ברוך טעם עח

ניליף אי ממת מצוה שנלמד מדרשת חז"ל הא לא מוכח מקרא רק היכא שלא יקברנו המוצאו לא יובא לקבורה או ימשך קבורתו ליום אחר ומזה ליכא למילף די"ל דז"א מטעם כבוד הבריות רק העשה דמצות קבורה החל המוצאו דוחה ל"ת דטומאה וכנ"ל. וא"ל דהא גם בגוונא שיהי' לו קוברים בו ביום מ"מ אם אין לו קוברים מיד מ"מ נקרא ומטמא לו הכהן הא דין זה לא ידענו רק הלמ"מ ואין למידן מהלכה:

ואם נאמר דבכה"ג הוי בעידנא כיון דהתחלת הטומאה במת הוא בצרכי קבורה. או לדעת הפוסקים ותוס' במס' זבחים פ' דהיכא דלא משכחת קיום העשה בלי בעידנא לא צריך בעידנא מ"מ א"ש דברי הנ"ל לפי שיטת הסוברים דעשה ול"ת אינו דוחה עשה ול"ת כדעת רש"י ואלפסי פ"ב דב"מ ויעוין במג"א א"כ אף שיש בקבורת מתים עשה דקבור תקברנו ביום ההוא ול"ת דלא תלין עכ"ז לא הי' לידחות ל"ת ועשה שבכהונה לולא כבוד הבריות או כתירוץ התוס' כיון שאינו שוה בכל ונדחית אף מפני עשה לחודא:

פרק שביעי ולפי זה הי' מקום ליישב מה שיש לדקדק על הגירסא הישינה שהובא בתה"ד כנ"ל וכן הוא בחדושי רשב"א וכ"ת ניליף מכהן כו' דקשה אמאי מקשה הגמרא תחילה נלמוד מולאחתו שהוא סיפא דקרא ואח"כ מקשה וכ"ת ניליף מכהן הנלמד מלאמו גם הלשון וכ"ת משמע דנצמח קושי' זו אחר התירוץ הקדום ולפי הנ"ל מתורץ דהנה י"ל דדבר זה (מצאתי בספר אס"ז לב"מ (דף ל') בשם הר"ר נתן דלכך אין עשה ול"ת דוחה עשה ול"ת דשב ואל תעשה עדיף) אי עשה ול"ת דוחה עשה ול"ת מתלי תלוי אי שב ואל תעשה עדיף אי קום ועשה עדיף והפלוגתא בזה מבואר בעירובין (דף ק"א ע"א) לכך אחר שמתרץ הגמרא בתחילה שוא"ת עדיף לקשה הגמרא שפיר וכ"ת ניליף מכהן דלפי סברא זו דשב ואל תעשה עדיף אין לל"ת ועשה לדחות ל"ת ועשה. א"כ בטומאת כהן למ"מ ליכא למימר שהוא מצד דחיית עשה ול"ת לעשה ול"ת רק מפני כבוד הבריות וע"ז מתרץ הגמרא שאני כהנים שאינו שוה בכל וכיון דנחתינן לסברא זו נוכל לומר דהדחיי' אינה מפני כבוד הבריות רק עשה דקבור השוה בכל דוחה ל"ת ועשה דכהן שאינו שוה בכל. והנה בתומים סי' ק"ח ס"ק י"ב מדחה דברי הרמב"ן בתה"א מה שהוקשה דלפי הגירסא ישינה נימא דעכ"פ טומאת כהנים נדחית מפני כבוד הבריות ול"צ לאוקמי דמדלגין היינו הי' בטומאת בית הפרס וכמו כן גם בא, בטומאה כו' דלפי המבואר בתוס' דב"מ (דף ל"ב) ד"ה אלא לזקן א"א ללמוד ממ"מ רק בביזיון גדול כמו במ"מ שמוטל בבזון פן יסריח או יאכלוהו כלבים כו' יעויי"ש אבל באמת אין מזה תפיסה על הרמב"ן דלשיטתו דמפרש איזה מ"מ כל שקורא ואין אחרים עונים אותו ר"ל אף דיכול להביא קוברין אם קורא במקום שהמת מונח אין מוצא אנשים סיענוהו זהו מ"מ ואסור לזוז ממנו. וכן פסקינן בש"ע, א"כ גם במ"מ היכא דליכא בזיון גדול וליכא חשש שיסריח ויאכלוהו כלבים הותרה הטומאה לכהן. והתוס' ע"כ סוברים דהפירש כל שקורא כו' היינו אף שישתדל לילך ולהביא קוברים לא ימצא בו ביום או שהתוס' סוברים כדברי הנ"ל בפירוש דברי הרמב""ם דבכה"ג דיהי' לו קוברים רק אינם בנמצא כעת לא נלמד מפסוק רק מהלמ"מ ואין למידן מהלכה:

