ברוך טעם עט

אין לומר עוד שוא"ת שאני דז"א דעי"ז שיקבור בשבת יהי' קיום מצוה ובכגון זה קום ועשה עדיף:

מעתה לפי האמת אין כבוד הבריות דוחה דאורייתא אף בשוא"ת כ"א במ"מ שיש בו קיום מצוה, אמנם בלא"ה יש פלא בהרמב"ם שלא הביא כלל הדין דהולך לשחוט את פסחו כו' מטמא למ"מ ונראה לתרץ בהקדים מה שיש ליישב מה שקשה בסוגי' דנזיר (דף מ"ח מ"ט) דמקשה שם בגמרא מכדי לר"ע ל"ש כה"ג לחודא ול"ש כה"ג והיא נזיר נפקא מלאחיו לאביו ולאמו ל"ל צריכים כו' יעוי"ש לכאורה אינו מובן כיון דעיקר קושיית הגמרא דל"ל גבי נזיר לאביו ולאמו למאי הקדים הגמרא מכדי ל"ש כ"ג לחודא כו', ובתוס' שם מפורש דקושיית הגמרא לאביו ולאמו דנזיר ל"ל. גם מ"ש התוס' דהצריכות דקא עביד שם בגמרא קאי בין בנזיר בין בכה"ג קשה להבין דהא הצריכותא היא דאי כתב אביו ה"א היינו טעמא דלא מטמא לי' משום שהוא חזקה בעלמא אבל אמו דידעינן בלידותי' אימא ליטמא כו', וגבי כה"ג לא שייך הצריכותא דמאי נאמר דאי הוי כתוב אביו לבד ס"ד דלכך אסרה תורה ליטמא לו דלמא לאו אביו הוא דז"א דא"כ הוא ממזר ואין בו קדושת כה"ג וכקושית הרשב"א בשו"ת על דרש הספרא על לאמו ולאביו דגבי כהן הדיוט וכל התירוצים שנאמרו התם לא שייכו הכא, דעיקר התירוצים התם דהא גבי אביו ליכא מצוה כיון שאינו ודאי ומצות כהנים לקרובים חידוש הוא, אבל כאן דגבי כהנים כתיב לאביו ולאמו על מניעת הטומאה אי הוי כתיב לאביו הוי ילפינן גם אמו מני', דלכך נמנע מלטמא לאביו כיון דחזקה בעלמא הוא דמה בכך הא עכ"פ איכא ממ"נ שיהא מותר ליטמא לו. ואחרי שמ"מ אסרה תורה ליטמא לאביו כמו כן ממילא לאמו:

ונראה לי ליישב לדעת הרמב"ם דלכאורה קשה כנ"ל למידרש גבי נזיר מלאחיו דאם הוא כהן ונזיר דמטמא למ"מ דלמא לא קאי רק אטומאת קרובים דלשיטת הרמב"ם וכמבואר אף בתשובת הרשב"א אף למ"ד לה יטמא מצוה אין מצות טומאת קרובים רק בכהנים ולא בישראלים שאינם מחויבים לטמא לקרוביהם א"כ אי לא הי' ריבוי לכהן ונזיר ה"א דוקא ישראל נזיר הוא דאסור ליטמא לקרובים כיון דליכא גבי' מצות טומאת קרובים נשאר עליו איסור טומאה מצד נזיר אבל כשהנזיר הוא כהן כיון דמצד כהונתו יש עליו חיוב מצות טומאה לקרוביו דחי מצוה זו איסור דטומאה דנזיר:

ולכאורה י"ל לפי מה דאיתא בתוס' חולין דף ק"א ע"ב דלרבא דסובר דשבת וי"ה הוי איסור בת אחת לא מפכינן הברייתא דשבת וי"ה שגג ועשה מלאכה כו' ונשאר הברייתא כאשר היא לפנינו דר"ע אינו מחייב אלא אחת דר"ע סובר א"א חע"א אף בב"א. גם לפירש"י דשם דמאן דמהפך סבר כמאן דלית לי' אחע"א בכולל ומוסיף גם בב"א לית לי' אבל למאן דסובר דיש חילוק בין ב"א לא"כ לא צריכין להפוך הברייתא וכיון שר"ע סובר אין אחע"א בב"א ומכ"ש בכולל אין איסורו טומאה דנזירות חל על איסור טומאה דכהונה הקדום דקדושתו מרחם ומתלי תלי איסור טומאה דנזירות עד שפקע איסור טומאה דכהונה דהיינו כשמת קרובו שמצד כהונה הי' מותר ומצוה לו לטמא אליו. אז יש מקום לחול איסור טומאה דנזירות והוי לענין זה כאלו לא נעשה נזיר לטומאה רק אז אחרי שהותרה טומאת הכהן. וכיון שכן לפי מה דאיתא ביבמות דמצורע שראה קרי ביום השמיני מותר להכניס ידיו לבהונות דאמרינן הואיל ואשתרי לצרעתו הותר נמי לקריו כמו כן נימא דיהי' כהן ונזיר מטמא לקרוביו הואיל ואשתרי לכהונתו אשתרי לנזירתו. בשלמא למ"ד אחע"א בכולל חל איסור נזירות מיד כשקיבל הנזירות לא שייך הואיל ואשתרי אשתרי דהוי כמצורע שראה קרי ביום השביעי כיון שחל איסור טומאה זו קודם שהותרה הצרעת לא חל עוד ההיתר. אבל לשיטת ר"ע הנ"ל דאין אחע"א שייך שפיר הואיל ואשתרי כנ"ל. מתבארים דברי אלו להמעיין ביבמות בסוגי' הנ"ל ובמס' נזיר:

אבל לכאורה אם לטומאת קרובים שייך הסברא דהואיל ואשתרי כו' שייך בפלוגתת רש"י ותוס' בברכות בסוגי' הנ"ל דגדול כבוד הבריות דלדעת רש"י דמה שהותר לכהן טומאת קרובים ולמ"מ מצינו בנדר יוצא מכלל איסור דבתחילה כשנאסר לכהן טומאת מתים לא נאסר לו טומאת קרובים ומ"מ ולא ע"ז נכתוב איסור הטומאה א"כ מה אשתרי שייך בזה. דאין זה היתר הבא מכלל איסור דטומאה זו לא נמנע מכהנים רק מנזיר ושפיר חל איסור טומאת קרובים לנזיר וכהן כשמת הקרוב משא"כ לשיטת התוס' דחולקים על רש"י וסוברים דליכא לחלק בזה בין שארי דחיות שייך שפיר סברת הואיל ואשתרי כו', ונראה עוד פלוגתת הפוסקים המובא בש"ע יו"ד סי' דלדעת הרמב"ן טומאת קרובים מותר בין לצורך בין שלא לצורך עד אחר סתימת הגולל ולשיטת התוס' אינו מותר רק לצורך תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל. דהרמב"ן לשיטתו דמחליט בס' תה"א כדעת רש"י דאמרינן דלא נכתוב כלל על טומאת הקרובים ולכך מותר לכל בין לצורך בין שלא לצורך. אבל התוס' לשיטתייהו דחולקים על רש"י לכך סוברים דאף לקרובים אינו מותר רק לצורך. ולדעתי גם דמ"מ הדין לשיטת הרמב"ן דמותר בין לצורך בין שלא לצורך וראי' לזה מהא דאיתא ביבמות דלכך באשתו קטנה מותר ליטמא א"ע דעשאו חכמים כמ"מ. והרי היתר טומאה לאשתו קטנה מתבאר בפוסקים ובש"ע בהדי הקרובים שהכהן מיטמא להן א"כ ע"כ שוים הם לדינא ולקמן אבאר עוד ראיה לזה:

פרק שמיני והרווחנו בדברים אלו לתרץ קושיית הרא"ם בפרשת אמור על רש"י שמביא הדרש על פסוק לא יטמא בעל בעמיו להיתר טומאת מ"מ דל"ל להיתר מ"מ לכהן הדיוט הא נפקא מק"ו מהיתר טומאה למ"מ הנלמד מפסוק לאמו גבי נזיר על כהן ונזיר שמטמא למ"מ כן תורף קושייתו ויעוי"ש. אבל לפי דברי ניחא. דהנה התוס' מקשה על רש"י דבכ"מ דעשה דוחה לל"ת נימא דאינו בגדר דחיי' רק דמעיקרא לא נכתוב ע"ז איסור הל"ת וביותר קשה דבגמרא מס' יבמות רוצה הגמרא לילף ממילה ופסח ותמיד שדוחים שבת דעשה דוחה לל"ת נימא דשם הוי כאלו לא נאסר אחר שביארה התורה בפירוש שמותר בשבת להקריב התמיד כו' והאריך בזה בתשובת חו"י ומסיק דעיקר סברת רש"י מחמת דהיתר טומאת קרובים והיתר טומאת מ"מ נלמד מדרש באותו פסוק שנאמר האיסור משא"כ בתמיד ופסח וכו' שדין איסור מלאכת שבת נאמר בפ"ע והיתר הקרבה נאמר בפ"ע. מעתה לפי זה הוצרך התורה לכתוב היתר טומאת כהן למ"מ בפ' אמור באותו פסוק שנאמר איסור הטומאה דאי לא הוי ידעינן רק מדרש דאתי מלאמו דכתיב גבי נזיר לא הוי כתנאי בלאו רק כשאר דחיי' וממילא היה אסור שלא לצורך גם היה שייך דין הואיל ואשתרי ועוד שארי נ"מ. אמנם לפי זה קשה על ר"ע מנ"ל דלאביו דכתיב גבי כהן גדול לגז"ש. דלמא לגופא איצטרך להתיר טומאת מ"מ לכה"ג. דא"ל דנלמד מהדרש מק"ו דלאחיו שגבי נזיר שקאי על היתר טומאת מ"מ לכה"ג ונזיר. הא אי מהתם לא היה כתנאי בלאו וכנ"ל א"ו צ"ל דר"ע סובר דאף אם ההיתר נלמד מאותו פסוק שמבואר בו האיסור ג"כ אינו כתנאי בלאו א"כ שפיר שייך בי' הואיל ואשתרי. ואי אפשר לומר עוד לשיטתו דלאביו או לאמו שגבי נזיר קאי על כהן הדיוט ונזיר דקשה כנ"ל דלשיטתו דסובר אין אחע"א לא משכחת לאסור כהן ונזיר לטומאת קרובים דשייך הואיל ואשתרי ומקשה הגמרא שפיר לר"ע לאביו ולאמו ל"ל ומקושר יפה דברי הגמרא ולר"ע מכדי ל"ש כה"ג ול"ש כה"ג ונזיר דלולא הקדמת דברים אלו לא היה יכול הגמרא להקשות לר"ע דה"א דר"ע סובר דהיתר דטומאת קרובים הוי כתנאי בלאו ולא שייך הואיל ואשתרי ואסור לכהן הדיוט ונזיר לטמא לקרובים וצריכים לאביו או לאמו לכהן ונזיר וחד למ"מ. אבל לכאורה נסתר הבנין הנ"ל דמנ"ל להקשות דלמא באמת ל"ל לר"ע שום צריכותא ואתי לאביו שגבי כה"ג להתיר מ"מ ושיהיה כתנאי בלאו ולאמו לגז"ש ואביו ואמו דגבי נזיר חד לכהן הדיוט ונזיר שיהיה אסור לטמא אף שיש מצות טומאת קרובים מצד כהונה דלא שייך עוד לשיטה זו הואיל אשתרי וכיון דאמרינן תנאי בלאו וחד אתי להיתר מ"מ ולאחיו לכה"ג ונזיר דמטמא א"ע למ"מ. ונ"ל בפשיטות דאף דבתוס' כתבו דלכך לא מצריך ר"ע כאן לימוד לכהן הדיוט ונזיר שיטמא למ"מ משום דסברא כיון דכהן הדיוט מטמא לקרובים לא מהני טופיינא דכהן הדיוט משא"כ בכה"ג שאין לו היתר טומאה לקרובים. אבל אין סברא זו מוכרחת דמה בכך שהכה"ג אין לו היתר לקרובים הא מ"מ לענין מ"מ הותר לטמא והלימוד לכה"ג ונזיר קאי רק למ"מ ובאמת אף לדברי התוס' בעצמם מוכרחים לומר דהסוגיא דבזבחים בפר' ט"י דדריש מלאמו לכהן הדיוט ונזיר ל"ל סברא הנ"ל. לכן נראה לי דאפשר לומר דסוגיא דהכא סוברים בפשיטות דאמרינן מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין והא דאיצטרך לר"ע לכה"ג ונזיר שיטמא למ"מ משום דל"ל לימוד כלל גבי כה"ג דיטמא א"ע