ברוך טעם פב

יהיה אלא בלילה:

אמנם מ"ש לעיל דאף אם שחיטה אסורה לאחר התמיד מ"מ אין איסור זה בישראל לא ברורי לי' דהא פשוט דמעלי' השלם דכתיב בפ' צו ליכא למילף איסור על השחיטה דבהדיא כתיב והקטיר עליה חלבי השלמים. ולפי שיטת הסוברים דגם שחיטה אסורה צ"ל דילפי לה מהפסוק בפרשת פנחס מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה דעשי' קאי על השחיטה ודין תמיד של שחר ושל ערב שוים וכן מבואר בדברי התוספת מסכת מנחות דף מ"ח יעויי"ש והרי פרשה זו נאמרה לכלל ישראל כדכתיב שם צו את בני ישראל וגו' וצ"ע כי בספר טורי אבן ומלשון רש"י בפסחים דף ע"ד שציינתי לעיל נראה דאי שחיטה אסורה לאחר התמיד אסורה מעליה השלם ופסוק זה לא נאמר רק לאהרן ולבניו:

פרק שלישי קיצור דברי הנ"ל דאם שחיטה אסורה לאחר התמיד כשיטת הרמב"ם והראב"ן והט"א קשה בממ"נ אי אין זה רק בכהנים ולא בישראלים למה לא הוי עשה דהשלמה כאינו שוה בכל. ואם נאמר דאיסור שחיטה אחר התמיד היא גם בישראלים למה לא פשט האיבעי' אי כהני שלוחי דידן כו' ממתניתין הנ"ל ונתקלקלו הלוים בשיר דמעלה ומלינה ל"ל הא שחיטה אסורה לאחר התמיד והאיסור הוא ג"כ לישראלים וממילא אי הי' כהן שלוחי דידן הוי כאילו כל ישראל עוברים על עשה דהשלמה. ואינם נדחים מפני עשה דהקרבת מוספים. ודוחק לומר דמתניתין לא אתי' כהלכתא רק כר"י בנו של ר"י ב"ב דלדידי' הן לתירוץ ר"ח דמוקי בחטאת עוף והן לתירוץ דר"פ דמעלה ומלינה ע"כ צ"ל שסובר ר"י דבשחיטה ליכ' איסור דהשלמה. א"ו שסובר שאף בשחיטה אינו נוהג איסור בישראלים והוי אינו שוה בכל ונדחה מפני עשה דאכילת קדשים. ודע דלכאורה הי' אפשר לומר דלפי המבואר בנזיר דעשה שישנו בשאלה ועשה שאינו שוה בכל המה במדרגה אחת ולכך לא ילפינן במה הצד מנזיר וכהן שיהי' עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ א"ש קושיית הגמרא בפסחי' במחו"כ בשאר ימות השנה מאי אולמי דהאי עשה כו' דא"ל דעשה דהשלמה קיל מעשה דאכילת בשר שלמים שתקרב על מחוסר כפורים דישנו בשאלה וישוב להיות חולין וא"כ מכל מקום יש לומר דלא הוי קילקול במוספין דשאני עשה דהקרבת מוספים שלא שייך בי' שום קולי ושפיר דוחית עשה דהשלמה שאינו שוה בכל:

וכדי לתרץ קושיית התוס' באופן אחר בהקדים לתרץ דברי הרמב"ם דבהלכות נזירות פרק ג' דין ט"ו כתב בזה"ל נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע כו' יבא עשה וידחה ל"ת והלא נזיר שגלח בימי נזרו שעבר על ל"ת ועשה כמו שכתב קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו כו' ולמה דוחה כו' מפני שכבר נטמא נזיר בצרע' וימי חלוט' אין עולין לו כמו שביארנו והרי אין קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת צרעת ודחה אותו עכ"ל הרמב"ם וכתב ראב"ד א"א אני שונה בראי' מס' יבמות משום דהוי לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ השגתו עצומה לכאורה. ודברי הכ"מ בזה תמוהים ובש' מקשה לפ"ד הגמרא ביבמות דלאו ועשה שישנם בשאלה נידחים מפני עשה נשאר קושיית הרשב"א בנדרים ובחינוך להרא"ה בפ' תצוה שמקשה אמאי הנודר על מצות סוכה שופר מצה נאסר בקיום המצוה יבוא העשה דמצוה וידחה איסור הנדר ומתרצים דבנדר איכא עשה ול"ת. וקשה על דבריהם דבנדר איתא בשאלה. ומנזיר מצורע איכא למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה של איסור שישנו בשאלה:

