ברוך טעם סט

שם בתוס' וא"ת ותיפוק ליה ממשרת ליתן טכע"ק כו' יעויי"ש ובחידושי ריטב"א כתב בזה"ל ואנן הא כתיבנא בפ' גיה"נ שדעתינו כפירוש רש"י דטכע"ק לאו דאורייתא כו' ולעולם לא הביא ראי' בשום מקום מן הברייתא זאת לטכע"ק כו' משום דכל שהטעם עומד לעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור לא נחלקו בשום מקום אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כו' עכ"ל וכן כתוב בחידושי הרשב"א ועיין מ"ש בסוגי' דזרוע בשילה ולשיטת הסוברים להלכה דטעם כעיקר נשארה הקושיא להיפך דל"ל הטמאים לרבות צירן ורוטבן כו' תיפק ליה דהא כשנבלעו בהיתר אמרינן טעם כעיקר וע"כ צ"ל כדברי ר"ת דלמ"ד טעם כעיקר נהפך ההיתר להיות איסור א"כ יש סברא לומר דגרע וחמירי טעם כשבא לתערובות מן טעם שעומד בעינא דבתערובת כיון שנהפך ההיתר להיות איסור הרי יש כממש גמור אבל בציר שאינו נקרא ממש רק טעם כדאיתא בלשון הרשב"א בסוגי' דזרוע בשילה ה"א להתיר ואין זה מן התימא דהא באמת לשיטת ר"ת בחצי שיעור שהיא בעין ליכא אלא איסור דאורייתא ולר' יוחנן ולר"ל גם איסור דאורייתא ליכא רק מדרבנן וכשבא לתערובות מהפך ההיתר לאיסור (יעויין בפלתי סי' צ"ב בדף ק"ט סוף ע"ב) והוי כשיעור שלם מן איסור גמור כמו כן היה סברא לומר דטעם בתערובות גרע וחמירי מטעם בפ"ע לכך צריכים לרבוי הטמאים דאף טעם בלא תערובות דהיינו שנפלט ועומד בעינא כמו ציר כו' אסור וממילא מוכח לפי זה דבתערובת מהפך הטעם האיסור את ההיתר שקיבל בליעתו לאיסור ומחשב כממשו של איסור וכיון דסתם ת"כ כר' יהודא מוכח להדיא למאן דסובר טכע"ק דאורייתא דר' יהודא סובר שטעם האיסור מהפך ההיתר לאיסור וא"כ אי הי' סובר ריחא מלתא היה לו לאסור הפת שקיבלה ריח היין של תרומה וליכא למידחי דלא חזו לאיצטרופי דז"א דלר"י הוי כיש כאן ממשות איסור מרובה דהא הריח שהוא בטעם מהפך גוף ההיתר לאיסור. ומדהתיר ר' יהודא בדין הרודה פת ע"כ צ"ל שסובר ריחא לאו מלתא ורב מרי דאמר כתנאי סבר כמ"ד טכע"ק דאורייתא וממשנה דכמון לא היה יכול להקשות כנ"ל. אבל ממשנה דהרודה פת אתי' לי' שפיר לומר כתנאי. אמנם לפי זה קשה לפי דעת התוס' בנדרים דף ל"ו על דברי רב זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא שכתבו שם בזה"ל כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלים מן הפסח לא הוי כמאכל שלא למנויו דלא אסרה רחמנא אלא להנהו דאיתניהו במצות תכוסו על השה אבל אותן דלא שייכו בהו לא מיירי מידי דהוי אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרת לאכול הימנו ואינו נקרא שלא למנויו וכן בקטנים עכ"ל התוס' הרי דלר' שמעון שסובר נשים בראשון רשות איסור שלא למנויו אינו שוה בכל ואפשר גם לתנאי דפליגי עלי' אינו נוהג באותן שפי' לר"י כגון טבול יום דמת דאינו טהור בשעת הפסח או מי שהוא חוץ מן המודיעים ובפרט לשיטת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ועכ"פ אליבא דר"ש מצינו מפורש בתוס' הנ"ל שלדידיה אין איסור שלא למנויו נוהג בהן וא"ל דהא