ברוך טעם פ

למ"מ ולא יליף כה"ג לחודא רק מכאן. וכיון שכן ממילא א"א לומר דר"ע סובר דלאביו דגבי כה"ג אתי להתיר טומאת מ"מ ולאמו לגז"ש. דא"כ ע"כ נצרך לומר דר"ע ל"ל מה לי חד לאו או תרי דאל"כ למה צריך ליליף מלאחיו לכה"ג ונזיר וכיון שכן יקשה לר"ע מנ"ל דלאחיו קאי אכה"ג ונזיר דלמא לאביו איצטרך לאסור אף כשהוא כהן הדיוט ולאמו להתיר מ"מ לנזיר לחודא ולאחיו לכהן הדיוט ונזיר דיטמא למ"מ דכיון דל"ל מה לי חד לאו צריכין לכהן הדיוט ונזיר דאף שיש בכל א' מהם לימוד דיטמא למ"מ ה"א כששנים ביחד אסור לטמא. ולפי הנ"ל מיושב הרמב"ם דלשיטתי' דפסקינן כמ"ד אחע"א צריכין מיעוט על כהן שהוא נזיר שלא יטמא לקרובים. וגם צריכין על כהן הדיוט ונזיר ובברייתא דס"פ ט"י. ודרשינן מלאחותו על כה"ג ונזיר. ואין שום יתור לרבוי מי שהי' הולך לשחוט את פסחו לכך השמיטו ובפ"י מהלכות כלאים כתב בזה"ל ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל הרי דסובר דולאחותו קאי אמ"מ ולפי דברי הנ"ל בכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ וכן מפורש בספר צל"ח:

ובדברי הנ"ל מיושב קושיית התוס' שמקשים בסוגיא דנזיר הנ"ל .. דלסוגיא דטבול יום דדריש מלאביו ולאמו ולא סובר הצריכותא ל"ל לאביו ולאמו בכה"ג בחדא סגי לגז"ש די"ל דכיון דלסוגיא דט"י מצריך ר"ע לימוד מיוחד לכהן הדיוט ונזיר אף דלכהן לחודא דיטמא א"ע למ"מ כבר נלמד מבעמיו שמביא רש"י מספרא אשר סתמא אליבא דר"ע. ע"כ צ"ל דסובר ר"ע דשם דלא אמרינן מה לי חד לאו כו' ולכך מצריך לכהן הדיוט ונזיר כמו כן צריכין לכה"ג לחודא לימוד בפ"ע וגבי נזיר לכה"ג ונזיר והא דצריכים בכהן הדיוט וכה"ג לחודא ולא ילפינן בק"ו מכה"ד וכה"ג ונזיר י"ל כנ"ל דלכך נכתב במקום האיסור שיהיה תנאי בלאו:

פרק א בדין עשיית שליח לדבר מצוה ויש בו ל"ת בגמרא דשבת דף קל"ג ואביי אליבא דר"ש כו' ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' ומקשה בתוס' יומא דף ל"ד לשיטת הערוך המובא בתוס' דף ק"ג דאף לפי האמת לא אסור פסיק רישא אלא היכא דניחא ליה הרי קשה קושי' זו ואי איכא אחר אף לפי המסקנא ולמה מקשה הגמרא קושי' זו רק לאביי אליבא דר"ש דס"ד דפסיק רישא מותר הא אף לדידן פסיק רישא מותר כי' האי כשמל אחר דלא ניחא לי'. ועל דברי הערוך שמביא ראי' לשיטתו מסוגיא דכאן כבר תמה הרא"ש דהא קושיית הגמרא כאן אליבא דאביי ולס"ד. ואדרבה מכאן קשה על הערוך כנ"ל דאי כדבריו למה תלה הגמרא קושיא זו לשיטת אביי דהא גם לדידן קשה. ועוד קשה דא"כ למה לא פסקינן לפי האמת היכא שיש צרעת במילה ואיכא אחר שיהיה אסור לאב למול בעצמו היכא דניחא לי' בקציצת בהרת בנו ונראה לי לתרץ דבש"ך חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' מחליט דאם האב מכבד לאחר למול את בנו מבטל מצות עשה שהחיוב על האב למול בעצמו את בנו ותמהו עליו בת"ש ובפלתי סי' כ"ח דאי כדבריו למה מקשה כאן ואי איכא אחר ליעבד אחר הא יש מ"ע על האב שימול בעצמו. ונראה לי' דבתוס' לעיל בד"ה האי עשה כתבו וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמור ממילה וצרעת דדוחה. וי"ל דמה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות ע"כ ונראה פשוט דהכריתת י"ג בריתות הם על עצמית מצות המילה שיהי' כל אדם מישראל מהול אבל על המ"ע שעל האב שהוא בעצמו ימול לא מצינו הכריתת הי"ג בריתות וממילא לא אלימי מ"ע זו לדחות ל"ת ועשה ומקשה הגמרא שפיר ואי איכא אחר ליעבד אחר דאי משום מ"ע שעל האב למול אין לדחות ל"ת ועשה דצרעת:

