ברוך טעם עג

דאי משום מצות עשה לא היתה דוחית מצות פסח ומילה שהן מצות עשה של כרת א"ו שהטעם הדחי' משום כבוד הבריות וז"ל הרמב"ם במצוה רל"א כי קבור תקברנו זו מצות עשה וה"ה בשאר מתים ר"ל שיקבור כל מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מ"מ כלומר המת שמצוה ע"כ אדם לקוברו באמרו קבור תקברנו עכ"ל. א"כ לפ"ז ל"ק קושיית התוס' דניליף מכהן ונזיר דהא שם ליכא כרת ונוכל לומר דלא משום כבוד הבריות של מ"מ נידחת טומאת הכ"ג ונזיר רק המ"ע דקבור תקברנו והוא שדוחית לאו דטומאה כמו כל דחיות עשה לל"ת וצריכין לומר דמ"מ צריכים לתירוצו של התוס' דאיסור טומאת כה"ג אינו שוה בכל דאל"כ לא היתה נדחת מפני עשה דקבורה מדין דחית עשה לל"ת דהא בכה"ג איכא עשה ול"ת וכקושי' הגמרא בב"מ (דף למ"ד) למאי איצטרך קרא לכהן והוא בבית הקברות. פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה לכך צריכים לסברא זו דשאני לאוי דכהונה שאינו שוה בכל והל"ת ועשה שגבייהו שאינם שוה בכל נדחות מפני העשה ששוה בכל וכאשר באמת העירו בזה שם בתוס' מאי מקשה פשיטא כו' הא עשה ול"ת שאינו שוה בכל נדחה מפני העשה ומתרצים דהגמרא סמך על קושי' ב'. ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא יעויי"ש. ובאסיפת זקנים מביא בשם איזהו חכמים שרצו לתרץ עשה דאבידה הוי ג"כ אינו שוה בכל עכ"פ כאן לענין מ"מ שפיר י"ל דאין הדחיי' מצד כבוד הבריות רק מחמת חיוב עשה דקבורה השוה בכל שדוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל ומעתה יומתק התכת הגמרא. וכ"ת ניליף מכהן אחר שמתרץ שוא"ת שאני. דהנה ברש"י שם בב"מ ד"ה האי עשה איתא ואף על גב דל"ת נמי איכא אין ל"ת מועיל לדחי' כו' יעויי"ש באלפסי ותורף הסברא שלענין דחיי' אין הפעולה רק העשה שהיא הדוחית. אבל בס' אס"ז מתרץ קושי' רש"י באו"א, והמ"א בסי' תס"ו בס"ק ב' הביא סברא זו של רש"י והרי"ף ואינו מחליט הדבר, ואני כבר הוכחתי מדברי הרמב"ם שאינו סובר כדעת הר"ף שבסוף פ"ג מהלכות שחיטה כתב בזה"ל אסור לטול האם מעל הבנים ואפי' לטהר את המצורע שהוא מצוה אם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לל"ת ועשה, ועשה ול"ת דוחין עשה עכ"ל ובשא"ר הלכות ציצית סימן ל"ג נסתבך מאוד בכוונת דברי הרמב"ם ופרשתי דכוונתו לתרץ קושי' דפסחים (דף מ"ו) מקשה בגמרא על יש חורש תלם אחד כו' ואם איתא (דאמרינן הואיל) אחרישה לא לחייב הואיל וחזי כו' ומקשים בתוס' הא יו"ט הוא עשה ול"ת ומתרצים דמ"מ ליכא מלקות דהל"ת נידחת וקשה לפ"ז אמאי במצורע שלקח אם על בנים לטהר את המצורע לקי דנימא דהעשה דוחית ללאו של לא תקח ולא נשאר רק העשה לכך כתב הרמב"ם ועשה ול"ת דוחה עשה א"כ מצטרפים העשה ול"ת שבמניעת לקיחות אם על בנים נדחים העשה דמצורע ושפיר נשאר בחיוב מלקות אבל עשה דיום טוב דקיל לא מבעי' להסוברים דעשה דיו"ט אינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהזמ"ג אלא אף להחולקים מ"מ קיל שהעשה דשביתה הוי היתר מכללי, והארכתי במקום אחר שאף אם הל"ת דיו"ט אינה נקראת היתר מכללי דבלאו עצמו מרומז תיכף ההיתר באוכל נפש מדכתיב מלאכת עבודה מ"מ עשה דשבתון הוי ודאי היתר מכללי וסמוכין לדברי מדברי תוס' בחולין (דף קי"ד ע"ב):