ר"ש סובר כ"ש למלקות ז"א דאף לפי דברי התוס' דפליגי על רבינו יקיר ומחליטים דלר"ש אף בתערובות כ"ש למלקות י"ל דז"א רק במין בשא"מ ומטעם כיון דטעם כעיקר הוי כבעין ובזה לא שייך במב"מ בטעמא ובסוף הקונטריס יבואר יותר. והרי איסור זה אינו שוה בכל ובלא"ה איסור זה וקל מאוד שהוא הותר למנויו ואסור לשאינו מנוייו אשר ע"כ סברת הראב"ד המוזכר בתמים דעים ומובא ברמב"ן במלחמות פ' כ"צ. גם הרשב"א בתוה"ב הארוך נחית לסברתו לומר דאף לשיטת לוי שסובר דלכתחילה אסור ריחא מ"מ הסברא שבצליית שני פסחים יהיה מותר אפילו לכתחילה כיון דהיתר והיתר הוא הרי שמוחלטת איסור זה לקל עד שאינו אצלם בגדר אין מבטלין איסור לכתחילה על אחת כמה וכמה שאין ללמוד לאסור בזה חצי שיעור מילפותא מחלב דהא אף איסור גמור שיש בו אזהרת לאו ומיתה כמו תרומה אינו נלמד מחלב וכיון שכן אין לאסור בחצי שיעור שלא למנויו רק מצד הסברא דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך בריח וא"כ מאי מקשה הגמרא לרב מברייתא דאין צולין כו' מפני התערובות הא י"ל דסובר תנא דברייתא שבאיסור זה אין לאסור ריח ומטעמים הנ"ל דבריח לא שייך חזי לאיצטרופי ואף אם היה ראי' שהתנא דברייתא סובר דטעמו ולא ממשו לוקין שהטעם מהפך ההיתר לאיסור ג"כ לא קשה מידי דהטעם שמהפך ההיתר לאיסור אינו רק במבשא"מ בטעמא אבל מב"מ בטעמא אף למ"ד דמב"מ לא בטיל מ"מ אין ההיתר נהפך לאיסור כיון שלא נשתנה טעמו ע"י האיסור והדברים מבוארים מתוך דברי חידושי הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה שמסיק שם דמב"מ לא שייך כלל דין טעם כעיקר הן לרבנן והן לר' יהודא יעויי"ש ובתוה"ב דף ק"א דמב"מ ממשא בלא טעמא מקרי והן גדי וגדי והן גדי וטלה נקראים שוים בטעמא כמו חמרא חדתא בעינבא ונראה לי דלר' שמעון לשיטתו שסובר דאין פסח נאכל לב' חבורות יש גם בנשים איסור לאכול מפסח שלא במקום החבורה של אותו הפסח ואיסור זה היותו שוה בכל וחל גם על חצי שיעור (יעויין בפסחים דף פ"ו) ומקשה הגמרא שפיר:

ודע דאף לר' יהודא דפליג על ר"ש יש כאן לכאורה עוד איסור דחוץ למחיצתו הנלמד מפסוק ובשר בשדה טריפה כו' שהוא אזהרה על כל הקדשים שהמה חוץ למחיצת אכילתן (ויעויין ברמב"ם הלכות ק"פ פ"ט ובירושלמי פ' כ"צ) ומצד הסברא אסור אף שנפרש קודם שנתוועדו החבורה לאכילת הפסח דאף שאין חלות האיסור בעת הפריש' עכ"פ מעת יחילו החבור' באכילת פסחים אסור עליהם הנפרש מקודם ואינו אז במחיצתו ודינו ככל קדשים פסולים שאסור לכל ועומד לשריפה והא דלא הזכירו מאיסור זה לענין צליית ב' פסחים י"ל דמצד שכבר חל בשעת הצלי איסור שלא למנויו וכשנבלע הריח מאותו הפסח לפסח השני היה מחמת זה בליעת איסור בהיתר והיה צריך לביטול ונתבטל בריבוי דהיתרא למ"ד מב"מ בטל וכיון שחל שם ביטול שוב אינו מתעורר עליו אח"כ איסור דחוץ למקומו והוי מחיצה להריח הנבלע במקום החבורה של פסח שבה בליעת הריח ושם מקומו ולא דמי לחמץ שנתערב קודם פסח במשהו שאוסר הרמב"ם בפסח כמבואר בדבריו ס"פ מהלכות חו"מ דשאני התם משעת