ברוך טעם עו

מישאל ואלצפן או כמבואר בתשובת מעיל צדקה שנטמאו ע"י בגדי נדב ואביהו רק על הכלונסאות של ברזל שתחבו בהם היותם על עמדם בצורתם כי כאשר יצאו מבית קדשי הקדשים נתפזר. וא"כ לא היה רק טומאה שאין הנזיר מגלח ומינה גם תשובת משה רבינו איש איש כי יהיה טמא מיירי גם כן בטומאה כזו ומי לא עסקינן בחל ז' כנ"ל:

ולהבין הדברים העתקתי עוד קונטרס שמצאתי ובזה יובן היטב (נזיר דף י"ד) אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כו' מיתבי לה יטמא כו' ואינו מטמא לאברים לפי שאינו מטמא לאמ"ה של אביו כו' ההיא רבי יהודא היא כו' ורב דאמר כי האי תנא כו' הרמב"ם וכל הפוסקים פוסקים כרב אבל האלפסי פוסק כר' יהודא ותמהו עליו הקדמונים כמבואר בהלכות טומאה, ולכאורה נראה דהיה לאלפסי הוכחה מסתם גמרא דאין הלכה בזה כרב דאיתא בסוטה (דף ג') לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ור"ע אמר חובה מ"ט דר"י איידי דכתב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו איצטרכי לכתוב לה יטמא, ור"ע מכי אם לשארו נפקא לה יטמא ל"ל לחובה ור"י לה יטמא ואינו מטמא לאיברים , ור"ע א"כ לכתוב רחמנא לה ולישתוק יטמא ל"ל ש"מ ור"י איידי דכתוב לה כתב נמי יטמא ע"כ ומקשה שם בתוס' תימא לר' חסדא דאמר לאביו בזמן שהוא שלם כו' לדידי' לא איצטרך לה לאברים ומה דריש לה, וי"ל דדריש לחובה כר"ע ואיידי דכתיב יטמא כתב לה עכ"ל התוס', ומלבד שתירוצם דחוק מאוד דאי ר"ע סובר דאמרינן דהתורה כתבת יתור תיבה איידי לימא כר"י דלה אתי ולא לאיברים ויטמא נכתב איידי גם קשה למה הוצרך הגמרא לתרץ אליבא דר"ע א"כ לכתוב רחמנא לה הא בפשיטות י"ל דר"ע ור"י פליגי בפלוגתת התנאים בדרב חסדא אמר רב הנ"ל דר"ע סובר דלאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר א"כ ל"ל תו דלה אתי למעט איברים וע"כ דרש דלה יטמא מצוה, אבל ר"י ל"ל האי לימוד דלאביו כשהוא שלם א"כ איצטרך לה ולא לאברים וליכא לימוד שיהיה מצוה א"ו דאין הלכה כרב כנ"ל ורצה הגמרא לתרץ דברי ר"ע אליבא דהלכתא ולכך הוצרך לשנויי אליבא דר"ע א"כ לכתוב רחמנא לה ולישתוק יטמא ל"ל א"כ מוכח כדעת רב אלפסי וקשה על הרמב"ם ושארי פוסקים שחולקין על האלפסי:

אבל לכאורה נראה לי לתרץ ויתורץ גם קושיית התוס' הנ"ל דלכאורה אינו מובן מהיכא יליף רב מתיבת לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דהכוונ' אף כשחסר מקצת כשעור' כמבוא' בסוגי' הנ"ל ובפוסקי' ובמאי פליגי התנאי בזה גם יש לדקדק דהא בפסוק כתיב לאמו ולאביו וכמו דתיבת לאביו משמע דוקא כשהוא שלם כ"כ תיבת לאמו והיה לרב לתפוס תיבת לאמו שהוא ברישא , לכן לדעתי ע"כ רב דריש מיתורא ולר' יהודא שחולק בזה לישכ יתורא וכאשר אבאר דבספרי פ' אמור איתא בזה"ל יאמר לאמו מה ת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו ע"כ, ומקשה בשו"ת הרשב"א דל"ל קרא דליטמא לאביו ת"ל ממ"נ אם הוא אביו מטמא לו ואם הוא אינו אביו הרי הוא ממזר ואינו מוזהר על הטומאה יעו"ש מה שמתרץ באריכות, ותוכן דבריו דיתורא דקרא בתיבת אביו אתי להורות, דאף בגוונא שהוא מוחזק לכהן רק נולד ספק מי הוא אביו רק עפ"י עד אחד הוחזק איש אחד שהוא אביו כשמת זה מיטמא לו אף שאינו ידוע שהוא אביו כ"א עפ"י חזקה והדר מקשה שם בתשובת הרשב"א הנ"ל דאף על זה לא צריך קרא לרבוי דהא פסקינן דסוקלין ושורפין עפ"י חזקה, ודחק שם לתרץ דס"ד דמה שהכהן מטמא לקרוביו הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דוקא לאמו שהיא ודאי ולא לאביו היכא שאינו ידוע לאב כ"א ע"י חזקה:

ולכאורה אפשר לומר בפשיטות דהא מצינו שאני כהן הואיל וריבה בו הכתוב מצות יתירות וכמו כן בכמה דוכתא בש"ס ומינה א"ל דהא אף דבכ"מ אזלינן בתר חזקה לגבי טומאת כהן לא סמכינן אחזקה לה להתירו שיטמא לאביו בחזקה ובקידושין (דף י"ט ע"ב) איתא כהן מהו ביפ"ת חידוש הוא ל"ש כהן ול"ש ישראל או דלמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר שמואל אמר אסיר. בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שני' כו' נראה לכאורה דרב לא סבר לחלק בין כהנים לישראלים אף דריבה בהן הכתוב מצות יתירות א"כ לשיטתו ל"צ לאביו חזקה דמה"ת ישתנה דינא בכהנים. וכיון דבכ"מ אזלינן בתר חזקה לא היה מקום להעלות על הדעת שבטומאת כהנים לא ניזיל בתר חזקה ומיותר לדידי' לאביו לכך דריש מיני' ליתורא דלאביו כשהוא שלם כו' והוי סיעתא לפס האלפסי לאשר סוגי' הגמרא דבכ"מ שיש סברא לחלק בין כהנים לישראל א"כ איצטרך לאביו לדרש הספרי:

אמנם עדיין אין הכרח בזה לפי האיכא דאמרי התם בביאה שני' כ"ע לא פליגי דאסור כו' כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כו' יעויי"ש. אבל בלא"ה נראה דלענין אב חזקה לא שייך לומר הסברא דלמא שאני כהנים כו' רק אי לה יטמא רשות כיון דליכא שום מצוה במה שמטמא הכהן לקרוביו וכשנאסר לו לטמא א"ע לאביו חזקה מוסיפין לו מצוה יתירה משא"כ אי לה יטמא מצוה הוי מה שמטמא הכהן א"ע לקרוביו ג"כ ממצות כהונה דהא ישראל אינו מחויב לטמא א"ע לקרוביו רק כהנים א"כ במה שאזלינן בתר חזקה ומחייבין אותו לטמא לאביו חזקה הוא ג"כ ממצות כהונה לא שייך לומר למנוע אותו מלטמא מחמת סברא דשאני כהנים דהא מה שמטמא א"ע הוא ממצות כהונה. מעתה י"ל דהספרי דמצריך יתורא דלאביו לאב חזקה הוא לשיטת ר' ישמעאל דסובר לה יטמא רשות דליכא מצות כהונה במה שמטמא א"ע רק במניעת הטומאה לכך ס"ד דלא ניליף לילך בזה אחר חזקה אבל רב סובר כר"ע וכהלכתא דלה יטמא מצוה ולא מצריכין על אב חזקה ומיותר לאביו לדרוש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ולפי"ז מיושב קושי' הנ"ל דמקשה הגמרא שפיר לר"ע מנ"ל דלה יטמא מצוה דלמא כר"י ולה אתי למעט אברים דא"ל דסובר דמלאביו ממעטינן חסר ז"א דלפי סברא דלה יטמא רשות צריכין לאביו לרבוי לאב חזקה ולזה הוצרך הגמרא לתרץ א"כ לכתוב רחמנא לה וכו' וכיון שמוכח דלה יטמא מצוה ממילא מיותר לאביו דתו לא צריכין לשיטה זו לרבוי אב חזקה. וע"כ אתי לדרוש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר לכך לשיטתינו דפסקינן כר"ע דלה יטמא מצוה ממעטינן מלאביו כשהוא חסר. וא"ש פסק הרמב"ם ופוסקים שחולקים על האלפסי:

וקושיית התוס' דלרב חסדא למאי אתי לה י"ל בפשיטת דהא איתא בסיפרא והוא שם באלפסי וברמב"ם לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואין מטמא על הספק לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה כו' ומקשה בנ"י להל' טומאה למאי צריך למיעוט ספיקות ת"ל דספיקא דאורייתא לחומרא ומתרץ בחידושי אנשי שם דס"ד כיון דמצוה לטמא גם בספיקא יהיה חל עליו לטמא א"ע דספק מצוה ג"כ לחומרא. והרמב"ן. בס' תה"א (דף ס"ט) כתב, דבאמת אסמכתא היא דלא צריך למעט ספיקא מעתה לשיטת חידושי אנשי שם מתורץ קושיית התוס'. דלר"י דסובר לה יטמא רשות לא צריך למעוטי ספיקא לכך הוצרך הגמרא לתרץ לדידי' דלה ממעט אברים אבל לפי האמת לשיטת ר"ע דמוכח מדכתיב יטמא דהיא ( מצוה ממילא איצטרך לה למעוטי ספיקא:

אמנם לשיטת הרמב"ן דסובר דאף דמצוה לטמא לקרוביו. מ"מ לא צריך למעוטי ספיקא וכתב שם בזה"ל שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא, א"כ אף לפי האמת דמצוה לטמא לא צריך לה למעוטי ספיקא. עכ"ז יש לתרץ קושיית התוס' דלרב אתי לה לדרש השני שבספרא לה יטמא ואינו מטמא לאחר עמה. אבל לר"ע לשיטתו דסובר באבל רבתא דבו ביום שנטמא לקרובים ליכא איסור דאורייתא כשנוגע בטומאה אחרת ע"כ צ"ל דלה אתי למעט אברים:

גם י"ל בסיגנון הנ"ל. לפי שיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא שפיר צריכים למעוטי ספיקא וכן מפורש בשו"ת מהרי"ט בסי' א' לחלק יו"ד וכן דעת הפר"ח וכו"פ. ולפי דעתי דין דספיקא דאורייתא לקולא או לחומרא תלוי בפלוגתא דתנאים ואמוראים בכריתות אי חייבים אשם תלוי בחתיכה א' או בעינן חתיכה א' משני חתיכות כו' מעתה נכון דלרב לשיטתו דסובר בכריתות (דף י"ז ע"ב) דחתיכה א' משתי חתיכות בעינן דיש אם למקרא מצות קרינן א"כ צריכים לה למעוטא ספיקא דלא נימא לקולא ככל ספיקא דאורייתא. אבל לר"י לשיטתו דסובר יש אם למסורת כדאיתא בסנהדרין (דף ד') א"כ לדידי' אף בחתיכה א' ספק חלב ספק שומן ג"כ חייבין אשם תלוי וכדברי רב אשי מצות כתיב ויש אם למסורה ומינה דס' דאורייתא לחומרא ולא צריך למעוטי ספק בטומאת כהנים. לכך הוצרך הגמרא לתרץ אליבא דר"י דסובר דלה אתי למעוטי אברים. וכמו כן לשיטת ר"ע דסובר ג"כ דחייבים אשם תלוי בחתיכה א' ספק שומן ספק חלב כמבואר במס' כריתות: