ברוך טעם עד

אינו מביא דין דמ"מ בהולך לשחוט פסחו ואי"ה בסוף אבאר טעמו של הרמב"ם בזה:

פרק שלישי הדרן למילתא דלשיטת הרמב"ן קושיית הגמרא וליגמר מיני' מהולך לשחוט פסחו הוא דא"ל משום מצות קבורה דהא כשילך לעיר ימצא קוברים וע"ז מתרץ הגמרא שפיר שוא"ת שאני דא"ל הא בקיום מצוה קיום עשה עדיף דהא הכא מחמת זה לא התירה לו התורה לזוז ממקומו יבא ג"כ לקיום מצוה בקיום עשה בקבורת המת שיהיה על ידו. כיון שאינו הולך משם ואין לו שאר קוברים עליו חיוב הקבורה וי"ל דזה כוונת הגמרא שוא"ת שאני ר"ל שכבוד הבריות גורם שיהיה שוא"ת וממילא עליו מצות קבורה שדוחה פסח ויתכן יותר לדברי האו"ת שכתב שלמ"ד נשים בשני רשות קילא מצות פסח שלענין כרת בראשון יש לו תשלומין ואם נזדמן בפסח שני הרי אינו שוה בכל:

אמנם הוא כתב סברתו לענין דחיית כבוד הבריות ובאמת אף מצוה שיש לה תשלומין אינה נדחית בפני כבוד הבריות בביזיון קטן ולדעת הרמב"ן במ"מ הוא בזיון קטן. אבל לדברי הנ"ל ניחא שמצות הקבורה הוא שדוחית. ומתורץ ג"כ מה שקשה לשיטת הרמב"ן שאינו מחלק בין בזיון גדול לקטן א"כ ל"ל והתעלמת דהא בשוא"ת מוכח מולאחותו. אבל לפי דברי ניחא שאין מעלה לשוא"ת רק בקיום מצוה כמו גבי מ"מ דע"י השוא"ת מקיים מצות קבורה ולכך מקשה הגמרא בסנהדרין שפיר ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת דבשבת נמנע הקבורה מכל וכל ע"י שבת טוב יותר שיקיים מצות קבורה בקום ועשה וכן ברמב"ן על התורה מבואר שלכך עשה דוחה לא תעשה משום דבקיומו יש קיום מצוה ובשוא"ת אינו עושה מצוה בידים:

פרק רביעי עוד י"ל לתרץ קושיית הרמב"ן על ר' אליעזר בר צדוק בהקדים דברי הגמרא בנזיר (דף מ"ג ע"ב) אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כו' מיתבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל הוא מחזיר על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסור פורתא האי ר' יהודא היא דתני רבי יהודא אומר כו' יעויי"ש ומסיק בגמרא מעשה כו' ושאל את ר' יהושע וד' זקנים שעמו ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ"ל הגמרא והאלפסי פוסק דמטמא אף לעצמות אביו ותמהו עליו הקדמונים למה פוסק דלא כרב ומסקנת הגמרא שכן נעשה מעשה ע"י ר' יהושע וד' זקנים. גם מקשים דהא לכאורה נראה דאף ר' יהודא אינו מתיר לטמא לעצמות כ"א ע"י חזרה יעויין מה שהאריכו בזה בתה"א והרא"ש. והנה לכאורה עלה בלבי שיש לאלפסי ראי' מסוגי' ערוכה דמסכת סוטה (דף ג') לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה מ"ט דר"י איידי דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו איצטרכי למכתב לה יטמא ור"ע מוכי אם לשארו נפקא לה יטמא ל"ל לחובה ור"י לה יטמא ואינו מטמא לאיברי' ור"ע א"כ ליכתוב רחמנא לה יטמא ל"ל ש"מ. ור"י איידי דכתיב לה כתיב יטמא לכדתני דבי רבי ישמעאל דתני דבי ר"י כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. וכתבו שם בתוס' ד"ה ור"ע כו' תימא לרב חסדא דאמר בפרק ג"מ לאביו בזמן שהוא שלם לדידי' לא איצטרך לה לאברים מה הוא דריש בלה יטמא. וי"ל דהוא דריש כר"ע לחובה ואיידי דכתיב יטמא כתוב לה עכ"ל התוס'. והנה מאוד דחוקים דבריהם הא אינו כך רק לשיטת תנא דבי ר"י דסבר כל פרשה שנאמרה כו' ור"ע ל"ל כן כדמוכח שם בפלוגתא דלעולם בהם תעבודו וקנא את אשתו יעויי"ש גם קשה כיון דלשיטת הפוסקים הנ"ל הלכה כרב למה מפלפל הגמרא דלא כהלכתא ובפשיטות היינו יכולין לומר דר"ע סבר לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר לכך מיותרא תיבת לה וקאי למצוה ור"י סובר כר"י דאינו סובר דרש דלאביו כשהוא שלם ואיצטרך לה למעוטי אברים ולא ידעינן למצוה ולחובה אלא ודאי כשיטת האלפסי:

אמנם י"ל דמסוגי' זו אין ראי' לשיטת האלפסי דהנה קושיית התוס' דלפי שיטת ר"ח בשם רב ל"ל לה מיושב בפשיטות דבספרי איתא הובא באלפסי לה יטמא ואינו מטמא לספק. אמנם הרמב"ן בתה"א כתב שהיא אסמכתא בעלמא דבלא"ה מה"ת להתיר ספיקא אבל בחידושי אנשי שם איתא דכיון דלה יטמא מצוה הוי אמינא דספק מצוה דוחה ספק איסור טומאה:

ולפ"ז לר' ישמעאל דסובר לה יטמא רשות ל"צ למעט ספיקא לכן הוצרך בגמרא לומר אליבי' דלה ממעט אברים אבל לדידן דיטמא אתי למצוה איצטרך לה למעט ספיקא. ולפי"ז יתורץ קושי' הנ"ל שהקשיתי מאי פריך הגמרא על ר"ע דלמא ר"ע סובר כהלכתא דמלאביו ממעטינן כשהוא חסר א"כ לא איצטרך לה על אברים. דהנה בודאי נראה דמה שממעטינן כשהוא חסר מלאביו מכח יתורא הוא דאתי דאי מפשטות הלשון למה סמכו דינא אמלת ולאביו המאוחר בקרא ולא אתיבת ולאמו המוקדם בפסוק א"ו מכח יתורא כיון דכתיב ולאמו מכ"ש לאביו וע"כ לאביו ממעט כשהוא חסר. והנה בספרא בפ' אמור יאמר לאמו ולא יאמר לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה לאביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו. ומביא בתשובת הרשב"א סי' ד"ז שהקשה אותו גדול א' מחכמי פריבונצא דליטמא ליה לאביו ממ"נ אי אביו שפיר מטמא לי' ואי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הטומאה. והשיב דאיצטרך למי שמוחזק לו עפ"י עדים שהוא כהן ואח"ז בא אחד ואמר לו שהוא אביו ונוהג עמו כאב ומת שיטמא לו ומקשה הרשב"א הא חזקה בלא"ה דאורייתא אף באיסורי כרת ואתי זה מק"ו ומאי אולמ' דהאי ק"ו מק"ו דילפינן אב ודאי מאמו ודאית ע"ש שמדחיק את עצמו דס"ד דשאני היתר טומאת כהנים דחידוש היא ובשיטתי י"ל בפשיטות דשאני ק"ו זה מק"ו דהוי ילפינן אב ודאי מאמו ודאית והוא מדאיתא ביבמות (דף ה') דתני זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אף כהן מצורע כן ת"ל זקנו ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ואכתי איצטרך סד"א דשאני כהן הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות כו'. ע"ש ברש"י וכן בדף קי"ד גבי אזהרה לגדולים על הקטנים אמרו שם ואי אשמעונין טומאה כהנים דשאני משום דריבה הכתוב בהן מצות יתירות. וכן קידושין (דף כ"א) לענין יפ"ת (ודף ל"ה ל"ו) לענין ק"ו מבני אהרן ולא בנות אהרן ובסנהדרין (דף נ"א) אמר מר יכול אפילו חיללה שבת (ת"ל לזנות) חיללה שבת בת סקילה הוא אמר רבא כו' סד"א הואיל ואחמור בה רחמנא בכהנים דרבה בהן מצות יתירות תידון בשריפה קמ"ל. מ"ש מיני' דידי' סד"א איהו דאישתרי ליה שבת לענין עבודה כו' יעויי"ש (ויעויין מכות דף כ' תמורה דף ד'). לפי זה י"ל בפשיטות דלכך לא הוי ידעינן באב חזקה דאף דבכ"מ הולכין אחר חזקה ה"א שאני הכא גבי טומאת כהנים דריבה בהן מצות יתירות משא"כ בהק"ו של הספרי דניליף לאביו מלאמו דלא שייך לחלק דהא תרווייהו בכהן הוא:

ועתה נחזי אנן דהדבר פשוט דסברא זו דשאני כהנים לא שייך רק היכא שע"ז שמוסיפין איסור או מצוה על הכהנים אבל לא היכא שע"י זה יגרעו ממצות שהכהנים נתרבו בהן נגד הישראלים והנה למ"ד לה יטמא מצוה ולשיטת הרמב"ם והרשב"א בתשובה הנ"ל ובתשובה ס"י אין מצוה טומאה לקרובים רק בכהנים ולא בישראלים וריבה הכתוב בזה מצוה לכהנים וכשאנו אומרים שלאב חזקה לא יטמא הרי אנו באין לדין לגרוע ממנו במצות שריבה בכהנים מהישראלים. לכן נראה פשוט דלמ"ד לה יטמא מצוה ל"צ לאב חזקה דילפינן מכל איסורים ולא שייך שאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות דאדרבה במה שמטמא א"ע לאביו חזקה הוא לריבוי למצות כהונה. דהא על ישראלים ליכא מצות טומאה לקרוביהם. א"ו דלאביו קאי להורות בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר וכ"ז אי ידעינן בלא"ה דמצוה הוא לטמאות אבל אי נאמר דלה יטמא רשות שפיר איצטרך לאביו על אביו חזקה כנ"ל דלא נימא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות ולא ממעטינין חסר ואיצטרך לה למעוטי אברים:

ומיושב הסוגי' הנ"ל דבפשיטות אין לתרץ דלכך יליף ר"ע לחוב מלה משום דסובר דלאביו ממעט חסר דהא קשה מנ"ל דלה לחוב דלמא דלה יטמא רשות ולא מייתרא כלל תיבת לאביו דצריכים לאב חזקה ואין לנו מיעוט כשהוא חסר (וצריכים לה למעט אברים רק לפי האמת דמיטמא מוכח לחוב אתי לאביו למטט כשהוא חסר) ולה למעט ספק