ברוך טעם סח

מצד פסול כמו פיגול ונותר אבל האיסור שלא למנויו אינו פסול בזבח הפסח וליכא ל"ת שכל שבקודש פסול ולא עשה דיקדש רק עשה דשלא למנויו (ומה שיש לפלפל לפי תירוצו של רבא אבאר לקמן אי"ה) דהוכחת רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבקדשים מעצם לא תשברו אינו רק לשיטתו שסובר דבדחיית עשה ול"ת לא בעינן בעידנא יעויין שבת דף קל"ה ע"ב) ורב אשי סובר שם דבעינן בעידנא וכיון דמארי' דתלמודא הוא רב אשי קשה לכאורה קושיית מהרי"ל הנ"ל דדלמא תנא דברייתא סובר מב"מ לא בטל ולכך שפיר אמר אפילו גדי וטלה לרבותא אף שהמה אינו מינו ואעפי"כ ליכא חילוק בדין תערובות טעמים בגדי וגדי וגדי וטלה דגם מין במינו מותר בדיעבד לאכול מצד דחיית עשה לל"ת הבא מכלל עשה דתכוסו על השה ולפי ההלכתא דבעינן בעידנא אף בקדשים עשה דוחה ל"ת ובשבירות עצם לא דחי משום דלא הוי בעידנא א"כ יש שינוי רויחא גם אליבא דרב ולמה דחה האלפסי מהלכ' וא"כ ע"כ שמעינן דלהרי"ף ליתא לסברת הפ"י אולם י"ל דברי הרי"ף באופן אחר והוא בהקדם משנה במס' חלה פ"א משנה ט' החלה והתרומה חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים כו' ואיתא בירושלמי פ"ב דבכורות מתני' מסייע לר' יוחנן ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור עכ"ל ואיתא באס"ז לב"מ דף נ"ג ע"א ד"ה ואסורים לזרים בזה"ל ותימא מה חידוש בא להשמיענו כאן מ"ש מכל אסורין שבתורה דחצי שיעור אסור מן התורה לר' יוחנן כדאית לי' ור"ל כדאית לי' כו' וי"ל דאיצטרך משום דמרבינן ח"ש מכל חלב וסד"א דומי' דחלב דאיסורו שוה בכל ולר"ל נמי סד"א הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמ"ל הך מתניתין דאין חילוק ע"כ. והנה לכאורה קשה מנ"ל באמת איסור חצי שיעור בתרומה דמחלב לא אתי כנ"ל וגדולה מזו מצינו בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות חו"מ פ"א דין ז' בזה"ל והאוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש הרי זה אסור מן התורה שכתב לא יאכל כו' עכ"ל וכתב שם המשנה למלך בשם תשובות מהרי"ל חביב סי' ש"ך שלכך צריכים לימוד בפ"ע גבי חמץ כיון שאין איסורו איסור עולם לא אתי מחלב יעו"ש. ונראה לי דבריש פרק בתרא דיומא איתא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה מ"ט כיון דחזי לאיצטרופי איסורי קא אכיל כו' תניא כוותי' דר' יוחנן אין לי כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' לחצי שיעור שאינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב ומקשים ל"ל לר' יוחנן ריבוי דכל איסור חצי שיעור ת"ל דחזי לאיצטרופי ומסברא יש לאסור:

ונראה לי דבאמת מצד הסברא זו יש לאסור חצי שיעור רק בחלב ס"ד דלישתרי מצד סמיכות אזהרת האיסור להעונש וכמבואר להדיא שם מדברי רש"י וכן מבואר ביותר בדברי קרבן אהרן פרשה צו עו"ש ולפי זה לא צריכין לתירוצו של מהרי"ל ב"ח די"ל בפשיטות כיון דבחמץ ילפינן ביעור ואכילה מהדדי ואזהרת הביעור נאמרה בסמוכין עם עונש כרת של אכילה כדכתיב תשביתו כו' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ולכמה מילי אמרו בגמרא דאיתקיש שאור לאכילת חמץ. וי"ל שזה טעם הפוסקים שסוברים שח"ש א"ל ביעור וכדי שלא ניליף גם להתיר אכילת חצי שיעור צריכים לריבוי מלא יאכל ובשאר כל איסורין החצי שיעור שלהם אסור מצד הסברא דחזי לאיצטרופי וי"ל דלכך גם בתרומה אסור חצי שיעור אף דלא אתי מחלב מ"מ ידעינן בי' האיסור מסברא הנ"ל:

