ברוך טעם עא

שסובר דכל ימיו בעמוד והחזיר מ"מ לא חשיב ניתק לעשה שהוא סובר כאביי דאי עביד מהני וצריכין כל ימיו לגופי' וכיון דלא מיותר רק ממילא הוי עשה אחר הלאו לא חשיב ניתק לעשה לפטור ממלקות משום דהך עשה דכל ימיו אינו כוללת כמו הלאו דלא יוכל כנ"ל ואי אפשר לפטור ממלקות רק מצד ניתק העשה שקדמו ללאו והיינו עשה דולו תהיה לאשה שהיא עשה כוללת שנוהגת גם בכהנים לכן הדר ביה ר' יוחנן ממה שאמר תחילה דלאו שקדמו עשה לוקין. ועיין שם בתמורה דס"ד שם להוכיח מדברי ר' יוחנן שסובר ריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים שסובר דאי עביד מהני. ואף דדחי שם ראיה זו מ"מ י"ל דר"י סובר כאביי והוכחה לזה מדהדר ר"י מצד הקושי' ליה מאונס שגירש דהא לשיטת רבא ל"ק כלל מאונס שגירש דלדידי' מיותר כל ימיו ולא בא רק לנתק הלאו הרי גלי קרא דלא לילקו ישראל שגירש היכא שמחזיר ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם ממה שפוסק בכמה דוכתא כאביי דאי עביד מ והשתא א"ש ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם מ"ש כיון דקדמו עשה דלשיטתו דסובר כאביי לא הוי ניתק לעשה מחמת עשה דכל ימיו דהא עשה זו דכל ימיו אינה כוללת כמו הלאו ע"כ אין להחשיב לאו זה דלא יוכל לשלחה בכלל ניתק לעשה דאין לוקין עליו כ"א ע"י העשה דולו תהיה לאשה שהיא קודמת ללאו וקאי על נשואים הראשונים שאז היתה מותרת גם לכהן והוי עשה כוללת משא"כ העשה דכל ימיו שהיא אחר הגירושין דלא שייכא בכהנים ואינה כוללת כמו הלאו וא"ש הכל:

עוד י"ל לכאורה דסברת הרמב"ם הנ"ל לפי הגירסא שהי' לפניו בתמורה (דף ד') דלא חשיב ניתק לעשה רק היכא שהעשה שוה עם הלאו ואין בכלל הלאו יותר ממה שיש בכלל העשה. נכונה הוא למאן דס"ל קיימו ולא קיימו. וכמו שפוסק הרמב"ם דרובם מהקדמונים לפי גירסתם בסוגיא זו דר"י סובר קיימו ולא קיימו ועובר על הלאו מיד וקיום העשה מנתקת את הלאו ואין כח בעשה שאינה כוללת לנתק את הלאו הכולל יותר מהעשה אבל למ"ד ביטל ולא ביטל שאין עבירת הלאו נגמר כ"א בביטול עשה והוי לאו התחלת האיסור וביטול העשה הגומר אין סברא לחלק בין אם העשה ההיא כולל או לא דהא העשה אינה מנתקת מה שכבר עבר רק כ"ז שלא ביטל העשה הוי כאלו עדיין לא גמר עבירת הלאו. ולפי זה י"ל דלפי מה דאסיק בגמרא לפי גירסת הרמב"ם והקדמונים הנ"ל דמ"ד קיימו ולא קיימו ע"כ סובר דהתראת ספק שמיה התראה. ומ"ד לא שמי' התראה צריכים לומר ביטלו ולא ביטלו ושייך בי' התראת ודאי וכשמבטל העשה שאז גמר עבירות הלאו. וכיון שכן ע"כ צריכים לומר שרבא סובר ביטלו ולא ביטלו דהא רבא סובר דהתראת ספק לא שמי' התראה וכדאיתא בחולין (דף פ"א ע"א) ע"ש וא"ש מה דס"ל לרבא דכל ימיו הוי ניתק לעשה דאף שאין כולל כמו הלאו כנ"ל אבל ר"י לשיטתו שסובר קיימו ול"ק ולדידי' שייך לחלק כדברי הרמב"ם דיש לומר שאין כח בעשה לנתק הלאו שכבר עבר עליו אלא היכי ששוה ללאו משא"כ היכא שהלאו כולל יותר מהעשה שאז אין בכח העשה לנתקו ולכך אף שר' יוחנן ג"כ סובר דכל ימיו קאי על אחר הגירושין ודריש כל ימיו בעמוד והחזיר מ"מ אין בכח העשה דוכל ימיו שאינו שייך אלא בישראלים ולא בכהנים לנתק הלאו דלא יוכל לשלחה שכולל גם כהנים וליכא ניתק לעשה רק מצד דולו תהיה לאשה הקדום ללאו לכך שפיר הדר ר"י ממה שאמר מעיקרא דל"ת שקדמו עשה לוקין עליו משום דקשי' לי' אונס שגירש כו':