ונראה לתרץ דבנזיר דף נ"ד איתא אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין כו' אמרת ק"ו כו' ומה נזיר בקבר ששערו ראויים לתחלת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטה שאין שערו ראוים לתגלחת נזירים לכ"ש. אין לי אלא ימי חלוטה ימי ספורו מנין כו' וכתבו התוס' ד"ה ספורו קצת קשה דתיתי בק"ו מנזיר בקבר ששערו ראוי' לתגלחת טהרה ע"כ. ובאמת קושי' חמורה היא דמה לי ימי חלוטו ומה לי ימי ספורו הלא בתרווייהו איכא ק"ו אחד אבל לולא דמסתפינא אמינא שתמוהים מאוד פירוש התוס' בד"ה (** ומה נזיר בקבר כו' שמפרשים ימי חלוטו שאין שערו ראוי' לתגלח' נזירו' טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו דלמה להו להתוס' לפרש כן הלא יש לפרש בפשיטות דלכך אינו ראוי לתגלחת נזירות דבימי חלוטו יש איסור בגילוח כדאיתא במסכת מ"ק (דף ט"ו) וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דברי ר' אליעזר כו' יעויי"ש וכן הלכה יעויי"ש תוס' ד"ה ראשו כו' ובחידושי הריטב"א שם מחליט בפשיטות דליכא פלוגתא בזה ואף ר"ע מודה דמצורע בימי חלוטו אסור בהתגלחת ויעוין במנין המצות להרמב"ם מ"ע קי"ב שהוכיח שהיא מ"ע גמורה ממה דאיתא בספרא כה"ג אף שמוזהר שלא יגדל שערו מ"מ אם נצטרע צריך לגדל שערו דאתי עשה דראשו יהי' פרוע ודוחה ל"ת דכה"ג דכתי' גבי' את ראשו לא יפרע וכיון דאיסורו בעשה דראשו יהי' פרוע אינה נדחית עשה זו מפני עשה דגלוח נזיר דמא אולמי האי עשה מהאי עשה וממילא הדין שלא יגלח והוי ק"ו. ולפי זה א"ש דברי הגמרא ימי ספורו מנין דבימי ספורו מותר המצורע בהתגלחת ואין התחלת ק"ו הנ"ל בימי ספורו. אמנם לפי המבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות יבום דין י"א דגם בחייבי עשה אמרינן דאם בעל קנה נשמע שסובר דעשה של קיום מצוה דוחית איסור עשה שהוא בשב ואל תעשה דהוי כלאו הבא מכלל עשה. וכעין מה שכתב הרשב"א בחידושיו לכתובות דף מ"ב ובפי' שם א"כ קשה לכאורה על פירושו הנ"ל דאמאי אסור נזיר ומצורע לגלח בימי חלוטו תגלחת נזירתו ליתי עשה דגלוח נזירות שהוא קיום מצוה בקום ועשה ולידחי איסור לאו הבא מכלל עשה שיש בתגלחת מצרעתו וצ"ל אף דעשה דוחית עשה מ"מ שאני עשה דגלוח נזירות שהיא קילי דנזיר ישנו בשאלה ועשה דמצורע אלימי ואין עשה קלה דוחית עשה חמורה והשתא דאתינא להכי י"ל דאי ס"ד דמה דאיתא בשאלה אינו נחשב לקולא שפיר הוי מצינן למימר דנזיר מצורע בימי חלוטו יכול לגלח גלוח נזירתו דעשה דגלוח נזירות דוחה עשה דמצורע ואי הוי סברינן כן לא הוי מצינו למילף דימי חלוטו אין עולין לו דהא ליכא ק"ו אחרי שמחזיקין דנזיר יכול לגלח א"ע תגלחת נזירתו אף בימי חלוטו וא"כ הוי הדין דימי חלוטו עולין והוי קדוש אף בימי חלוטו והי' גם עשה דקדוש יהיה גבי נזירות שייכי בנזיר אף בימי חלוטו וכיון דעכ"ז התירה התורה בנזיר מצורע לגלח הי' נשמע דעשה דוחה ל"ת ועשה ולפי זה י"ל דזה כוונת הגמרא ביבמות דף ה' אלא אתי מראשו כו' מה נזיר מצורע שכן ישנו בשאלה וקילי מחמת זה להיות נדחה מפני עשה דמצורע וע"ז קאמר הגמרא דאל"ה. (כלומר אי לא נחשוב לקילי מחמת שישנו בשאלה ונאמר דלענין חומר העשה ליכא חילוק בין אי איתא בשאלה או לא) הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמור מנזיר וליכא למדחי דבנזיר מצורע ליכא אלא ל"ת לחודא כמ"ש הרמב"ם ז"א דהא סברת הרמב"ם דעשה דקדוש יהיה לא שייך בנזיר בימי חלוטו הוא רק משום דימי חלוטו אין עולין לו ודין זה אינו אלא לפי המסקנא דסברינן דעשה שהיא בהשלמה קילי וממילא אין נזיר יכול לגלח תגלחת נזירתו בימי חלוטו דלא אתי עשה דידי' שישנו בשאלה ודוחית עשה דמצורע באיסור הגלוח. וכיון שכן איכא ק"ו דימי חלוטו אין עולין לו. אבל אי לא הוי אמרינן דמשום דאיתא בשאלה חשוב לקילי לענין דחיי' שפיר הוי מצי עשה דגלוח נזיר לדחות עשה דאיסור גלוח בימי חלוטו והיה הדין דבימי חלוטו עולין והיה בנזיר מצורע גם בימי חלוטו ל"ת ועשה והוי לן למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה א"ו צ"ל דחשבינן לקילי מפני שישנו בשאלה וממילא א"א כלל למילף מנזיר מצורע לענין דחיית עשה לל"ת די"ל מה לנזיר שכן ישנו בשאלה:

