ברוך טעם סו

בספר המקנה במס' קידושין (דף ל"ח) שכתב כדברי הנ"ל דבדין כניסת ישראל לארץ לא היה חל איסורי חמץ על איסורי חדש מטעם שכתבתי ויש עוד מקום עיון דאם נאמר דכולל הבא לאחר זמן מקרי ג"כ כולל היה גם אז שם כולל לאיסורי חמץ נגד איסור חדש. דאיסורו דחמץ כל ז' ואיסורו דחדש הותר בהקרבת העומר. ופלפול בזה מבואר להמעיין בש"ך חו"מ סימן ע"ג ס"ה ובהגהות ח"צ על הטו"ז שם ובהפלאה לא"ע סימן קי"ח והבאתי דברים בזה בציון בגליון הפלאה ובפילפול בדברי התוס' דסוף נדרים מה שהניחו בצ"ע דלר' יוסי דל"ל א"כ אמאי תהיה נטולה מן היהודים הא לא חל בעודה א"א ואם נאמר דכולל דלהבא מקרי כולל ממילא כמו כן מקרי מוסיף דלמ"ד דל"ל א"כ רק מוסיף י"ל דגם במוסיף דלהבא חל וא"כ לא קשה קושיית התוס' הנ"ל דבנטולה אני מן היהודים איכא מוסיף דלהבא. וא"ל דשאני בנטולה אני מן היהודים דאם נאמר דאינו חל בעודה א"א ופקע הנדר כיון שאינו חל לשעתו ולא יחול גם לאחר גירושין ז"א דלכאורה נראה להיפך דכה"ג אמרינן שחל לאחר זמן והוספה זו דלאחר זמן גורם שיחול גם בעודה א"א וראי' לזה מהא דשבועה על שבועה חל בכולל כגון דנשבע שלא אוכל תאני' וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים אמרינן מגו דחל על ענבים חל גם על תאנים ולא אמרינן להיפך דלא יחול על תאנים ותהיה השבועה שניה של תאנים וענבים בטלה מכל וכל כדין שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. ויש להאריך בזה עפ"י תשובת רדב"ז ח"א סי' רע"ח ותשובת משפטי שמואל סי' ק"י מבוארים בס' שיוכה"ג יו"ד בהגהות אות ב' וביותר מוכח כן מדברי הירושלמי בשבועה שלא אוכל מצה דחל בכולל ואמאי הא איכא למימר בהיפך דאין חל על מצה של מצוה ולהוי עי"ז כנדר שהותר מקצתו הותר כלו ולא יחול אף על מצה של רשות א"ו בגוונא כמו זה יצא ראשונה להחזיק כל נדר מטעם כולל:

אי עשח דקים ועשה דחי עשה דשב ואל תעשה פרק ראשון הנה בפ"י דכתובות (דף מ"ב) כתב עשה דהוי מניעת עשיית איזה דבר הוי כלאו שנידחה מפני עשה שיש בקום ועשה וראי' לדבר יש מדברי הגמרא חולין (דף קמ"א):

גמרא מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה. יש לדקדק על כל האריכות הסוגיא דכאן מן התחלת הקו' עשה ול"ת היא שהיא לכאורה אך למותר כי אם להגדיל הפלפול דהא בפשיטות הוי מצי להקשות טעמא דכתב רחמנא תשלח כו' מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה:

