ברוך טעם עז

פרק ששי ועפ"י דברי הראשונים יש מקום לתרץ מה שקשה לכאורה בסוגיא דגדול כבוד הבריות כו' ברכות (דף י"ט כ') שמפרש שם רש"י שמטומאה גופא שהותרה לכהן ונזיר לטמא למ"מ ליכא למילף דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב ומדחה בתוס' שם סברת רש"י דא"כ כל מקום דאמרינן דעשה דוחה ל"ת לימא שאינו דחוי ולכך מתרצים בתוס' דמנזיר ליכא למילף שכן ישנו בשאלה ומכהן שכן לאו שאינו שוה בכל:

וכתוב בתה"א (דף מ"ד ע"ב) בזה"ל ואיכא ניסחי עתוקי דגרסי ומוספי וכ"ת ניליף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת ניליף מכהן שאני כהן שכן לאו שאינו שוה בכל. ורבינו האי כך כתב בפירושיו. והשתא משמע לפום הני ניסחי דכל לאו טומאה נדחה מפני כבוד הבריות כו' ואידחי לה כולה סוגיא דלעיל דבא בטומאה כו' ומדלגין ע"ג ארונות כו' וזו קולי קשה מאוד ברם נראין דברי רש"י כו' יעויי"ש הרי דלשיטות התוס' ורבינו האי גאון ולפי הגירסא הנ"ל צ"ל דלפי מסקנת הגמרא באמת ל"צ לכל התרוצים שמתרץ הגמרא בתחילה דאף טומאה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. אבל אי קשי' הא קשי' לי מאי רבותא דראב"צ שאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' מכיון דאמת לא היה בדילוג זה כ"א טומאה דרבנן כדרבא דאמר ד"ת אוהל שיש בו חלל טפח כו' ומפני כבוד הבריות מותר לכהן לטמא א"ע אף בטומאה דאורייתא ובמת עצמו ודוחק לומר שראב"צ שהי' מדלג ע"ג ארונות שלא הי' בהם חלל טפח דהא מבואר ברשב"א (יעוין בטור יו"ד סי' שע"ב) דסתם ארונות שהי' בזמן הגמרא היה בהם חלל טפח ועוד הא ראב"צ אמר ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי או"ה שאם יזכה יבחון כו' א"כ ע"כ כוונתו שהי' מדלגין ע"ג ארונות שהי' בהם חלל טפח. ובודאי אין להקל להתיר טומאה דאורייתא בהילוך נגד מלכי או"ה שאין באותו מעשה כבוד ישראל רק שיבחין עי"ז כשיזכה כיון דלפי המסקא היתר דחיית טומאה משום כבוד הבריות לא ידעינן כ"א מהא דהתירא התורה לכהן לטמא א"ע למ"מ ואין להתיר כ"א דומי' דהתם שבמה שמטמא א"ע הכהן למ"מ יש כבוד בן ברית ומיד. א"כ ע"כ צ"ל דראב"צ לא מיירי בסתם רק ארונות שהטומאה עליהן מדרבנן לכן נ"ל דאף שהתוס' חולקים על סברת רש"י הנ"ל היינו דוקא דלדידן דפסקינן כר"ע דלה יטמא מצוה דהוי ככל דחיית עשה לל"ת. אבל למ"ד דלה יטמא רשות בודאי נכון כסברת רש"י דמעיקרא כשניתן ל"ת דטומאה לא על קרובים נכתב ומינה כן לגבי טומאת מ"מ הי' תנאי בדבר כן נראה מדברי רש"י דבטומאת קרובים וטומאת מ"מ בחד גוונא מוקמינן להו כזה כן זה (יעויין בפ"י. מה שמסביר בזה) ובפרט לדברי רש"י בחומש דהיתר טומאת מ"מ בכהן הדיוט אתי' מתיבת בעמיו (יעויי' שם בהרא"ם ותפארת יוסף ובס' ק"ע מס' נזיר מוכיח מזה כדעת האלפסי דלא ממעטינן מלאביו כשהוא חסר) ובמס' שמחות פי"ב איתא אמר ר' אליעזר בר"צ כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחילה קברני בבקעה ולבסוף לקוט עצמותי ותנם בארזין כו' וכן עשיתי יעו"ש הרי דראב"צ סובר דאף לאביו חסר מותר לטמא ולפי האמור למאן דלא דריש לאביו כשהוא שלם ע"כ סובר דלה יטמא רשות דאל"כ לא איצטריך על אביו חזקה ולמ"ד דלה יטמא רשות אינו בגדר דחיי' רק דמעיקרא לא נאמר הלאו ע"ז. א"כ ליכא למיליף כלל דין כבוד הבריות שיהי' דוחה לל"ת דטומאה לכך לראב"צ לשיטתי' אף טומאת כהנים אינם נדחין מפני כבוד הבריות ורבותא לשיטתי' במה שסיפר מעשה רב שהי' מדלגין ע"ג ארונות כו' שנדחה טומאה דרבנן מפני הכבוד. אבל למ"ד לה יטמא מצוה וכפסק הלכה י"ל כסברת התוס' דלאו נאמר דרך כלל והותרה למצוה זו שיש בה כבוד הבריות ופריך הגמרא שפיר וכ"ת ניליף מכהנים כו' כגירסא הישינה (ויש לרמז בזה בשינוי לשון הגמרא) שבקושי' ראשונה קאמר וליגמר מיני' ולא ונגמור מיני' ובקושי' השני קאמר וכ"ת ניליף מניה דמשמע הקושי' זו לדידן:

עוד יש לומר לתרץ ויתורץ גם התה"ד שפוסק בסי' רפ"ה בכהן ערום על מטתו שמת עליו, מת באוהל אשר הוא בו צריך לרוץ ערום לחוץ כי אין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק מי שמתו כו' יעויי"ש ותמהו עליו רבים מאחרונים איך לא שת לבו לבאר שלפי שיטת התוס' הנ"ל שחולקים על סברת רש"י וכתבו דלכך לא ילפינן מכהן משום שאינו שוה בכל א"כ עכ"פ טומאת כהנים נדחה מפני כבוד הבריות ויכול הכהן לשהות באוהל עד יכסה א"ע בבגד מבלי ילך לרחוב ערום והרמ"א ביו"ד מביא דעת תה"ד הנ"ל בלי חולק. ונראה לפע"ד דאף לשיטת התו' אין ללמוד דכבוד הבריות דוחה טומאת כהנים דלכאורה צריכים להבין מה קושי' דניליף מכהן שכבוד הבריות דוחה דלמא שאני התם שיש בהתעשקות מ"מ מצוה ואתי עשה דקבורת מ"מ ודחי ל"ת דטומאה ובמנין המצות להרמב"ם מבואר להדי' דקבורת מתים מ"ע הנלמד מקבור תקברנו ביום ההוא ולכך יקרא בשם מ"מ כיון דמצוה בקבורתו וכן מבואר ברמב"ן בשורש א' משרשי מנין המצות ולדבריו שם כשיש קרובים המה מוקדמים לחיוב הקבורה ובמקום שאין איש כל הקודם חייב במצוה זו ואחד אנשים ונשים במצוה זו כמבואר להמעיין בחשבון המצות ובספר החינוך להרא"ה מצוה תקל"ד ובמקצת דברי הנ"ל העיר בפ"י וצ"ל דעכ"ז מוכח דדחי' בא מטעם כבוד הבריות דאי משום עשה דקבורה הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו דטומאה קיום עשה דקבורה דמיד בתחילת העסק במ"מ נדחה לאו דטומאה והמצוה אינו אלא בגמר הקבורה בארץ. א"ו דלא הותר לכהן לטמא במ"מ משום דחיית עשה לל"ת רק משום כבוד הבריות לכך הקשה בתוס' שפיר דניליף מכהן אבל לפי מה שהעלו התוס' בתירוצם דשאני טומאת כהנים דהוי לאו שאינו שוה בכל. ממילא נוכל לומר דגם טומאת כהנים אינו נדחה מפני כבוד הבריות והא דהותר לו לטמא למ"מ היא מטעם דחיית עשה דקבורה החל על המוצאו ואף דלא הוי בעידנא לית לן בה דחמור נגד קל לא בעינן בעידנא וחמירה מצות קבורה השוה