הביטול לא היה שם איסור על הבלוע לדעתו שהיתר בהיתר לא שייך שם ביטול ולכן כשבא זמן האיסור בפסח חל האיסור משהו שבתערובות יעויין בר"ן בנדרים דף נ"ב אבל היכא שיש בעת התערובות שם איסור ושייך בי' ביטול י"ל בפשיטות שאף הרמב"ם מודה שהוא כמבוטל לגמרי ולא יחול ע"ז עוד איסור המתחדש אח"כ שהיה לחול על אותה בליעה אם לא היתה בתערובות והסברא פשוטה לדעתי ובפרט הכא דמיד שנתבטל אין עוד שייכות רק לאותו פסח הבלוע בו וקובע למחיצה בחבורות אותו פסח ע"כ כאן כיון שבעת הצלי' יש איסור על הריח היוצא מפסח א' לחבירו מצד איסור שלא למנויו הוי בליעתו ככל בליעת איסור בהיתר וחל עליו הביטול בפסח השני ושוב אין מתחדש עליו עוד איסור חוץ למחיצה שאין חלותו רק בעת אכילת הפסחים כל אחד לחבורתו והרי נתבטל אותו הריח כבר בעת הצלי' בפסח אחר ושם מקומו:

וכיון דאתינן להכי מיושב הקושיא של מהרי"ל הנ"ל דאי אפשר לומר דתנא דאותה ברייתא סובר דבמב"מ ליכא ביטול ולכך אמר לרבותא אפילו גדי וטלה דא"כ קשה למה כלל התנא אותן שני דינים הלא לא יצדקו יחד דבתערובות טעם גדי וטלה מותר בדיעבד כיון ששייך בי' ביטול בעת התערובות תו לא חל עליו אחר כך איסור דחוץ למקומו כנ"ל אבל בגדי וגדי שהם מב"מ דלא שייך בי' ביטול אין מעצור לאיסור חוץ למקומו לחול בעת אכילת הפסחים ואיסור זה שוה בכל ואסור בו גם חצי שיעור. וגם העשה דאכילת פסח אינו דוחה דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים דהא זה מאיסור פסולי המקודשים כמבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל ויש בו עשה דיקדש גם ל"ת כמו בכל פסולי המוקדשין ולכך אסור גם בדיעבד משא"כ בגדי וטלה שהוא אינו מינו ששייך בי' ביטול בעת הבליעה ותו לא אתי וחייל איסור דחוץ למחיצה. וא"ל דעדיין קשה מאי מקשה הגמ' לרב מאותה הברייתא דלמא סובר התנא דמב"מ לא בטל וגם סובר דמחמת שלא למנויו ליכא איסור בריח כיון שאינו שוה בכל והן במינו והן שלא במינו לא שייך שם ביטול היינו משום שבשעה שיבלע היה היתר בהיתר ובשניהם אח"כ איסור חוץ למחיצה ואסורים הפסחים גם בדיעבד. דז"א דהא גדי וטלה אף שאינם שוים בשמן ונקראים מבשא"מ לענין ביטול מ"מ שוים בטעמא ואין הריח ניכר בו והוי כמשהו שבטל גם בבליעת איסור קדשים פסולין ולשיטת הרי"ף כל ריח אף לרב אינו אלא כמשהו רק דעכ"ז אסור בשא"מ כיון דנרגש הריח הרי מינכר האיסור וחשיב למ"ד ריחא מילתא כמו טעם הנרגש וכדברי התמים דעים משא"כ כששוין בטעמא ובריחא כיון שאין הרגש הריח מתבטל בבשר פסח ההיתר שהוא אינו מינו בשמא. ובדברינו הנ"ל ארווח לן מה שיש להקשות למה לא נחית הגמרא להקשות לאביי מברייתא דאין צולין כמו שהקשה לרב וצריכים לדחוק בשיטתו בתירוץ הברייתא אשר זה אחד מטעמי הרי"ף לדחות דברי רב מהלכתא. אמנם לפי דברי הנ"ל דלאביי לשיטתו סובר דאזלינן בתר טעמא וגם גדי וטלה הוי מין בשא"מ י"ל דלא קשה מידי לדידי' מהברייתא די"ל דהברייתא סוברת שגם בדיעבד פסולים הפסחים משום דמין במינו לא בטל. ואין לומר הא בדיעבד מותר משעה דחיית