פרק שני נחזור לדברי הראשונים דדעת הרמב"ם אף לענין דחיי' מצרפינן הל"ת ולכאורה דבר זה תלוי' בפלפול הסוגיא דעירובין (דף ק') דאיתא שם עלה באילן תני חדא ירד ותני חדא לא ירד כו' אמר רב הונא ברי' דר"י כתנאי כו', ארבע במתן א' ר"א אומר ינתן במתן ד' ר הושע אומר ינתן במתן א' אמר לי' ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע א"ל ר"י הרי עובר על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך, ור"א דאמר התם קום עשה עדיף וה"נ ירד כו' ע"כ לא קאמר ר"א התם קום ועשה עדיף אלא היכא דקא עביד מצוה אבל הכא דלא עביד מצוה ה"נ לא ירד כו' יעויי"ש ולפ"ז כשיש עשה ול"ת נגד עשה ול"ת אם דנין מי נדחה מפני מי מתלי תלי בפלוגתא דר"א ור"י אי שוא"ת עדיף או קום ועשה עדיף, ואי אמרינן שוא"ת עדיף לא היה מצות קבורת מ"מ דוחה לל"ת ועשה דכהן לולא הטעם דכבוד הבריות ומוכח מיני' לכאורה דגדול כבוד הבריות ובזה נכון דבלא זה לא היה קשה דנילף מכהן דגדול כבוד הבריות דהא יכולין לומר דטומאת כהן נדחית מחמת מ"ע שבקבורה, וא"ל דהא בטומאת כהן איכא עשה ול"ת, דמה בכך דהא גם בקבורת מ"מ יש עשה הנ"ל גם ל"ת דלא תלין וכיון ששניהם שוין בזה יש עשה ול"ת ובזה יש עשה ול"ת אמרינן קום ועשה עדיף, אבל אחרי שהקדים הגמרא בתירוצו דלכך לא ילפינן מפסח משום דשוא"ת שאני מקשה שפיר וכ"ת ניליף מכהן דכיון דשוא"ת עדיף תו ליכא למימר דבטומאת כהן בא הדחי' מצד דחיית עשה ול"ת דהא שוא"ת עדיף ולזה הוצרך הגמ' לתרץ דשאני טומאת כהן שאינו שוה בכל ולכך העשה ול"ת שגבי' נדחה אף מפני עשה גרידא ותו ליכא הוכחה כלל למעלות כבוד הבריות היכא דליכא קיום מ"ע וא"ש דין הש"ע בשם התה"ד:

אמנם קשה לפי זה מאי מקשה הרמב"ן דלפי הגירסא וכ"ת ניליף מכהן מדחית כל הסוגי' דהא לפי דברי הנ"ל א"א לילף כלל מכהן לענין כבוד הבריות די"ל דלכך מותרים הכהנים לטמא למ"מ מחמת דחיית המ"ע דקבור תקברנו, לכן י"ל בהקדים ליישב קושיית התומים הנ"ל דמאי מקשה הרמב"ן דהא ממת מצוה לא נשמע רק בביזיון גדול אבל באמת לדידי לא קשה מידי דהרמב"ן לשיטתו שמפרש בס' תורת אדם מה שאמר בגמ' איזהו מ"מ כל שקורין ואין אחרים עונים הכוונה אף במצאו סמוך לעיר וכשילך מעט כברת ארץ ישיג אנשים מ"מ מותר ומחויב לטמא לו שאסור לזוז ממנו אף רגע אחד וכן לשון הש"ע ביו"ד סי' שע"ד איזהו מ"מ שמצאו בדרך או בעיר של עכו"ם ואין לו קוברין וממקום שמצאו אינו יכול לקרות לישראל שיענהו ויבא לטפל בו ולקברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת ואפילו לילך לעיר להביא קוברין אלא יטמא עצמו ויקברנו כו' ע"ש וכתב שם בט"ז בשם רש"ל לעולם הוא מ"מ עד שיהא שם נושאי המטה וקוברין רוקח, עכ"ל, וכן מבואר מדברי הרמב"ן בתה"א וידוע דברי התוס' בב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אלא לזקן כו' שכתבו שם דלכך הוי במ"מ בזיון גדול פן יסריח או יאכלוהו הכלבים, ולפי דברי הרמב"ן מותרת הטומאה למ"מ אף דליכא חשש זה, לא מבעיא חשש סרחון ליכא בשעה מועטת שילך לעיר אלא אף חשש אכילת הכלבים משכחת דליכא בשעה מועטת ובגוונא שמונח במקום משומר מזה ובפרט כשיש עוד אחד עמו שיכול להניח אותו לשמרו, והרי דין דמ"מ נאמר בכ"ג ונזיר שהלכו יחד ופגעו במת, א"ו דהדחיי' היא רק משום כבוד המת ואף דליכא בזיון גדול לכך מקשה הרמב"ן שפיר דא"כ לפי המסקנא תהא טומאת כהן נדחית בקום ועשה מפני כבוד הבריות אף דליכא בזיון גדול ואין לדחות עוד כנ"ל דהטעם היא משום מצות קבורה דהא אפשר לקיים מצות הקבורה על ידי אנשי העיר לכך צריך הרמב"ם לאחוז בשיטת רש"י דבלא"ה א"א למילף כלל מכהן ונזיר דלא נאמר טומאת כהנים לגבי מ"מ כמו טומאת קרובים:

והנה ידוע פלוגתת הקדמונים אי בטומאת קרובים מותר אף שלא לצורך, בתוס' פ"ק דפסחים (דף ט') סוף ד"ה בשפחתו של מציק מבואר דאינו מותר רק לצורך וכן הביא בשם תה"ד ובתה"ב מתיר אף שלא לצורך ופלוגתא זו תלוי בחלוקי דעות אי אמרינן דתנאי היא בלאו או לא ובפרט לדברי הנ"ל י"ל לשיטת התוס' דטומאת קרובים לכהן הדיוט הוא ג"כ מותר רק משום דחיית מצות התעסקות בקרובים שקבורתו מוטל עליו לכן אין היתר רק לצורך, ולדעת הרמב"ן דהוי כתנאי בלאו הותר כלו, והראי' שהרמב"ן בתה"א מתיר אף בכה"ג במ"מ אף אחר שבאו מסייעים לקברו כיון שכבר חלה עליו מצות קבורתו טרם שבאו קוברים ע"ש, והנה ז"ל הרמב"ם בהלכות אבל סוף פ"ד הטומאה לקרובים דחוי היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא אפילו בעת שמתטמא לקרובים כו' וכוונתו שלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי לכך כתב שהיא דחוי':

א"כ מבואר בפירש שאינו סובר כסברת רש"י וקשה אליבי' קושיית הרמב"ן לכן י"ל דבאמת מיתורא דולאחותו לא נשמע היתר למ"מ רק כשלא היה מטמא היה נעדר קבורה דבכה"ג מצות קבורה היא שדוחית את הטומאה ומה שאמרו בגמרא איזהו מ"מ כל שקורין ואין עונים דמבואר מזה דאף בסמוך לעיר וכשילך מעט יכול להשיג קוברים ג"כ מצוה לטמא לו זה הוא כקבלה הלכה למשה מסיני וכיון דלא אתי' מקרא אין למידן הימנו דאין למידן מהלכה וזה שמדייק הרמב"ם בהלכות נזירות אחר שכתב ופגע במת שאין לו שם מי שיקברנו מסיים ודברים אלו דברי קבלה הן, ר"ל דמ"מ דכה"ג לא נשמע מיתורא דולאחותו רק מהלכה למ"מ ומ"מ שאין לו קוברים כלל הנלמד מולאחותו בלא"ה ליכא למילף דמצות קבורה דוחה וקושיית הגמרא וליגמור מיני' אלא מהולך לשחוט פסחו ודשם איכא עשה דכרת והרמב"ם אינו