פרק שלישי בדרך אחר יש לתרץ דברי הרמב"ם פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים דבלאו דנותר אף למ"ד דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"א דליפטרי ממלקות רק משום דניתק לעשה מ"מ הפטור כולל הן אם קיים עשה הן אם לא קיים:

דלכאורה קשה מאי פסיקא מלתא לומר דהמותר אינו לוקה משום דניתק לעשה הניחא לזכרים דאיכא גבייהו עשה דשריפת נותר אבל נקיבות לילקי דהא שריפת קדשים אינו נוהג אלא ביום וכמו שפוסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות פסולי המוקדשי' והוי מצות שריפה מצות עשה שהז"ג וכמ"ש הפ"י במס' קידושין (דף ל"ד) ד"ה בא"ד. אך הקשה רבינו יוסף למה שנראה שם מדברי התוס' דמ"ע דשריפה נוהג גם בנשים אינו אלא בשריפת תרומה שעיקר מצוותו לשריפה להדלקה בלילה משא"כ שריפת נותר בקדשים פסולים. וא"כ לאו דנותר בקדשים לגבי נשים לא ש ניתק לעשה וצ"ל כיון דילפינן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אם יש לפטור הזכרים ממלקות על הלאו משום דגבייהו ניתק לעשה ממילא גם הנשים פטורים ממלקות דהא לענין העונשים השוו לזכרים וזה מן המשכילי' הראשונים דלענין הפטור בנשים ליכא לחלק כלל אם נשרף הנותר או לא דהא לגבייהו ליכא כלל מצות שריפת נותר וע"כ מיד שנלמד שהנשים פטורות ממלקות על לאו דנותר נשמע ממילא דהן אם בא לידי שריפה אם לא פטורים דהא אף אם שורפים הנותר לא מקיימה מ"ע ואין הלאו ניתק רק למ"ע וכיון שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין ילפי בהיקש זה לפטור הזכרים ג"כ בכל גוונא הן אם נשרף הנותר או לא. דאם נחלוק ונאמר הזכרים חייבים מלקות כשלא קיימו העשה לא יהיה השוואה שווים עם נקיבות דהא הנקבות פטורי' אף בלא קיום שריפת הנותר כנ"ל. ולפי זה מיושב קושיית המל"מ הנ"ל דהטעם של הרמב"ם משום דניתק לעשה היא טעם כולל למיפטר אף כשלא יתקיים העשה כדמוכח בהקישא דאיש או אשה כנ"ל:

וע"ד הנ"ל יש ליישב מה שיש לפלפל בתוס' קידושין (דף ל"ד ע"א) בד"ה מעקה. שכתב בזה"ל. אך הקשה רבינו יוסף מא"י על פי' זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב (שבת דף כ"ה) משום דיום טוב עשה ול"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת במ"ע דיו"ט דהוי מ"ע שהזמ"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביום טוב וכ"ת אה"נ אמאי לא אישתמיט תנא דלא אמר כך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה אף הכא הלאו אלים ע"כ. ובתוס' חולין (דף קמ"א ע"א) ד"ה ל"צ מובא בשם ריב"א דמפרש הא דמקשה הגמ' בפסחים (דף מ"ה) אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור אף דיו"ט עשה ול"ת הוא מ"מ נהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתא דעשה דוחה ליה כו' יעו"ש. הרי דסברת הריב"א דלא אלים הלאו מחמת העשה וא"כ הדרא קושיית הר"י מא"י לדוכתי' וכי מותר לאשה לשרוף קדשי' ביום טוב דצ"ל דס"ל לריב"א ז"ל דמצות עשה דשריפת קדשים ג"כ אינו נוהג בנשים דמ"ע שהז"ג הוא דאינו נוהג בלילה וקושיית רבינו יוסף אינו אלא משריפת תרומה וכמ"ש הפ"י דאזיל בשיטת התוס' בכמה מקומות דגם שריפת תרומה מצוה דאורייתא אבל הריב"א סובר כרש"י וכדעת הר"י דשריפות תרומה אינו אלא מדרבנן וליכא מצוה דאורייתא בשריפה רק בקדשים וכיון דשריפת קדשים אינו אלא ביום הוי מ"ע שהז"ג ולשיטה זו אין מקום התחלה לקושיית רבינו יוסף הנ"ל. ודע דלפ"ד התוס' בחולין שמדחה דעת הריב"א ולדעתם היכא דאיכא עשה ול"ת שאינו נדחה מפני עשה אף אם עשה העשה חייב מלקות. ובמקום אחר ביארתי שמש"כ הרמב"ם פרק י' מהלכו' שילוח הלכה י"ט בזה"ל ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל כוונתו שלו לסברת הריב"א ולזה כתב דעשה ול"ת דוחה עשה. וא"כ אף שהחזיק הציפור לטהרת המצורע מלקינן לי' על לאו דלא תקח האם דהלאו והעשה דשלח תשלח דחי העשה דטהרת מצורע ואם עבר והחזיקו לטהרת מצורע לא פקע ממנו חיוב מלקות. לפי זה יש לתרץ קושיית רבינו יוסף דאי אפשר לומר שיהיה מותר לנשים לשרוף קדשים ביום טוב מצד דחיית העשה לל"ת דא"כ לא א"ש השוואת אשה לאיש לכל עונשים שבתורה דאיש השורף קדשים ביו"ט דלגבי' יש ביום טוב עשה ול"ת שדוחים עשה דשריפת קדשים וקאי בחיוב מלקות אף כששורף הקדשים ביו"ט. וא"ל דשאני שריפת קדשים כיון דמנותק בקיום השריפה לאו דנותר והוי גם בזה לאו ועשה ז"א דלדחו' עשה ול"ת דיו"ט ע"י שריפת נותר אין לנו רק עשה לחוד' מ"ע דשריפה דחביבא מצוה בשעתה והלאו דנותר לא חזי לאיצטרופי דהא אפשר לנתקו ע"י שריפה בחול ולגבי עקירת הלאו לא שייך חביבא מצוה בשעתה (דברי אלה מובנים עפ"י ד' הרשב"א בחידושים במס' שבת דף כ"ה) ואשה השורפת קדשים ביום טוב מיפטרה ממלקות וגם לכתחילה מותרת לשרוף הרי יש דבר שהזכר לוקה ונקיבה פטורה והלא הכתוב השווה אשה לאיש לכל עונשין אלא וודאי דגם אשה אסורה לשרוף קדשים ביום טוב:

פרק רביעי עוד מילין בפי בסוגיא דפסחים (דף מ"ד) אחרישה לא לחייב כו' הא ראוין לכותשי' כתישה ביום טוב מי שרי ומפרש הריב"א דאף דיו"ט