גם י"ל לכאורה מולאחותו דקאי אמי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' דמטמא למ"מ ליכא להוכיח רק במ'"מ שהוא בגוונא שאם לא יקברנו לא יובא לקבורה דאי"ל דאי בכה'"ג לא צריך קרא דולאחתו ז"א כיון דפסח עשה שיש בו כרת לא היה מ"מ דוחה אותם לולא דגלי קרא וכתבו התוס' שפיר דא"א ליליף מזה כ"א בבזיון גדול אמנם כהן שמטמא למ"מ הנלמד מלאמו יש לכאורה ללמוד אף בבזיון קטן דע'"כ גם למ'"מ כזו התירו התורה לכהן ליטמא דאלו למ""מ שאין לו קוברים כלל לא צריך קרא דמה"ת לא יטמא דהא בכה"ג הי' ידעינן מסברא דעשה דקבורה השוה בכל דוחה ל"ת ועשה דטומאה שאינו שוה בכל. ואפשר עוד לומר דתלוי בפלוגתא אי מצורע מוחלט אסור בתהמ"ט או מותר כמבואר (מדברי התוס' במסכת ב"מ דף למ"ד בד"ה הא עשה) דלמ"ד מותר לא שייך גבי מצורע הסברא דגדול השלום ומוכח שם דעשה ול"ת דכהונה נדחית מפני עשה השוה בכל. אבל למ"ד דאסור בתשמיש ליכא למילף ממצורע כהן דשאני התם דגדול השלום וממילא מסברא החיצונה לא היינו יודעין דעשה ול"ת דכהונה נדחית מפני עשה דקבורה ולכך איצטרך לאמו למעוטי למ"מ. ולעולם י"ל דאיירי דוקא בביזיון גדול אמנם לפי פסק הלכה וכמבואר ברמב"ם ובשא"ר דמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה ע"כ הא דתנן דכהן מטמא למ"מ הוא אף רק בביזון קטן ומקשה הרמב"ן שפיר ובדברי התוס' בב"מ ובשביעית לא נתבאר רק מההולך לשחוט את פסחו א"א ללמוד דין דחי' כבוד הבריות בשאו"ת כ"א בבזיון גדול אבל אפשר לומר דמודים דנוכל ללמוד מכהן שמטמא למ"מ שמיירי אף בביזיון קטן אמנם דוקא דומי' דטומאת כהנים שאינו שוה בכל:

ובסגנון הדברים הנ"ל יש ליישב מה שמקשים על הרמב"ם שלא הביא לדינא דבשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות איסור דאורייתא דלכאורה צריכים להבין מה משני הגמרא שוא"ת שאני הא בכ"מ עשה דוחה ל"ת אף שהל"ת היא בשוא"ת עדיף מיני' הקום ועשה של העשה ומצות עשה דמילה ופסח דוחה ל"ת א"כ כשכבוד הבריות דוחה עשה כ"ש שתדחה ל"ת הנדחה מפני עשה:

