ברוך טעם עה

דלא נימא דגם לספק מחויב לטמא כסברת חידושי אנשי שם הנ"ל. והנה במס' אבל מבואר שר' אליעזר בר' צדוק ליקט עצמות אביו א"כ צ"ל לדידי' שסובר דלה יטמא רשות ולמ"ד רשות בודאי טומאת קרובים רק כתנאי בלאו וכשיטת רש"י ז"ל משא"כ לדידן דפסקינן כר"ע:

פרק חמישי וליישב דברי הרי"ף י"ל באופן אחר בהקדים דברי הגמרא בסוכה (דף כ"ה) דיליף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מדכתיב בשבתך בביתך. ומקשה בגמרא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא (במדבר ט') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כו' עד אבל התם דאיכא כרת אימא לא. וכתב שם רש"י בד"ה טמא מת מצוה דמ"מ לאו דוקא כו' יעויי"ש והוכרח לומר כן דמ"מ גמור ליכא הוכחה דעוסק במצוה דהא מ"מ דוחה פסח אפילו בזמנו וכן מבואר שם בתוס' ד"ה משום וכו' וקשה מנ"ל להגמרא להקשות דלמא הי' מ"מ ממש אף אם נדחוק דהיה פשוט להגמרא שלא הי' במדבר מ"מ וקשה דהא לכאורה אם העוסק במצוה אינו פטור ממצוה א"כ כל המתים בתוך ז' לפסח לא יבואו לקבורה הוא מ"מ גמור ולפי המפורש בדברי רש"י בחומש ובנזיר בדברי תוס' שם וביבמות (דף צ"ג) ושארי מקומות בפוסקים (ומלבד זה די"ל כוונה אחרת בדברי הרמב"ם) ומבואר בהרא"ש דבעיר של נכרים מת ישראל הנמצא בתוכה הוי מ"מ גמור וצ"ל דאין לעשות המצוה ע"י נכרי וכ"כ מצינו בכמה מקומות שנדחה עד לאחר שבת ויו"ט ואינו נעשית ע"י עכו"ם בשבת ויום טוב וכמו כן על ידי קטנים כיון דאין להם דין שליחות הוי כאלו לא עשו המצוה כלל וכן למדתי מדברי הרשב"א בתשובה סי' שנ"ה ובלא"ה לא היה אפשר לדעת ר' יצחק לעשות ע"י הקטנים לפי דעת התוס' בפרק האיש מקדש שסובר ר' יצחק שקטן חייב להמנות על פסח. וצ"ל דסובר כמ"ד במכילתא שה לבית אבות דאורייתא ומצורע וזבין היה צריכים שילוח מתנות כל חד כדינו ואם היה מת במחנה לוי' לא היו יכולין לבוא שם להתעסק עמו ונשים טהורות היו מחויבים בעצמם לעשות הפסח כפי ההלכה דנשים בראשון חובה ומה"ת ניקום לר' יצחק דלא כהלכתא ונימא שסובר כר"ש דנשים בראשון רשות ובלא"ה נראה כיון שסובר שה לבית אבות דאורייתא גם נשים בכלל לענין המצוה רק שצריך דעתן. וא"ל כיון דבקטנים ליכא כרת בודאי היו יכולין להדחות על התעסקות בקבורת מת ז"א דהא קושיית הגמרא דלא נלמוד העוסק במצוה פטור מבשבתך בביתך רק מפסח א"כ אף במצוה קלה שאין בה כרת לא הוי ידעינן והמתרץ הוא דאסיק הצריכתא. גם לדעתי בלא"ה לא שייך גבי קטן העוסק במצוה כיון דאין עליו מצות קבורת מ"מ אבל חיוב אכילת הפסח רמי התורה עלייהו למ"ד הנ"ל שה לבית אבות דאורייתא:

עוד קשה לפי מה שכתבו התוס' בריש פ' מי שהיה טמא בד"ה אלו פטורין סתמא מתניתין שם מורה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ אין הלכה כר' יצחק דהא רב שסבר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ קאי בשיטת ר' יצחק כדאיתא בפסחים (דף צ') סבר לה כר' יצחק וא"כ מאי מקשה הגמרא כאן והאי מהכא נפקא כו' דהא אנן לא סברינן, כר' יצחק. עוד יש קושי' בהבנת לשון הגמרא שם בפסחים שבתחילה אמר מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ דהיינו טמא שרץ ומיד אח"ז אמר וכ"ת ממאי דתנא דהכ' סבר לה כר"י כו' יעויי"ש ברש"י שמדחיק א"ע בזה:

דהנה התמי' מפורסמת מאי מקשה אותן האנשים מי ונראה לי היו ויעויין בריטב"א שכ' שהיו חשובים אבל לא עלת' בזה ארוכ' בשיט' ר' יצחק שאמר שהיו טמאי מ"מ דהיינו קרוביה' לכן נראה לי דהנה בתרגום פ' בהעלותך על פסוק ויהי אנשים כו' מתרגם בזה"ל והוו גבריא דהוו מסאבין לטמי נפשא דאינשא וכן מתרגם בפ' נשא על פסוק וכל טמא לנפש. ומפרש רש"י שם דהיא לשון עצמות אדם יעויי"ש וכתב הרא"ם ושאר מפרשים דמלת לנפש מורה שלא נגע רק בעצם או בדבר שנגע במת שיתכן עליו שם לנפש כמו ידו של אדם רגלו של אדם דשם אדם עצמו אינו רק בראשו ורובו וחלק ממנו נקרא לנפש שהיא חלק מכל:

והנה בירושלמי נזיר פ' כ"ג איתא כי קבור תקברנו מכאן שאין נעשה מ"מ עד שיהיה ראשו ורובו וכן פוסק האלפסי והרמב"ם ושאר פוסקים. ומעתה י"ל כוונת הסוגי' הנ"ל שמדכתיב לנפש נראה דהיינו רק לעצמות ממת (יעויין באלפסי ונימוקי יוסף) שמפסוק לנפש לא יטמא ממלת לנפש ילפינן אף לעצמות אסור לטמאות. והרי מורה כדברי התרגום הנ"ל וקשה כיון דבעצמות ליכא חיוב קבורה ולמה טמאו א"ע לדחות הפסח דלא שייך עוסק במצוה. ובספרי איתא ויאמרו האנשים מגיד שהיו אנשים כשרים וצדיקים וחרידים על המצות וכיון שהי' בקדשי קדשים הוצאה בכלונסאות א"כ לא נטמאו מצד, נגיעה דמת עצמו כי כשהוציאן לחוץ כבר נתפזרו שילדן ושייך שפיר הל' לנפש ולזה מתרץ ריה"ג נושאי ארונו של יוסף שהיו בו עצמות יוסף וידוע שהבשר בלה במצרים ור"ע מתרץ שהיו מישאל ואלצפן שנדב ואביהו נשרפו ור' יצחק חולק עליהם ומתרץ שהי' טמאי מ"מ כי סבר שלקרובים צריכים ליטמא אף לעצמות שלהם וכדברי ר' יהודא ולאו דווקא במחזיר רק אפילו לכתחילה ולכן מקשה הגמרא שפיר דמהכא נפקא דעוסק במצוה פטור ממצוה דא"ל דמ"מ גמור הי' דבעצמות גרידא ליכא דין מ"מ רק דין מצות קרובים והרי הסוגי' מבוארת להלכה כאלפסי הנ"ל:

ועתה יתורץ קושי' הנ"ל שהקשיתי דהא ר"י דלא כהלכתא לשיטת התוס' שסוברים דסתם משנה שוחטין וזורקין על טמא שרץ דלכאורה אין מקום לדברי הנ"ל, דהא רב הוא שסובר לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והוא סובר כר' יצחק:

ונראה לי דהנה הרמב"ם בהלכות ק"פ (פ"ו) כתב דטמא מת בטומאה שנזיר מגלח עלי' חמור ביום הז' מטמא שרץ. ואמת שסמיכות לדבריו מנזיר פ' כ"ג ובפרט מהירושלמי שם יעויי"ש בק"ע. ומקשי' דא"כ איך מוכיח רב דטמא שרץ אינו שוחט משום דסובר כר"י שחל שביעי שלהן דלמא שאני טמא מת. לכן י"ל דהא קשה לרב לשיטתו דלקרובים אין לטמא רק כשהם שלימים א"כ למה כתב לנפש דמשמע לעצמות, לכן נראה עפ"י המבואר בהרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות בזה"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר את הקודמין אע"פ שנטמא בהן טומאת ז' לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא טומאות שהן בעצמן של מת כו' עכ"ל וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות במס' נזיר:

ומיושב בזה מאי שמקשה הרא"ם על התרגום דלמה בפ' אמור מתרגם לנפש לא יטמא על מת לא יסתאב דהנה בתיבת לנפש יכולין לפרש ב' פירושים א' שקאי על עצמות או על טומאה שאין הנזיר מגלח עליו כגון בגולל ודופק. ולשיטת הראב"ד כל שאינו נוגע במת עצמו הוי טומאה שאין הנזיר מגלח ולפי מאי דפסקינן שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ צ"ל שאותן הטומאות הי' טמאים בטומאה שהנזיר מגלח עליהן דבנגיעה אף בעצם א' נזיר מגלח עליו ולכך צ"ל דלנפש היינו עצמות (דידוע דלנפש יורה שאינו נוגע באדם שלם שמת רק או בעצמות או בדבר שנגע במת) אבל גבי טומאת כהנים דפרשת אמור יכולין לומר שמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכפי שיטת ר"ת דאף על טומאה זו כהנים מוזהרים לכך מפרש שם התרגום על מית. ורב לשיטתו סובר שלעצמות קרובים אין מטמאים וליכא מצוה כלל. ע"כ. צ"ל דטמאים לנפש אדם היינו בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' בגולל ודופק של מת שלם או בטומאה בחבורן בנגיעה לאדם שנוגע במת. לכך מוכיח שפיר לשיטתו דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אבל מאיש איש כי יהי' טמא אף דאיירי שחל שביעי בע"פ אכתי ליכא הוכחה דדלמא מיירי בעצם שהנזיר מגלח עליו וזה כוונת הגמרא אחר אמרו דהיינו טמא שרץ מקשה וכ"ת ממאי דהכי היא ר"ל אף דמיירי אף דחל בשביעי דלמא היינו בטומאה שהנזיר מגלח עליו דלא אתי מיני' טמא שרץ ולכך כתב סתם דמיירי בכל גוונא בחל שביעי כנ"ל ובטומאה שאין הנזיר מגלח כשהוא בתוך ז' לזאת מתרץ סבר לה כר' יצחק, ויש לומר עוד דבאמת מדברי ר' יצחק לחוד ג"כ א"א למידק דדלמא מיירי שלא היה, להם שהות להזות וכן מקשים המפרשים או כן לשיטת התוס' דלמא כל ששה שלהן כו' רק כיון דעכ"פ אשר היו טמאים מיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' א"כ כ"כ תשובת משה רבינו שאמר להם איש איש כי יהיה טמא לנפש מיירי כמו כן בטמא כזה ומי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ ומוכח דאין שוחטין על טמא שרץ:

ובזה יש ליישב קושיית התוס' (בדף צ"ד ע"א) ד"ה ר"ע סובר אין שוחטין וזורקין כו' יש תימא מנ"ל יעויי"ש ולפי הנ"ל י"ל דר"ע לטעמי' שסובר דמישאל ואלצפן הי'. והנה לפי שיטת התוס' לא טמאו רק היותם מונחים בתוארים ומבואר במפרשים שלא נטמאו מהם.