה ישינה בד"ה שכן יש בהם צד חמור (זה כוונת הראב"ד במה שמסיים והיינו דקילי) היוצא מזה דעשה שאינו שוה בכל או עשה שישנו בשאלה קילי היא ועומדת להדחות מפני עשה שאין בה שום קלות מאותן ב' קולות הנ"ל דהא דאין עשה דוחה עשה היא משום דמאי אילמא האי עשה מהאי עשה ממילא כשיש אולמית בעשה הבאה לדחות נגד העשה השני' שדנין לדחותה בודאי נדחית היא. והנה לפי מה שפרשתי לעיל דק"ו דאתי ממנו דימי חלוטו אין עולין לו היא משום דליתא בתגלחת נזירות שהכוונה דנמנע מלגלח גלוח נזירות משום דאיכא איסור עשה שבמצורע וראשו יהי' פרוע שמצורע אסור בתגלחת ואין עשה זו נדחית מפני עשה דמצות גלוח לנזירות דמאי אולמא עשה דנזירות לדחות עשה דמצורע לכאור' יש לדחות דהא הדין במצורע איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת והרי עשה זו דמצורע אינו שוה בכל וקילי להדחות מפני עשה דגלוח נזיר ששוה באנשים ונקבות. א"כ יכול הנזיר לגלח תגלחת נזירותו. ואף בימי חלוטו אמנם ז"א דהא לעומת זה יש קולא אחרת בעשה דנזיר מצד שישנו בשאלה והרי השתחוות בין ב' העשה הנ"ל ששניהם קילי זה מפני שאינו שוה בכל וזה מפני שישנו בשאלה ומה"ת תדחה עשה דנזיר את עשה דצרעת וא"ש הק"ו הנ"ל שימי חלוטו אין עולין לו וכל זה למאי מחזקינן עשה שישנו בשאלה לקולא אבל אם לא היה נחתינן לסברא זו והיינו אומרים דאף שישנו בשאלה מ"מ לא מקרי מחמת זו קילא שפיר היה מן הדין דעשה דנזיר ידחה עשה דמצורע דהא עשה דמצורע קילא היא שאינו שוה בכל ובעשה דנזיר ליכא צד קל וא"כ היה נזיר מצורע מותר בתגלחת נזרו וממילא היה ימי חלוטו עולין לו. והיה מקרי קדוש אף בימי חלוטו והיה נשאר אף בימי חלוטו גם בעשה דקדוש יהיה והיה בנזיר תמיד עשה ול"ת ושפיר הוי מצינן למילף דהא דהתורה התירה הגלוח לצרעתו בימי נזירות שעשה דוחה ל"ת ועשה וא"ש לשון הגמרא ביבמות דאלת"ה הא אף דקיימא לן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמור מנזיר כו' וכמ"ש לעיל שהכוונה שאם לא נאמר שזה מקרי קולא מה שיש בשאלה יהיה ממילא גם בנזיר מצורע עשה ול"ת. ועפ"י מיושב קושיית התוס' ג"כ על המשנה דנתקלקלו הלוים בשיר הא נתקלקלו גם במוספים. דלכאורה י"ל על ת"ק של ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב במסכת פסחים דף נ"ט שאוסר למחו"כ בשאר ימות השנה להקריב אחר התמיד מטעם דמאי אולמא האי עשה כו'. נימא דאילמי עשה דאכילת קדשים שהוא שוה בכל משא"כ עשה דהשלמה שאינו אלא בכהנים. ולפי מה שהעליתי לעיל דאף אי עשה זו שייכא גם בשחיטה מ"מ אינו רק בכהנים כיון דעיקר הצווי דהשלמה לא נאמרה רק לאהרן ולבניו ויש לומר דכמו כן יש קולא בעשה דאכילת קדשים מצד שישנו בשאלה וכמבואר כן באריכות בספר טורי