ובהשכל על הדבר מצינו שזה בעצמו הוא קושיות הגמרא בסנהדרין (דף ל"ה) ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו מה עבודה שדוחה שבת קבורת מ"מ דוחה אותה כדתניא מלאחותו כו' שבת שנדחת כו' רציחה תוכיח כו' יעוי"ש. ולפי זה יכולין לומר דבאמת מצד השכל חמיר ביטל העשה מביטול ל"ת. ועכ"ז לא נוכל ליליף ממה שגלתה תורה שתהא העשה נדחית שכ"ש שתהא הל"ת נדחית דהא מצינו גבי רציחה שדוחית עשה בשוא"ת עבודה ואין דוחה בקום ועשה להמית בשבת. לפי זה אין מקום לקושיית התומים שמתמה בסי' הנ"ל על דברי הגמרא בסנהדרין ותהא מ"מ דוחה שבת כו' דאיך אפשר לומר כן דהא אין מ"מ דוחה עבודה כ"א בשוא"ת אבל לא בקום ועשה ואם היה צורך מ"מ לבטל עבודה בקום ועשה כגון לקצוץ אבנים ממזבח לקבורתו מ"מ ועי"ז תתבטל עבודה לא דחינן כן תורף קושיתו. ולפי הנ"ל אין מקום לדבריו דהיא גופא שמחלקים בין שוא"ת לקום ועשה אינו אלא לפי האמת דמצינו כן גבי רציחה ולולא זאת היינו לומדים ביטול בקום ועשה מביטל שוא"ת בק"ו דהא חזינן שכן הוא בכל עשה ול"א שאמרינן קום ועשה עדיף:

אמנם מלשון הגמרא שוא"ת שאני נראה דכן הסברא חיצונה דנוח יותר לדחות דבר בשוא"ת מלדחות בקום ועשה כדמצינו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת ולא בקום ועשה. ורש"י רמז בזה כאן בד"ה ונראה לי לפי דאיתא בעירובין (דף ק') פלוגתא דר"א ור"י בנתערב מתן א' במתן ד' דמוקי שם הגמרא פלוגתייהו אי קום ועשה עדיף או שוא"ת עדיף, ומסיק שם בגמרא ע"כ לא קאמר ר"א קום ועשה עדיף אלא דקעביד מצוה פירש"י דמקיים עשה כו' יעוי"ש הרי באמת מצד הסברא שב וא"ת עדיף. אבל היכא שיש בהעשי' קיום מצוה ובשוא"ת מניעת עבירה אמרינן אליבא דר"א קיום מצום עדיף ולפי המבואר ברמב"ן על התורה פ' זה הטעם דחיית עשה לל"ת אף דל"ת חמירא וכדאיתא ביבמות משום דקיום מצוה חשובה יותר לפני השי"ת. והנה עצם כבוד הבריות לא מצינו בכלל המצות. אולם גבי מ"מ יש מצוה בקבורת המת אמנם מצד מצות הקבורה לא היה הכהן רשאי לטמא לו דאפשר להתקיים ע"י אחר כשילך להודיע לאחרים רק מפני כבודו של מת שלא יהא מוטל אף שעה אחת מבלי עסק בו בקבורתו הזהירה התורה שהמוצא מת מצוה לא יזוז ממקום המת כפי דברי התה"א ופסק הש"ע שהזכרתי כבר א"כ עיקר דחיית הטומאה באה רק מצד הכבוד המת שהיא כשאר כבוד הבריות. ועי"ז ממילא הכהן מקיים מצות קבורה כיון שאסור לו לילך משם ואין קוברים אחרים שם עליו מוטלת כל המצוה מעתה אין להפליא עוד על הגמרא במה שמתרץ שוא"ת שאני דהא חזינן בכ"מ קום ועשה עדיף כשיש בזה קיום מצוה וכמו כן בהולך לשוחט את פסחו אמאי לא נימא דבזה קום ועשה עדיף, דז"א דשאני כל הל"ת ועשה הנפגשים יחד, דאם לא תדחה העשה לל"ת לא יהיה קיום העשה מצוה משא"כ כאן באותו שוא"ת שנדחה עשה דפסח יש קיום מצוה של קבורת מ"מ אף שאותה המצוה מצד עצמותה לא היתה דוחית מצות פסח מ"מ כיון דמעלת כבוד הבריות גורמת להיות בשוא"ת ואם כי אינו רק כשיהי' גם קיום מצוה דכבוד הבריות לבד לא הוי מצוה מ"מ הא הכא יש קיום מצוה בקבורת המ"מ אשר אין כבודו של מת לא היתה דוחית מצות הפסח לא הי' בא למצוה זו, לכך מקשה הגמרא שפיר בסנהדרין ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו שדוחה פסח דכאן