אמנם ברמב"ם פ"י מהלכות צרעת דין ה' כתב בזה"ל מי שהיתה בהרת בערלתו ימול אע"פ שהיא מילה שלא בזמנה שמ"ע דוחה ל"ת בכל מקום ע"כ. ומקשה במל"מ דהא בשבת דף קל"ב אמרינן דבצרעת איכא עשה ול"ת השמר ל"ת ולעשות היינו עשה. ומתרץ המל"מ בזה"ל והנראה בעיני בדעת רבינו הוא דס"ל דאידך ברייתא דדריש לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו כו' ס"ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדרש לעשות לדרשא אחריתא ע"כ, הרי למסקנא דפסקינן דפסיק רישא אסור היכא דניחא לי' צריכין לעשות למדרש מיני אבל עתה עושה בסיב שע"ג רגלו וליכא בתלישת צרעת רק ל"ת דנלמד מהשמר אבל לא עשה דהא לעשות צריכין ללמוד מיני' כנ"ל. וכיון דליכא אלא ל"ת שפיר דחי לי' המ"ע שעל האב למול בעצמו ולכך מותר ומוטל על האב למול בעצמו גם במילה בצרעת אף היכא דאיכא אחר. והא דמקשה הגמרא ואי איכא אחר א"ש אליבא דאביי ס"ד אליבא דר"ש דכל פסיק רישא מותר אפילו היכא דניחא ליה. וע"כ אמר אביי דלעשות אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו ל"צ אלא אליבא דר' יהודא שסובר דבר שאינו מתכוין אסור, וא"כ כיון דלר"ש ל"צ לזה ע"כ צ"ל דר"ש סובר דלעשות קאי לעשה על תלישת צרעת. והרי יש בצרעת עשה ול"ת ואינה נדחית מפני העשה שעל האב למול בעצמו. ולכך מקשה הגמרא שפיר לשיטתו ואי איכא אחר ליעבד אחר אבל לדידן אף לשיטת הערוך דלא אסור פסיק רישא אלא היכא דניחא לי' מ"מ לא קשה ליעבד אחר דהא לדידן דרשינן מלעשות אבל אתה כורך בסיב שע"ג רגלו דס"ד למיסר משום דהוא פסיק רישא דניחא ליה ותו לא דרשינן מלעשות על עשה בתלישת צרעת רק ל"ת לחודא ושפיר נדחית מפני העשה שעל האב למול בעצמו אף דאיכא אחר מותר ומוטל על האב למול בעצמו. ודע שהת"ש מסיק היכא שהאב נותן לאחר למול בשליחותו הוי כאילו מל בעצמו וקיים המ"ע שעליו וניחא לי' בזה קושיית הגמ' ואי איכא אחר. וא"כ בצירף דברי הנ"ל הי' נשאר קשה לפי המסקנא כפי שיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר נימא היכא דאיכא אחר לא ימול האב ואי משום המצוה שעליו הא אף כשימול אחר בשליחותו יהי' לענין, קיום מצות המילה כאלו מל האב בעצמו. אמנם אקדים דברי רש"י שכ' בזה"ל ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו האב להתם כו' ע"כ. לכאורה אינו מובן למה הוצרך רש"י דלא ליקו האב להתם. וצ"ל דבטור יורה דעה סי' רס"ה איתא בשם בעל העיטור מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן גבי קרבן אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב ואינו עומד ע"ג. מעתה י"ל שסובר רש"י דאם האב ממנה אחר לשליח למול את בנו מילה בצרעת אף דלאותו אחר לא ניחא לי' קציצת הבהרת מ"מ כיון שמל בשליחותו של האב ושלוחו של אדם כמותו והוו כאילו האב בעצמו מל ממילא רביע על האב גם איסור דקציצת בהרת דניחא לי' דא"א לחלק השליחות לחצאין דנימא דאינו שליחו רק לענין חתיכת הערלה ולא במה שנקצץ גם הבהרת דכיון שא"א זה בלא זה וחדא מעשה היא אי הוא שלוחו למול הוי כאלו האב עשה כל המעשה וא"כ ליכא תועלת במה שמל אחר וע"כ קושיית הגמרא ליעבד אחר דהיינו שלא ימול בשליחתו של אב. רק מעצמו כפי הדין כשאין האב מל את בנו מוטל על כל ישראל למול ולכך מדייק רש"י ולא ליקו האב התם כלומר כדי שלא יהיה כעושה בשליחותו. וא"כ נסתרים דברי הת"ש הנ"ל לא הועיל בתירוצו וצריכים לתרץ כמו שכתבתי לעיל. וא"ש גם לדברי הערוך לפי האמת כיון דליכא בצרעת רק ל"ת יכול האב למול בעצמו דהעשה שעליו דוחה ל"ת דצרעת ותו אין להקשות כנ"ל. ולפי המסקנא לשיטת הערוך היכא דאיכא אחר ימול אחר בשליחותו דלפי מ"ש בכה"ג הוי ג"כ כאלו האב קצץ בעצמו הבהרת:

פרק שני היוצא מדברי דהעושה שליח על המעשה שיש בו קיום מצוה להמשלח ובאותו דבר עשויים גם מעשה איסור לא אמרינן דמצי לשוויה שליח ויהא רק כשליחו לענין המצוה לחודא וא"כ במילה בצרעת דהוי קצת כב' מעשים דהמצוה היא בחתיכת הערלה והאיסור היא מצד קציצת הבהרת שעליו על אחת כו"כ היכא שהמצוה והאיסור המה משולבים שמעשה המצוה הוא מעשה איסור. וא"כ מקום יש להקשות כאשר אבאר. איתא במשנה במסכת ראש השנה ל' ע"ב. בראשונה היה מקבלים עדות החודש כו' פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר כו' וכתבו בתוס' וא"ת אמאי לא חשב קלקול של מוסף כו' וכ"ת דמעלה ומלין בראשו של מזבח כו' הניחא למ"ד בפ' מזבח מקדש דף פ"ו אין לינה מועלת וכו' אבל למ"ד דמועלת מא"ל כו' וי"ל דאחר התמיד יוכל להקריב מוסף של ר"ה משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כו' ע"כ ומבאר בספר כפות תמרים פשיטות הכוונה בהקרבת הקרבנות הוי עשה דרבים שמוטל על כל ישראל ועל עשה דהשלמה אינם עוברים כ"א הכהנים העוסקים בהקרבה ועפ"ז הסברתי דברי הראב"ן שבדף מביא קושי' הנ"ל שבתוס' וכתב שאסור לשחוט אחר התמיד. ולכאורה קשה בדבריו למה נחית לחדש דבר דשחיטה אסור אחר התמיד שהיא לכאורה נגד סוגי' הגמרא דפסחים דף נ"ט ע"א יעויי"ש וע"כ צ"ל דפלוגתא דתנאי היא כמ"ש בספר טורי אבן דר' ישמעאל