ונ"ל ליישב בפשיטות דסברת מאי אולמי לא שייכי אלא היכא שהעשה שאנו באין לדחותה יש בקיומה עשיית מצוה אבל היכא דהעשה אינו מצוה רק מניעת עשיית כמו חייבי עשה ודומיהם דהוי כלאו הבא מכלל עשה י"ל שנידחת מפני העשה שיש בקיומה עשיית מצוה דקום ועשה מצוה עדיף. וכעין שכתב הפ"י לכתובות (דף מ') יעויי"ש באס"ז. והא דמקשה הגמרא כאן מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה א"ש דהא בעשה דשלוח הקן יש ג"כ קיים מצוה. אמנם לפי שביארנו דעיקר הקו' דמאי אולמי אינו רק משום עצמית קיום המצוה דשילוח ולא מצד העבירה שיש במניעת קיומה על דרך איסור לאו הבא מכלל עשה. יש לכאורה סברא לומר דאלימי מצות עשה דמצורע ממצות עשה דשילוח דהא קיום מצות עשה דמצורע היא חיוב מוחלט ואין ביד המצורע לפטור את עצמו מה שאין כן מצות עשה דשלוח שאינו חיוב על האדם כי אם. כשרוצה ליקח הבנים אבל אם אינו רוצה ליקח הבנים ואינו רוצה לזכות מן הקן יכול להניח ולילך לדרכו כי אין אדם מצווה לחזור אחר זה ועשה כזו לא אלימי כמו העשה המוטלת על האדם בחיוב לעשות זה וסמוכין לדברינו מדברי הגמרא דכתובות (דף מ') ומ"א כיון דאי אמרה לא בעינא כו' יעויי"ש באס"ז שמפרש שם בשם כמה קדמונים דעשה זו הוי עשה קלה ואין להקשות דאכתי איסור הלאו הבא מכלל עשה דשלוח הקן היא אלים דהא אין האפשרות שיהיה בידי אדם לדחות האיסור זה ולהחזיק לעצמו האם הרובצת בקן והוי כלאו הבא מכלל עשה על הלוקח האם לעצמו ז"א דהא ביארנו לעיל שהעשה תוכל לדחות איסור לאו הבא מכלל עשה כמו שדוחתת ל"ת גמורה וסברת מאי אולמי אינו רק מצד קיום המצוה שיש בהעשה שאנו דנין לדחותה וכאן גבי שלוח הקן מצוה זו דהקיום השלוח היא קילי כנ"ל כיון שבידו לומר לא בעינא ליקח הקן ולא יתחייב בשלוח ואלימא נגדה מ"ע דמצורע ולכך לא מקשה הגמרא תיכף מאי אולמי האי עשה מהאי עשה דהא כשאנו באין לדין בעוד האם על הבנים אם יקח לטהרת המצורע או ימנע מחמת עשה דשלוח הקן יש סברא לומר דעדיפא מצות טהרת מצורע שהיא חל עליו בחיוב ולא כן מצות שלוח שאם אינו רוצה ליקח מהקן אינו מחויב לשלח ומחמת זה הוי מצוה קלה ולכך לא הקשה הגמרא תחילה אלא מצד עשה ול"ת. אבל אחרי שמסיק הגמרא בעבר ונטלה ושיש עתה מצות דשלח תשלח ובאותה חיוב מצוה דשלוח אחר שכבר לקח האם בידו ליכא עוד צד לומר לא בעינא ואלימא כמו מ"ע דמצורע ושפיר מקשה הגמרא מאי אולמא ולכאורה גם לפי סברא הנ"ל לא דהא מיד כשיקח האם לידו לטהרת מצורע יחול עליו חיוב שלוח האם שהוא כבר בידו לא מצי עוד למפטר נפשי' מחיוב שליח. אמנם י"ל דהגמרא רוצה להקשות אליבא דכ"ע לרבנן ולר"י ולשיטת ר"י דשלח מעיקרא משמע ולא אחר שכבר נטל בידו והעשה דמעיקרא גבי שלוח הוא קיל' דהא בידו לעזוב הקן ולא יהיה עליו חיוב דשלוח משא"כ עשה דטהרת מצורע ואין לומר דגם מצות ציצית דמינה ילפינן דחיית עשה לל"ת היא קיל' דהא ביד אדם למנוע א"א מלבישת טלית בת ד' כנפות כבר נתעורר על זה הריטב"א לכתובות ומביא שם בשיטה מקובצת וכתב כיון דאי עביד הכי מיענשי וכדאמרינן במעשה דרב קטינא ולכך לא קיל' וסברא זו לא שייך גבי מצות שה"ק שאין בו שום חיוב על אדם שימציא א"ע ליקח את הבנים כדי שיהיה חיוב לשלח האם רק תלוי ברצון האדם. אמנם לפי סברא האחרת שכתב עוד שם הריטב"א דשאני מצות ציצית דאף דמצי למיפטר א"ע בטלית שאינו בת ציצית מ"מ איתא לעשה רק שהוא פוטר א"ע משא"כ במ"ע דלו תהיה לאשה כי אמרה לא בעינא עוקרת לעשה לגמרי דליתא להעשה בעולם עכ"ל. יסוד דברי הנ"ל נסתר דהא גם בשילוח הקן אף דמצי למיפטר נפשיה במניעת הזדקקות לקן מ"מ העשה היא בעולם ואינה מעוקרת ולקמן אדבר מזה:

ונחזור לענין שהזכרנו בסברת הפ"י דעשה שהיא בשוא"ת לא עדיפא מל"ת ונדחת מפני העשה ולכאורה ראי' פשוטה לדבריו מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות יבום שכתב בזה"ל היתה היבמה אסורה על יבם איסור לאו או איסור עשה כו' ומן הדין היה שתתייבם שיבום מ"ע בכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה ל"ת כו' יעויי"ש והשיג עליו מהרש"ל ביש"ש ביבמות פ"ב סי' ג' דהא אין עשה דוחה עשה וא"כ בחייבי עשה אם בעל היבם לא קני' כמו בחייבי עשה ול"ת יעו"ש. אבל לפי סברת פ"י לק"מ דחייבי עשה שאינם רק להיות בשוא"ת הוה כל"ת ונידחת מפני עשה שיש בה קום עשה. ובזה יש ליישב קושיית הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצות שמשיג עליו למה לא חשיב למ"מ שנצטוינו לאכול מעשר שני ובכורות בירושלים והיא אמרו ואכלת לפני ד' אלהיך כו' וכתב שם הרמב"ן עוד בזה"ל ואין אני תמה על הרב בזה ואם אולי היה דעתו שאינו אלא למנוע אכילת חוץ לירושלים והוא הלאו שמנאו הרב קמ"א שלא לאכול מ"ש חוץ לירושלים והלא הוא ז"ל המונה לאוין מכלל עשה שבחשבון מ"ע כו' עכ"ל ויש לומר עוד דכשם היכא שיש ב' או ג' לאוין בדבר אחד אין הרמב"ם מונה למספר תרי"ג מצות כ"א לאו אחד וכמו שביאר באריכות בשורש שריבוי אזהרות אינם אלא לחזק האיסור כמו כן כשיש ל"ת ולאו הבא מכלל עשה שהוא ג"כ איסור מוסיף על הל"ת אין לחשוב אלא הל"ת לחוד. וכשנשכיל ונדקדק מכל מנין המצות של הרמב"ם לא נמצא שהעלה בחשבון לאו הבא מכלל עשה כ"א באחד מג' פנים שאבאר מצות עשה שיש בה קיום מצוה כמו שביתה בשבת ויו"ט אף שהוא בשאו"ת מ"מ השובת ואינו עושה שום מלאכה קיים מ"ע. שהשביתה היא עצם המצוה ויש בכלל מצוה זו דשביתה קיום מצוה גם לאו הבא מכלל עשה על מי שאינו שובת ואף שבמנין המצות עשה היכא שיש בלא"ה אזהרת לאו אין לחשוב עוד הלאו הבא מכלל עשה מ"מ עשה כנ"ל שיש בקיומה מצוה לנו לחשוב צוותה מצוה מכלל מצוה. ב' לאו הבא מכלל עשה שהיא עשה היכא דליכא כלל אזהרת לאו כמו בעולה לכה"ג שחשב הרמב"ם במצוה ל"ח ובמנין המצות שנקרא איסור עשה מצד הכלל לאו הבא מכלל עשה עשה כמו בהקרבה מוסר זמן שביאר במצוה ס' שיש בו איסור לאו הבא מכלל עשה וליכא גבי' אזהרת ל"ת ומה שחשב במצוה פ"ד לעשה הקרבת הקרבנות בבית הבחירה אף שיש על הקרבנות חוץ גם אזהרת ל"ת מ"מ הוא מן המנין במ"ע מצד קיום המצוה שיש בה שמי שיקריב בפנים מקיים המ"ע דשם תעלה עולתך ושם תעשה והוא כעין מה שכתבתי לעיל במ"ע דשביתת שבת ויום טוב. ג' ע"ד שכתב במצוה צ"ו קמ"ט קנ"ב שדיני הטומאה ודיני