ברוך טעם ע

עשה דפסח י"ל דהאיסור הוא משום חוץ למחיצה והוי פסול קודש והיא גופא אשמעינן הברייתא דגדי וטלה נמי מב"מ מקרי. ואף דאביי סובר בנזיר דף ל"ו דהיכא דנפישי היתרא לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור ממילא לכאורה לדידי' מהראוי שיודחה עשה דאכילת פסח האיסור בעלמא שיש בו מצד הריח. אף אם האיסור הוא מצד חוץ למחיצה הלא אינו אלא הריח דחשיב משהו ובחצי שיעור לא שייך עשה ול"ת רק איסור. י"ל דאביי מודה בקדשים גם בנפישי היתר' אמרינן היתר מצטרף לאיסור דאל"כ למה לי' לדידיה יקדש לפי מאי דס"ד דבכל אסורין המל"א ממשרת א"ו סובר דיקדש אתי לאחמורי בקדשים שנאמר המל"א אפילו דנפישי היתר' וכמו שסברתו אליבא דר' אליעזר דבכותח הבבלי אף דנפישי היתרא אמרינן המלא"ס משום דדריש כל גבי חמץ. וכן מבואר בפסחים (דף מ"ד ע"א) ד"ה אלא. ולפי דעת התוס' בלא"ה לא קשה דהיכא דלא שייך ביטול גם בנפישי היתר' אמרינן היתר מצטרף לאיסור ודו"ק:

בדין הלאו הניתק לעשה אי בעינן דוקא לקיים העשה או דמשכחת איזה לאוין הניתקין לעשה דלא בעינן דווקא לקיים העשה ואעפ"כ אינו לוקה:

