ברוך טעם ח

דכלאים לבב"ח דהתם בב"ח אינו אסור אלא מחמת שיתן טעם והלכך כשבטל הטעם בטל האיסור ובאמת במחילת כת"ר לא דק היטב בלשונו וכצ"ל כמו שהובא הרא"ש שם בט"ז ס"ק א' שכתב בזה"ל. דל"ד לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפ"ה אינו אסור שאין בו נ"ט דש"ה דדרך בשול אסרה תורה. דלא מקרי בב"ח בלי נ"ט ע"כ. היוצא לנו מדבריו דבב"ח דהקפידה תורה בדרך בשול ע"י נתינת טעם וכל זמן שלא הגיע לידי נותן טעם לא חל עליו שם בב"ח מעולם. אבל שאר היתר בהיתר שלא מצינו שהקפידה התורה על אופן זה אך כשמגיע היתר זה להיתר אחר בתערובות מיד נאסר כמו כלאים דלא מהני שום בטול וא"כ לאביי דגם בב"ח לא ס"ל דדרך בשול א"ת א"כ ראוי להיות כמו כלאים דלא יהיה שום בטול אלא ע"כ צ"ל לאביי דס"ל דהיתר בהיתר מהני בטול ושאני בכלאים כמו שכתבו הראשונים וא"כ כיון דרבא לא פליג ע"ז מה"ת לן לחדש ולומר דרבא ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב ונשוי פלוגתא בכדי. אולם באמת י"ל דאביי ג"כ ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב והא דמהני בטול לבב"ח י"ל כסברת עט"ז שמביא הש"ך בסי' הנ"ל וז"ל ול"ד לבב"ח דקיי"ל שבטל דהתם טעם הבשר או החלב מתפשט ונתערב בכולו אין כאן מקום מיוחד לאסור והוי כאלו נאבד מהעולם אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו ולא נתפשט אלא שאין אנו מכירים אותו לא שייך בטול ע"כ. ומה שהקשה הש"ך עליו א"כ אמאי יבש ביבש בטל בבב"ח תמי' לי דמאי יבש ביבש שייך בבב"ח דאם נאסר החתיכה של בשר מחלב הוי לגבי שאר חתיכות שנתערב עמהם כמו שאר אסורים כמו שכתב הש"ך בעצמו בסימן צ"ד. ולפענ"ד נראה להסביר שני התירוצים הנ"ל של רבנו אשר והעט"ז שייכים בפלוגתת אביי ורבא במסכת ע"ז לענין מב"מ אי אזלינן בתר טעמא או בתר שמא דלפי דעת רמ"א בסי' צ"ח למאי דפסקינן כרבא דאזלינן בתר שמא אם שוה בשמא אף שאין שוה בטעמו בטל ברוב מדאורייתא כדין מב"מ ואם אין שוה בשמא אף בשוה בטעמא בטל בס'. הרי דלרבא אין תלוי בהכרח הטעם שנוכל לומר כסברת העט"ז. אבל אביי דאזיל בתר טעמו ובאיסור שאסור במשהו במין במינו מיד ששוה בטעמא אסור לעולם דלא שייך לומר שהוא כנאבד ואינו בעולם כיון שלא פגמה טעמא כמבואר שם בע"ז בדברי התוס' אבל בב"ח שאינו שוה בטעם שפיר י"ל דבטל בס' כיון שכבר נחלש הטעם והוי כלא הי' וכסברת העט"ז והכי דייקא דברי רש"י בכמה מקומות בחולין דף צ"ח ד"ה בס' מפרש אף כי לא יהיב טעמא מ"מ בעינן ס' לבטולי' וד"ה שניהם לא למדוהו כו' ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצית מילף ואפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא אפשר לומר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמיר ואמרו טעמא לא בטיל עכ"ל רש"י ז"ל ולמידן מזה שביטל ששים אינו כלל כדי שיבוטל הטעם רק לבטל האיסור שנתערב וכשיש ס' אף שמרגישין הטעם ל"ל בה דהוי כטעם של היתר רק דרבנן החמירו לאסור אף ביותר מס' כשמרגישין הטעם. ודבר זה נכון מאוד לפי שיטת רבא שסובר דלא אזלינין בתר טעמא כ"א בתר שמא. וגם בדף צ"ז ע"ב ד"ה ואמור רבנן בס' כתב רש"י ז"ל בזה"ל בפרק בתרא דע"ז פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס' בין בב"ח בין בשאר איסורים. לכאורה דבריו בין בב"ח בין בשאר איסורים מיותרים המה. אולם רש"י ז"ל כיוון בזה לתרץ מה שקשה על רבא. דבא לתרץ דברי רבנן שפעם אמרו בס' ופעם אמרו בטעמא ומתרץ רבא דתרווייהו צריכי דהיתירא בטעמא ודאיסורא בט' ולכאורה קשה ל"ל לרבא זה הא בלאו הכי תרווייהו צריכי לשיטת רש''י ז"ל ס' וטעמא בדליכא ס' אסור אף כשאין מרגישין הטעם וכשמרגישין הטעם אסור אף בדאיכא ס' אבל לפי הנ"ל ניחא וי"ל הא דאסור בפחות מס' אף בדליכא טעם הוא דווקא בכל איסורין משום שצריכים לבטל האיסור גופא ואינו מתבטל בפחות מס' מלבד יבש ביבש שבטל ברוב אבל בב"ח לסברת רבא לשיטתו שאמר דרך בשול א"ת כשאינו בא לכלל טעם ליכא ההחלת איסור ולא צריך לבטולו וממילא כשליכא טעמא אף בפחות מס' מותר וכיון שאמרו רבנן סתמא בס' משמעות גם בב"ח לכך צריך רבא לומר דזה איירי היכא דליכא קפילא ולזה דייק רש"י ז"ל וכתב בין בב"ח בין בשאר איסורי' דלולא בב"ח לא הי' קשה דפעם אמרו בס' ופעם אמרו בטעמא כנ"ל. וגם מדברי רש"י דף צ"ח ד"ה דמדאו' כו' כ' כלומר אי לאו מהאי גמרינין ומשווינן בטול טעמא כו' ברובא הו"ל לבטולי' וכו' ולקמן בדברי רבא מפרש דל"ל טכע"ק. ולכאורה קשה דכמו דלאביי דסבירא ליה דטכעק"ד מבב"ח גמרינן ואפ"ה אי לאו מהאי גמרינן היינו מז"ב ה"א דברובא בטל א"כ כמו כן לרבא י"ל דטכעק"ד רק דברובא בטל ולמה חילק לנו בפירושו בין אביי לרבא אולם לדברינו הנ"ל א"ש דלכאורה קשה מה כתב רש"י ז"ל דאי לאו מהאי גמרינן הו"ל לבטוליה ברובא הא אית לן לאגמורי מבב"ח ולאביי דלא ליבטיל ברוב. אך ז"א די"ל דשאני בב"ח כיון שהוא היתר בהיתר לא הי' כלל לבטולי' כמו כלאים ואעפי"כ בטל כשאין מרגישין הטעם כסברת העט"ז הנ"ל אבל בשאר איסורא הגם שטכע"ק מ"מ מתבטל ברוב וכל זה לאביי אבל לרבא דס"ל דמבב"ח ליכא למיגמר טכע"ק ואי ס"ד דס"ל לרבא טכע"ק ע"כ דמילף לי' ממשרת וגע"נ וא"כ משם נוכל ללמוד ג"כ שאינו בטל ברוב וע"כ הוצרך רש"י לומר דל"ל לרבא כלל טכע"ק. עולה מזה שאינו מוכרח מדברי אביי שיסבור היתר בהיתר בטל דשפיר נוכל לומר דלא בטל. ואי תקשי לא הי' ליבטל בב"ח כמו כלאים י"ל כסברת העט"ז הנ"ל:

אך לכאורה קשה אם נימא דסבירא לי' לאביי דהיתר בהיתר אינו בטל ובב"ח כשאין מרגישין הטעם שפיר בטל דהוי כאלו נאבד מן העולם וכסברת העט"ז הנ"ל א"כ קשה מדוע אמרו רבנן בקפילא דהא אין עכו"ם נאמן במסל"ת באיסור דאו' כבר צווחו הפוסקי' בזה והש"ך תירץ דסבירא להו להנך פוסקי' דמהני קפילא דטכע"ק לאו דאו'. ולכאורה קשה דהא בב"ח דוודאי טכע"ק דאו' למה סגי בקפילא. וכבר עמד בזה הפלתי. ולכאורה י"ל דקדירה שבשל בה חלב לא הוי מדאו' וכן מדיוק דברי רש"י בע"ז דס"ח שכתב כגון חלב שנפל לקדירה וסובר רש"י דדוקא בב"ח ממש הוי דאורייתא אבל לא בתבשיל מקדירה ש"ב דבב"ח חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו אם בשאר איסורין אין טעם כעיקר דאו' ובפרט אם נימא דלכך לא ילפינן מגע"נ דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא וכעין זה כתב הפלתי והוי מתורץ בזה גם קושיית התו' על רש"י שם אך באמת עדיין לא נח לי בזה דרש"י גופא פירש לרבא דל"ל טכע"ק דהוי נזיר וגע"נ ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. א"נ קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ להסברא ראשונה דגע"נ אינו חידוש וקדירה ב"י לא פגמה כלל א"כ בב"ח דטכע"ק גם בקדירה אסורה וקשה למה סגי בקפילא. וגם קשה איך למד רבא ממאי דהורה ר"י בכילכת באילפס לדין בב"ח. אמנם אי נימא כסברת הרא"ש הנ"ל דבלית בה טעמא לא התחיל האיסור כלל י"ל דהא ידוע דברי התוס' בחולין דף יו"ד דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע החזקה. וא"כ לכאורה בכל נפילת איסור שבתוך תבשיל י"ל שמעמידין התבשיל בחזקת היתר אך באמת הא גם להאיסור יש חזקת איסור שעדיין לא נתבטל וכמו שיתבאר לקמן באריכות בשם תשובות מהר"ל אולם בב"ח דעדיין לא הי' שם איסור. כלל דאם לא הגיע לידי נ"ט לא בא לכלל איסור ובפרט בקדירה של חלב לפי המבואר בת"ה בשם המרדכי דאין בלועה אוסרת בליעה ואין איסור רק בתבשיל. וכיון שיש להתבשיל חזקת היתר מותר מה"ת רק כיון דאיתרע חזקה אסור מדרבנן ודמי ממש בב"ח בזה לשאר איסורין שאין בהם טכע"ק מדאורייתא ודו"ק:

אולם כ"ז לרבא דס"ל דרך בשול א"ת וכל היכא דלא הגיע לידי נ"ט לא בא לכלל איסור מעולם שייך שפיר חזקת היתר וכנ"ל אך לאביי לפי דברינו לעיל דס"ל דהיתר בהיתר אינו בטל ול"ל דדרך בשול א"ת ומה שבטל בב"ח כשאינו נותן טעם הוא מחמת שנחשב כאלו האיסור נאבד מהעולם כסברת העט"ז א"כ שפיר יש להעמיד האיסור בחזקתו הראשונה שלא נאבד עדיין מן העולם ולא נתבטל וא"כ למה מותר בטעימת קפילא וא"כ צריך לומר דס"ל לאביי היתר בהיתר בטל ומ"ה בדליכא נ"ט