**(הג"ה צ"ע דבדף י"ז וי"ח בנזיר מבואר להדיא דבש"ס הפירש שאינו ראוי' לתגלחת היא משום שצריך לגלח בשביל צרעתו ולא כמו שדימה המחבר יעויי"ש ומלבד זה קשה איך אפשר כלל לגלח בימי חלוטו הא אסור לגלח רק על הדמים ומצורע אסור לבוא למקדש ואין משלח קרבנו על ידי אחר כמבואר במס' מועד קטן וברמב"ם פרק ב' מהלכות ביאת מקדש ודוק:

)** היוצא מדברי אלה דלפי האמת דימי חלוטו אין עולין ליכא אלא ל"ת ונכונים דברי הרמב"ם וסרה השגת הראב"ד מסוגי' הנ"ל ביבמות ומיושב גם קושיית הש"א הנ"ל די"ל דבאמת אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף היכא דעשה ול"ת ישנו בשאלה והא דמצורע נזיר מותר בגלוח ליכא למילף דכיון שהוא מצורע וימי חלוטו אין עולין לו. וכן ימי ספורו ליכא אלא ל"ת דקדוש יהיה לא שייך בימי חלוטו וספורו של מצורע שאין בהם קדושת נזיר כיון שאין עולים לו ולכך א"ש שהנודר מן הסוכה או משארי מצות שאין המצוה דוחה ל"ת ועשה דנדרים דאף שישנו בשאלה