פרק ראשון הנה הרמב"ם בפ' י' מהלכות קרבן פסח פסק וז"ל צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר פסח עד בוקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו כו'. ומקשה המשנה למלך דלפי טעם שכתב הרמב"ם יש לחייבו מלקות היכא דלא קיים העשה והנותר נאבד או שאכלו ארי ובאמת גם בכה"ג פטור מטעם לאו שאין בו מעשה. וא"כ תמי' על הרמב"ם למה כתב הרמב"ם הטעם לפוטרו ממלקות משום דהוי לאו הניתק לעשה שאינו פטור רק כ"ז שבידו לקיים העשה והו"ל למינקט הטעם משום דהוי לאו שאין בו מעשה ומטעם זה פטור בכל גוונא וכדי לתרץ קושיא זו אקדים מה שיש לדקדק עוד שבכל לאו הניתק לעשה שנזכר ברמב"ם ביאר הרמב"ם להדיא דין קיימו לא קיימו. וכאן גבי נותר סתום ואין זכרון דבר מתנאי דיני ניתק לעשה. הנראה מזה שסובר הרמב"ם שמחמת טעם זה שנותר הוא ניתק לעשה הוא פטור בכל גוונא אף בלא קיים העשה. ולכאורה מורה כן גם לשון דר' יהודא במתניתין שאומר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו משמע דמחמת שניתק לעשה אין בו מציאות מלקות כלל. דאם כוונת ר"י אינו אלא שבידו לקיים העשה לפי פירש הרמב"ם בשיטת המ"ד דקיימו ולא קיימו או כ"ז שלא ביטל עשה מ"ד ביטלו ולא ביטלו, הו"ל לר"י לפרש כמו שביארו חכמים להדיא גבי שילוח הקן משלח ואינו לוקה. וכן גבי אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה. וכדי ליישב כ"ז אקדים דברי רש"י בפסחים (דף פ"ד ע"א) ד"ה בא הכתוב כו' שכתב שם בזה"ל כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל ועוד לא דמי ללאו דחסימה עכ"ל מה שכתב רש"י ועוד הוא לכאורה אך למותר. וגם אינו מובן. דאי מטעם זה לחוד א"א לפטור ממלקות די"ל כדברי רבא בסוגיא דידן וכי משום דכתיב בי' עשה יתירא מגרע גרע. והקשה ליה ר"פ ע"ז א"ה לאו שניתק לעשה נמי והוצרך רבא לומר ההוא לנתוקי לאוי היא דאתי הרי שיסוד הטעם הוא מפני שניתק. וי"ל דלכאורה קשה איך יש בלאו הניתק לעשה חיוב מלקות כשלא קיים העשה, הא יש סברא לומר כיון שהוא ניתק לעשה ועכ"פ פטור ממלקו' כשמקיים העשה ממילא קיל לאו זה מלאו דחסימה דהא בלאו דחסימה ליכא שום גוונא לפוטרו ממלקות וכיון דלא דמי ללאו דחתימה מה"ת שיהא בו שום צד חיוב מלקות ומהראוי לפוטרו ממלקות אף כשלא קיים העשה מטעם שהוא לאו קל ולא דמי ללאו דחסימה וצ"ל דלאו הניתק לעשה אף כשאין בו מלקות כשמקיים העשה אין זה מצד קלות הלאו אדרבה העשה היא לבטל המעשה אשר עשה ע"ד משל כשגזל עבר על לאו דלא תגזול ומצד העשה דוהשיב מחויב להחזיר הגזילה ולא אהני מעשיו וכן בשילוח הקן ובאונס שגירש וכיון דלא אהני מעשיו מצד קיום העשה נתבטל מה שעשה שלא כדת ופוטר' אותו התורה ממלקות משא"כ כשעומד במרדו ואינו מתקן העיוות אשר עשה בעברו על הלאו דבכה"ג דמי ממש ללאו דחסימה והנה סברא זו לא א"ש רק בלאווים הניתק לעשה כנ"ל שיש בקיום העשה ביטל העיוו' ועוול המעשה בעבירות הלאו והי' כלא היה. אבל נותר שהעבירה היא שלא להותיר מן הקדשים עד לאחר זמן אכילתו ועיקרו כדי שיהיה נאכל כולו בזמנו. ואם הותיר ושרפו אין בשריפה זו עקירת העוול אשר עשה במה שהותיר ולא אכלו בהכשרו בזמנו ורק גזירת הכתוב מה שניתק הכתוב את עונש המלקות על הלאו דנותר ע"י העשה דשריפת הנותר שאין בזה תיקון העיוות ובסברא זו קדמוני כבר הפ"י בחידושיו לענין אחר. וכיון שלאו דנותר מנותק עכ"פ ממלקות ע"י עשה שאין בו תיקון הקילקול אשר נעשה יש להחשיב לאו דנותר ללאו קל ומצד קלותו אין לדמותו ללאו דחסימה. ותו ליכא לחייב מלקות על לאו דנותר אף היכא דלא מקיים העשה כלל דהא לא דמי ללאו דחסימה וא"ש סתימת דברי ר"י דאמר בא הכתוב כו' לומר לך שאין לוקין עליו שכוונתו דבנותר ליכא שום גוונא לחיוב מלקות שמצד הנחה ראשונה דלאו דנותר הוא ניתק לעשה נחשוב לאו זה ללאו קל ולא דמי ללאו דחסימה ע"כ אין עוד שום חיוב מלקות על אותו לאו וזה כוונת רש"י הנ"ל בפסחים במה שכתב הטעם תחילה דהוי ניתק לעשה והוסיף שוב בטעם דלא דמי ללאו דחסימה שהטעם השני נצמח מצד הנחת הטעם הראשון. ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל שמצד לאו דנותר הוא ניתק לעשה וליכא בי' חיוב מלקות אף היכא שביטל את העשה דשריפת נותר כי משתנה דינו בזה מדין שארי לאוין הניתקין לעשה מצד סברתו הנ"ל ומיושב הכל:

פרק שני אך לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות דאם העשה אינו כוללת כמו הלאו לא מקרי ניתק משמע לכאורה איפכא ממה שכתבנו לסברא מונחת דאם הלאו קיל פעם אחת שוב אינו לוקה. אמנם לפי מה שביארתי דבריו א"ש בהקדים דברי הגמרא מס' מכות (דף ט"ו) משום דקשה ליה אונס מקשים הקדמונים הא ר' יוחנן בעצמו אמר כדאיתא לקמן כל ימיו בעמוד והחזיר א"כ לא קשה מאונס:

ונראה לי ליישב בהקדים דברי הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה הלכה ו' שכתב בזה"ל אף על פי שנאמר באונס לא יוכל לשלחה כיון שקדמה עשה שנאמר ולו תהיה לאשה הרי זה ניתק לעשה ואין לוקין עליו כו' יעו"ש. ולכאורה קשה אף שסובר הרמב"ם דגם הלאו שקדמה עשה אין לוקין מ"מ לא היה לו לומר כיון שקדמה עשה דלשון זה מורה דדוקא משום דקדמה אין לוקין משא"כ אם היה העשה מאוחרת ללאו. גם קשה הא לפי מה דמסיק בסוגיא דכל ימיו בעמוד והחזיר הרי יש כאן גם עשה מאוחרת ע"ק למ"ד לאו שקדמה עשה אין לוקין עליו למה לי' כל ימיו:

וליישב כל הנ"ל ל"ל דהמ"ד דסובר לאו שקדמו עשה אין לוקין סובר כאביי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וצריכים קרא דכל ימיו דלא נימא אי עבר וגירש אין צריך להחזירה דאי עביד מהני וכן איתא להדיא במס' תמורה (דף ה' ע"א) מיתבי אונס שגירש כו' קתני אם ישראל הוא מחזיר כו' תיובתא דאביי. שאני התם דרחמנא אמר כל ימיו בעמוד והחזיר. ורבא כו' ולהכי כתב קרא כל ימיו לשוויי' לאונס ללאו שניתק לעשה דאין לוקין עליו ע"כ הרי דרק לרבא מוכח דכל ימיו אתי לנתק הלאו. אבל לאביי בלא"ה איצטריך כל ימיו דלא נימא אי עביד מהני וא"כ א"ש למ"ד לאו קדמו עשה אין לוקין וכנ"ל לפ"ז י"ל עוד מה שקשה לי לכאורה דלפי מה שכתב הרמב"ם בפירש המשניות ריש תמורה ובריש הלכות תמורה דלכך לא הוי תמורה ניתק לעשה משום שהלאו כולל יותר מן העשה דלאו דלא יחליפו קאי גם על השותפים וציבור דעושין תמורה והעשה והיה הוא ותמורתו לא שייך בהם דאין הציבור עושין תמורה. וא"כ מאי מתרץ הגמרא כאן דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא עשה דכל ימיו שקאי אחר שגירשה שיהיה מחויב להחזירה אינו שייכא רק בישראלים ולא בכהנים דהא כהן לוקה ואינו מחזיר והלאו דלא יוכל לשלחה קאי גם על הכהנים א"כ הרי ל"ת כולל יותר מהעשה ובכה"ג לא מקרי ניתק לעשה. וצ"ל דסברא זו לא היה שייכא אלא בעשה שצריכה לגופה ודיינינן על ידה את הלאו הניתק לעשה הוא דאמרינן דלא חשיב לניתק כ"א היכא שהוא כולל כמו הלאו אבל היכא דלא צריכים העשה לגופה כ"א לנתק הלאו אף שאין העשה כולל כמו הלאו מ"מ מנתקת הלאו דהא גלי קרא ולכך א"ש מה דחשיב רבא כל ימיו לעשה מנתקת הלאו אף שאינו כוללת כמו הלאו משום דרבא לשיטתו דסובר דאי עביד לא מהני ל"צ לגופה רק לנתק הלאו ממלקות אתי. ועתה י"ל דר"י אף