אמנם לפ"ז לכאורה קשה מאי מקשה הגמרא במס' ע"א דף ס"ז לאבי דאוסר בבת תיהא ממשנה דכמון. הא י"ל אף דאביי אוסר הריח בב"ת טעמו משום דעכ"פ משהו איכא ואף שאינו אלא חצי שיעור ולא שייך חזי לאיצטרופי מ"מ כיון דאיסורו איסור עולם דתקרובות ע"א אין לה ביטול שפיר אתי' לה לאיסורי מחלב אבל בכמון של תרומה שמחלב לא אתי' כנ"ל דתרומה קילי שאין איסורו שוה בכל ואין לאסור בו חצי שיעור רק מטעם דחזו לאיצטרופי וסברא זו לא שייכא בריח וי"ל דלכך מותר בכמון של תרומה (וביותר קשה לפי שיטת הרמב"ם בר"פ י"א מהמ"א דביי"נ יש חיוב מלקות על שתיי' כ"ש דאיסורי עכו"ם אין לו שיעור יעויי"ש) אף דניכר בפת ריח הכמון כל עצמית הריח אין לאסור דהא לא חזי לאיצטרופי:

ונראה לי בהקדים לתרץ קושיית התוס' בחולין דף ק"ח ע"א דאביי יליף טעם כעיקר מבשר בחלב ובמס' נזיר דף ל"ו אמר אביי דממשרת ילפינן ונראה לפע"ד בהקדים לשון ירושלמי בנזיר פ"ו ר' אבוהו בשם ר' יוחנן כל נותנין טעמא אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור היתיב ר' חייא ב"ר יוסף קמיה ר' יוחנן הכי בב"ח ולא טעם ממשו של איסור ואת אמר לוקה כו' יעו"ש, ונראה להפלוגתא שבירושלמי הנ"ל הוא פלוגתא דבעלי תוס' ור"ת המוזכר בתוס' ובהרא"ש בסוגיא דזרוע בשילה ובסוף מס' חלה והמעיין יראה דר"ח כהן סובר אף דטעם כעיקר לא אמרינן דנהפך היתר להיות איסור וכן פוסק הטור ביו"ד סימן צ"ח (ויעויין טור א"ח סי' תמ"ב ותנ"ב) ולשיטת ר"ת כיון דטעם כעיקר נהפך ההיתר להיות איסור כיון שיש בו טעם איסור הנרגש בו כאלו כל עצמו איסור ולוקה על כל כזית ממנו ולכאורה ראי' שלא כדברי ר"ת מדברי הירושלמי הנ"ל שלפי פירש ר"ת בדברי ר' יוחנן שבמס' ע"ז דף ס"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין שקאי על מב"מ אינו מובן קושית ר' חייא בר יוסף הנ"ל מבב"ח דהא בב"ח אינו מינו היא. עכ"פ מבואר מדברי הירושלמי הנ"ל דלר' יוחנן אף במין באינו מינו ליכא מלקות בטעמו ולא ממשו וצ"ל לדידי' דלא חש לקושיית ר' חייא בר"י מבב"ח דסובר דבב"ח חידוש הוא כ"כ שם הק"ע ור' חייא בר יוסף נראה דסובר כאביי דבב"ח לא מקרי חידוש ולכך סבר למילף מבב"ח דגם על טעמו ולא ממשו יהיה חייב מלקות בכל האיסורים. ומעתה מיושב קושיית הנ"ל על אביי דהנה בבב"ח יש תרי הפכים בנושא אחד שהבישול אסור והכבישה מותרת ולא ידעינן אם האיסור חידוש או ההיתר חידוש ואם לא היה לנו לימוד ממשרת דעכ"פ יש איסור בטעם כעיקר ה"א דבב"ח אין היתר הכבישה חידוש רק איסור. הבישול שבבב"ח הוא החידוש ובאמת הוי אמרינן כיון דהחומרא הוא החידוש כי לא נתן טעם נמי. אמנם השתא דידעינן ממשרת דטכע"ק אסור אף דמשם לא מוכח שנהפך ההיתר לאיסור מצד הטעם די"ל דשם מיירי שיש כזית יין בלוע מ"מ כיון שעכ"פ מוכח מזה טעם כעיקר דאורייתא ממילא ע"כ מה שמותר הכבישה בב"ח אף שנבלע חלב בבשר היא חידוש ולא מחזקינין עוד לחידושא החומר שבבב"ח מה שאסור בבישול וילפינן מבב"ח לכל האיסורים גם למלקות ואמרינן שאף בטעם ולא ממשו יש מלקות כי ההיתר עצמו שבו הבליעה טעם איסור שבה לעצמות איסור ולוקין על כזית ממנו וכשיטת ר"ת וכדברי ר' חייא שבירושלמי (ותמצית דברי אלה נמצא גם בפלתי דף ק"ט ע"א) היוצא לנו מזה שלשיטת אביי דיליף טכע"ק גם מבב"ח אמרינן שנהפוך ההיתר להיות איסור. והנה בס' תמים דעים דף נ"ג ע"א איתא שם בשם הראב"ד (על השגות הרז"ה בדברי אלפסי שכתב דרב לטעמו שסובר מב"מ לא בטיל) כתב בזה"ל ומה שהוקשה על מה שאמר במשהו והוקשה לו פת חמה וכו' ואני אומר שלא אמר רב כך אלא בבשר שאין ריחו ניכר בו הלכך הוי ליה במשהו אבל מבשא"מ כיון שהיא ניכר למ"ד ריחא מלתא היא כנותן טעם דמי עכ"ל (גם במלחמות הרמב"ן בפ' כ"צ כתב דלאביי ריח כטעם וכטועם איסור ממש) ולפי זה נראה דאם בטעם כעיקר יש מלקות מצד שנהפך ההיתר לאיסור כמו כן מהראוי שיהיה מלקות גם על מאכל שקלט ריח איסור אם ניכר ונרגש בו הריח כנו"ט דמי ולא יקרא עוד בשם חצי שיעור דהא מצד ההרגש הריח שבהמאכל נהפך כלו לעצם איסור והוי שיעור שלם בממש גמור. ומקשה הגמרא שפיר אליבא דאביי ממשנה דכמון והרווחנו בזה ליישב קושיית התוס' שם שמקשים למה לא הביא הגמרא משנה דכמון על פלוגתא דרב ולוי יעו"ש ולפי הנ"ל ניחא דלרב ליכא להקשות ממשנה דכמון די"ל דרב ל"ל שנהפך ההיתר לאיסור וא"כ לא שייך בריח איסור חצי שיעור דהא לא חזי לאיצטרופי ומה שאסור הבשר שחוטה שניצלה כו' היינו משום דיליף מחלב דכתיב בי' כל לרבוי אפילו כ"ש. וממילא גם הריח אסור וביותר מיושב לפ"ד הירושלמי בנזיר דגם גבי נבילה ילפינן איסור חצי שיעור מדכתיב כל נבילה כו' אבל בתרומה דקילא ולא אתי' מחלב אין לאסור ח"ש דידי' רק מצד הסברא דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך בריח דאף כשבא לתערובות כיון שאינו מהפך ההיתר לאיסור אין בזה איסור רק הריח ואיננו שיעור כזית דכלל ריח כמשהו וחצי שיעור הוא. וא"ל א"כ למה אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה כו' ר' מאיר אוסר ורבי יהודא מתיר כו' מאי לאו תנאי הוא מר סבר ריחא מלתא ומר סבר ריחא לאו מלתא הוא דאכתי מנ"ל דר"י סובר ריחא לאו מלתא דדלמא בשאר איסורים אסור הריח אע"ג דלא חזו לאיצטרופי יליף לה מחלב כנ"ל ורק גבי תרומה מתיר בריח כנ"ל וי"ל בפשיטות דרב מרי סובר דנהפך ההיתר לאיסור בטכע"ק ולכך אמר כתנאי ממשנה דהרודה פת חמה שהוא שנוי' בפרק י' דתרומות קודם משנה דכמון וכיון שלא למוד מאותה משנה דדין ריחא אתי כתנאי תו לא הוי לי' מקום להקשות לרב ממשנה דכמון ועל סתם גמרא דלא אקשי תחילה ממשנה דכמון כמו דאקשי' במס' ע"א קודם שנחית שם לומר כתנאי ממשנה דהרודה י"ל כתירוצי הנ"ל עוד י"ל דלר"י אי אפשר לומר כנ"ל ונקדים דברי הת"כ המובא בחולין דף קי"ד הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וכתבו