ברוך טעם סז

סימני הבהמה חי' ועוף כו' הוא מ"ע ולכך חושבם הרמב"ם אף שיש על אכילת בהמות ועופות ודגים טמאים אזהרת לאו כי אינו מונה מצד האיסור על אכילה שנשמע מאותו עשה ע"ד לאו הבא מכלל עשה רק מצד הציוה שבהם ליבדוק באילו הסימנים. ובזה מדויק לשון הרמב"ם במצוה קנ"ב שכתב שציונו לבדוק בסימני הדגים וכו' ובביאור אמרו בגמרא דחולין דף ס"ו ע"ב האוכל דג טמא עובר בעשה ול"ת כו' הנה נתבאר מאמרו את זה תאכלו מ"ע והענין באומרו זו מצות עשה מה שזכרתי לך. והיא היותנו מצווים לדין באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלה וזה אינו מותר לאכלה עכ"ל הרי מבואר כמו שכתבתי בכוונת דעת הרמב"ם:

מעתה מיושב קושיית הרמב"ן די"ל דלכך לא חשב הרמב"ם הלאו הבא מכלל עשה שלא לאכול מ"ש חוץ לירושלים משום שאין בזה מ"ע של קיום רק איסור בא מכלל עשה זו והרי כבר בא בחשבון ל"ת אזהרת לאו על איסור אכילתן חוץ לירושלים. אמנם בספר הפלאה בכתובות דף מ' כתב שמדברי הגמרא פסחים דף נ"ט ע"א גבי מחוסר כפורים שמביא קרבנותיו בע"פ אחר התמיד לדברי הת"ק ור' ישמעאל בנו של ריב"ב סובר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומקשה שם הגמרא בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אלא לר' ישמעאל מאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה כו' מוכח דלא כדברי הפ"י דאי כדבריו מאי מקשה הגמרא מאי אלימי הא עשה דהשלמה אינו אלא כלאו הבא מכלל עשה ובדרך רחוק קצת אפשר לומר דבלא"ה לא שייך גבי מחו"כ דין דחיית עשה דהא לא דמי לכלאים בציצית שמי שעובר על הל"ת דכלאים הוא שמקיים המצוה דציצית. אבל במחו"כ הכהנים המקריבים קרבנותיו עוברים אעשה דהשלמה ומדברי התוס' בשבת דף ד' ד"ה וכי אומרים לי' לאדם כו' נראה שדין הנ"ל במחו"כ הוא ע"ד ניחא ליה לחבר למיעבד איסור קלילא כו' יעויי"ש ולחד תירוצא שם אין היתר בזה כ"א במצוה רבה ואין זה כדין שאר דחיית עשה לל"ת מלבד זה בדחיית עשה לל"ת בעינן בעידנא דמיעקר לאו וכאן ליכא בעידנא כבר העירו ע"ז תוס' פסחים, ד"ה אתי עשה וצ"ל דדחיית כאן הוא משום דבחמור נגד קל לא בעינן בעידנא והטעם הזה דדחיית העשה לל"ת כיון דלא אתי אלא מכלאים בציצית צריכים שיהי' בעידנא דומי' דכלאים בציצית אבל חמור נגד קל לא צריכים למילף מכלאים בציצית לכן לא בעינן בעידנא וגם יכולה שתהיה הדחי' ע"י אחר שאינו מקיים המצוה וע"ד ניחא לי' לחבר. וא"כ י"ל דזה כוונת קושיית הגמרא מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה כלומר כיון דלא אילמי אין לו דין דחי' בכה"ג דליכא בעידנא דהכהנים הם העוברים על העשה דהשלמה. וראיה לזה דבחמור נגד קל דוחה בכל ענין מדברי התוס' מכות שהקשו גבי כהן אמאי לוקה ואינו מחזיר ניתי עשה ונדחי לאו ועשה שאינו ש"ב ותירצו משום דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה וכו' ולכאורה קשה לפי דבריהם במס' עירובין דהיכא