בכל מאיסור טומאת כהנים שאינו שוה בכל וכמבואר ביבמות דלכך ליכא למיליף ממצורע כהן שעשה ידחה ל"ת ועשה דשאני איסור כהונה שאינו שוה בכל. ומינה אף אם לא הי' בקבורת מתים רק מצות עשה לחודא יכולה לדחות העשה והל"ת שבטומאת כהנים. ובפרט לפי שרוצה לומר בעל קרבן עדה במס' נזיר פ' כה"ג דלשיטת הרמב"ם אין דין מ"מ רק כשאינו יכול המוצא להביא מן העיר קוברים בו ביום. א"כ בכל מ"מ אם לא יקברנו המוצאו מבוטל עשה דקבור תקברנו ול"ת דלא תלין דהא מבואר במשנה בסנהדרין (דף מ"ו) וברמב"ם פ' ט"ו מהלכות סנהדרין דעל כל המתים שלא נהרגו בב"ד קאי הלאו דלא תלין וכן מבואר באריכות בהרמב"ן פ' תצא ואף שלשון המשנה המלין את מתו וכן הוא לשון הרמב"ם נראה דבמ"מ חל הלאו על מוצאו וקרינן בי' מתו כיון שעליו חיוב קבורת מת זה ובסמ"ק מצו' ס"ט כ' בזה"ל שלא להלין מת כדדרשינן סנהדרין (דף מ"ו) מנין למלין את מתו כו' ומכאן נמי אזהרה לב"ד דעיקר קרא משתעי בב"ד א"כ נכונים דברי התה"ד. ועדיין יש לפקפק לפי המבואר בדברי הרמב"ן בתה"א בש"ע יו"ד, דמפרש דברי חז"ל איזה מ"מ כל שקורא ואין אחרים עונים ר"ל דאף אם מצא מת סמוך לעיר וכשילך להודיע לעיר יהי' בידו להביא אנשים שיקברוהו בו ביום אסור להמוצאו לזוז ממקום המת והיינו ע"כ רק מטעם כבוד וכמבואר בנ"י ביבמות פ' האשה שהלכה וכן מתבאר מדברי המג"א בהלכות מגילה. אמנם לכאורה צ"ע מנ"ל לחז"ל דמת מצוה כזה ידחה לטומאת כהן דלמא לא התירה התורה לכהן ליטמא למ"מ רק היכא כשלא יקברנו המוצאו ויומשך קבורתו עד שיבואו אחרים יהי' הלנת המת. לכן באמת נ"ל דבכה"ג לא ידעינן מדרש חז"ל מלאחיו ולאחותו וצריכים אנו בזה לדברי הרמב"ם שכתב בהלכות אבל בזה"ל בדרך הזה מטמא לו אפילו כה"ג חייב ליטמא לו ולקברו ואיזהו מ"מ אחד מישראל מושלך בדרך ואין לו קוברים דבר זה הלכה מפי קבלה כו' יעו"ש וכבר עלה בדעת הרא"ם בפ' אמור לומר דלדעת הרמב"ם דסובר מ"מ היא הלמ"מ ע"כ כל הדרושים חז"ל בזה המה אסמכתא בעלמא וכבר תפסו כל המפרשים דהא הרמב"ם בעצמו כתב בהלכות כלאים דהא דטומאת מת נלמד מלאחותו ודחקו א"ע לתרץ הסתירה הנראית בדברי הרמב"ם ולפי דברי הנ"ל א"ש דמקרא לחודא לא הוי ידעינן היתר לכהן ליטמא א"ע למ"מ רק בהגוונא שיהי' מהצורך להלין את המת בלי קבורה כשלא יקברנו בעצמו וישתדל להביא אחרים ובתוס' ב"מ (דף ל"ב) כתבו וז"ל כה"ב דמ"מ חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח ויאכלנו כלבים הרי דנראה מדבריהם שמיירי בגוונא כשילך המוצאו ממנו לא יובא לקבורה לכן הוצרך לקבלה בהלמ"מ שמצוה לכהן לטמא א"ע למ"מ כל שאין לו קובר בעת שמוצאו אף שיכול להביא קוברין מהעיר שלא יהי' הלנת המת. ובזה מדויק בדברי הרמב"ם אחרי שהקדים מה הוא מת מצו' וביאר כל שאין לו קוברין. (שהכוונ' מיד וכפי הדין) כ' ע"ז דבר זה הלכה מפי הקבלה. ומעתה תו לא קשה דנלמד מ"מ דכבוד הבריות דוחה איסור טומאה דממה