דבא ע"י פשיעה אינו דוחה ק' הא התם בא העשה ע"י פשיעה שגירשה א"ו כיון דהל"ת והעשה אינו ש"ב קיל נדחי' אפילו ע"י פשיעה אך לפ"ז קשה מאי מקשה התוס' הא גבי קרא דבעינן ראוי' לקיימה נימא דקושיית הגמרא ליתי עשה ולדחי קאי אכהנים דהעשה והל"ת דידהו קיל משום הכי נדחי'. אבל בשאר חייבי לאוין דחמיר אינ' נדחי' דגלי קרא דבעינן ראוי' לקיימה והטעם משום שבא העשה ע"י פשיעה שבא עליה אבל בכהנים דהעשה ול"ת דידהו קל נדחו מפני עשה אפילו שבא ע"י פשיעה. ולכן יש לומר דע"כ לא אמרו התוס' בעירובין דעל ידי פשיעה אינו. דוחה היינו היכא דהעשה היתה יכולה להתקיים בלתי פשיעתו. אבל כשהעשה א"א להתקיים בלתי זולת הפשיעה שפיר דוחה. ולהכי הכא דהעשה ולו תהיה לאשה א"א להתקיים בלתי הפשיעה שפיר דוחה את הל"ח ועפ"ז לא צריכין לסברת התוס' שכתבו לא אנמצא בה דבר ערוה פריך דהוי עשה ול"ת דבלא זה כיון דמה שזנתה היא ע"י פשיעה והעשה דולו תהי' כו' וקיום המצוה דולו תהיה לאשה יכולה להתקיים בלי צורך דחיי' (ומצד פשיעתה שזנתה תחת בעלה או שנסתרה לפני בעלה בלא עדים אחר קינוי וסתירה שאין יכולין להשקותה והיא אסורה מטעם ספק סוטה צריכין לדין דחיי' ע"ז שייך סברת התוס' בעירובין הנ"ל שבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. וארווח לן בזה לתרץ מה שהיה אפשר לכאורה להקשות לפי התוס' הנ"ל בכוונת דברי הגמרא כיון דאי אמרה לא בעינא כיון דאיהי מוזהרת כמוהו אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דאכתי קשה היכא דהיא אינה אסורה עליו אלא מחמת שקינא לה ונסתרה וא"א להשקותה שאסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה וכמ"ש התוס' בסוטה לענין זה ספק סוטה כוודאי והדבר פשוט דאיסור לאו הבא מכלל עשה הנ"ל אינו אלא על הבעל דלגבי דידיה יש ספק אם נטמאה באותה סתירה או לאו. אבל לגבי דידה אם יודעת בעצמה שלא זינתה ליכא איסור סוטה וא"כ בכה"ג איך מלמדין אותה שתאמר אינה רוצה וכופין אותה הב"ד ע"ז כמ"ש באס"ז שכן כוונת רש"י או לשיטת התוס' דלגבי דידה לא שייך דחיי' הא בגוונא הנ"ל יכולה היא שתאמר אני יודעת שלא זניתי ואין עלי שום איסור לדור עמו והאיסור שעליו צד ספק סוטה דחיי' לגבי דידיה ע"י תעשה דולו תהיה לאשה אבל לדברי הנ"ל בגוונא דלעיל הוי כבא ע"י פשיעה דהא אפשר היה קיום העשה בלי צורך דחיית איסור. והשתא דאתינן להכי י"ל שגם בכהן שגירש לא שייך דין דחיי' כיון שבא ע"י פשיעה מה שגירשה וצ"ל דהא דמקשה התוס' בכהן שגירש דליתי עשה ולדחי ל"ת היא לפי המסקנא דכל ימיו היא העשה על החזרה והוי כאלו נאמר' בפירש לעשה מיוחדת על אחר הגירושין והוי באונס ב' עשה ולו תהי' לאשה קאי אתחילת נשואין וכל ימיו אחר הגירושין וכיון שכן גם שכהן שגירש יש מקום לומר שתבא עשה דכל ימיו ותדחה איסור כהונה דאין לומר דהוי בבא ע"י פשיעה ההא עשה זו דכל ימיו אינו רק אחר הפשיעה ולולא הפשיעה לא היתה התחלת עשה זו:

ולכאורה ראי' דלא כסברת הפ"י ולעולם עשה אינו נדחה אם הוא בשוא"ת והוא בהציע הסוגיא דפסחים. אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי ולא אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא. עבד לוי מלתא בי ריש גלותא בגדי וד"א מיתבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת מאי לאו תערובות טעמא וקשיא ללוי לא מפני תערובות גופן ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה אא"ב מפני גופן היינו דקתני אפילו גדי וטלה אא"א מפני תערובות טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופן היא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תהוי תיובתא דרב. אמר ר' ירמיה הב"ע כגון שצלאו בשתי קדרות. בשתי קדירות ס"ד אלא אימא כעין שתי קדירות והכי קאמר אין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובות מאי תערובות תערובות טעמים ואפילו כעין שתי קדירות דליכא תערובות טעמים אסור משום תערובות גופן ואפילו גדי וטלה ע"כ והקשה תוס' במסכת ע"א דף ס"ו למה לא מקשה הגמרא לרב ממשנה דכמון גם יש מקשים למה לא מקשה הגמרא אליבא דאביי ממשנה דאין צולין ועל האלפסי קושי' מהרי"ל בתשו' סי' רי"ד מאי מקשה הגמרא מה לי גדי וטלה וכו' דלמא תנא דברייתא סובר דמין במינו לא בטל והוי שפיר רבותא מאי דאשמעינן אפילו גדי וטלה שהוא אינו מינו למאי דפסקינן כרבא דאזלינן בתר שמא יעויין בפלתי שמתרץ דקושיית הגמרא אליבא דאביי דאזלינן בתר טעמא והוי גדי וטלה גם כן מין במינו:

אמנם מדברי האלפסי שכתב דלכך יש לפסוק דלא כרב משום דאליבי' א"א לתרץ הברייתא דאין צולין כ"א בשנויי דחיקא ולפי דעת הפלתי דקושיית הגמרא אינו רק לאביי הרי לדידן דפסקינן כרבא מתורצת הברייתא דאין צולין אליבא דרב בשנויי רויחא כדברי מהרי"ל ולמה נדחה דברי רב מהלכה. ולכאורה י"ל דהא קשה מאי דמשני הגמ' אליבא דרב דהאיך כלל תנא דברייתא מה דאסור מחמת תערובות טעמים עם הנצלה בכעין שני קדרות שאסרו משום תערובות גופא דמותר בדיעבד כשמכיר כ"א את פסחו והניצלה ביחד שאסור מפני תערובות טעמים אסור אפילו דיעבד. אמנם לדברי האלפסי דרב לשיטתו סובר דמין במינו לא בטל כו' י"ל דתנא דברייתא סובר דמין במינו בטל ואף בתערובות טעמים מותר בדיעבד וכמו כן בגדי וטלה דהוי כשוים בטעמם וכלא מינכר האיסור ובטיל והן כעין שתי קדירות וליכא איסורא רק לכתחילה ולפי זה לכאורה מיושב קושיית מהרי"ל הנ"ל דא"א לתרץ דתנא דברייתא סובר דמין במינו לא בטיל וסובר דגדי וטלה הוי מין בשאינו מינו מצד שאינם שוים בשמא דא"כ יקשה איך כוללם תנא דברייתא בחד דינא דהא בגדי וגדי אסור אפילו דיעבד דמב"מ לא בטיל ובגדי וטלה מותר בדיעבד:

אמנם לכאורה יש לדחות דברים אלו דאף אם מב"מ לא בטל מ"מ מותר בריעבד משום דאתי עשה דפסח ודוחה האיסור שע"י הבליעה שאסורו משום שלא למנויו דהוי לאו הבא מכלל עשה שנדחה מפני העשה ולא דמי לבליעת קדשים פסולים דאית בי' עשה ול"ת כדברי רב אשי בזבחים דף צ"ז שמתרץ על הקושי' שם ואמאי ניתי עשה כו' יקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ופשוט לומר דזה אינו רק בקרשים שאיסורו