ברוך טעם סה

דברי המ"מ ולח"מ שם בשינוי שאין עמה שינוי השם אינו קונה יעויי"ש. אמנם בלא"ה לא קשה קושיית המקור חיים הנ"ל דגבי הקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכל מי שבידו ההקדש הוי כגזבר עליו אף שהגביהם ע"מ לקנות לא הוי כגנב ולא מעל ומטעם זה גם בלעיסה כ"ז שאינו נהנה לא הוי רק כמזיק הקדש וליכא מעילה. ותורף דברים אלו מתבארים מתוך דברי הר"ן במס' נדרים (דף ל"ד) גבי ככר זה הקדש ומדברי הראב"ד פ"ו מהלכות מעילה ויעוין בספר הפלאה למס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה עוד נראה לפי ע"ד שלמד מדברי הראב"ד הנ"ל דגם בתרומה ביד ישראל אף אם נטלה ע"ד להחזיק לעצמו ולא שייך שם גניבה ולא קנה מדאגבהה. ומ"ש עוד בזה"ל ואפשר לומר דס"ל להתוס' דאפילו בתרומה שלו אכתי שייך קושי' שני' כיון דלעסה קנאה דאפילו בתחב עצמו לתוך גרונו מ"מ כיון דממאס כו' א"כ כבר נחייב לשלם כדין מזיק תרומה כו' יעויי"ש. לא מחוור לפי ע"ד דהא מזיק מתנות כהונה קודם שבא ליד כהן פטור כדאיתא במסכת חולין (דף קל"א) יעויי"ש ולפי הנחה זו ליכא כלל שם הוצאה מרשות גבי הקדש או בתרומה ובמעשרות בעודן ביד ישראל שהפריש תבואתו דהוי כגזבר עליהם עד שקיים בהו מצות נתינה. ואף אם הגביהן ע"ד לאכלן וגם לעסן בפיו לאכילה עודנה כאשר הי' שייכים ליתן לכהן ולוי להסקה ואין על הישראל שם גנב שיהיה קני' ע"י שינוי דמי למשנה חפץ של חבירו שלא בדרך קניית גניבה או גזילה דגניבה או גזילה לא מקרי אלא בהוצאה מרשות חבירו לרשות עצמו אף דבפקדון מקרי הנפקד גנב כששולח יד בפקדון וכבר רמז בזה בתוס' מס' חגיגה (דף י"א ע"א) ד"ה בגזבר. י"ל דשאני פקדון דיד הנפקד כיד. הבעלים וכל זמן שמונח ביד הנפקד ושמירתו על הבעלים הרי רשותו ויד כרשות ויד הבעלים בעצמם וכששולח יד בפקדון על דעת ליטלו לעצמו מסולק שמירתו ואין עוד רשותו וידו כרשות ויד המפקיד אלא של הנפקד ולכך הוי כגניבה בהוצאה מרשות לרשות שהוציא מרשות הנפקד לרשות עצמו ויש סמוכין לזה מדברי הרמב"ן במסכת ב"מ בפרק אלו מציאות ומובא ג"כ באס"ז בסוגי' נטלה ע"מ לגזלה ויתר הדברים אביא לקמן אי"ה. העונה מזו דקושיית המקור חיים דגבי הקדש נימא מדלעסה יצא לחולין לא קשה וממילא ליכא ראיי' לדחות סברת הריטב"א שכתב דבכה"ג לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דקדמה הקני' אבל עדיין יש להקשות כיון דנהנה מן ההקדש מעל והנאת אכילה יש תיכף בין החניכים כמו שמבואר במס' חולין וזה בכלל הנאת הגרון א"כ אמאי אין יוצאין בהקדש שנפדה שלא כדין בשוגג נימא מיד שנהנה ממנו בין החניכים נפקע מקדושתו ויצא לחולין ובכה"ג אם היה חמץ הוי מצי איסור חמץ למיקל מיד אחר פקיעת הקדושה במעילה בהנאה:

אמנם לפי מ"ש א"ש דגם בכה"ג ממעט מלצאת ידי מצה כיון דהיה איסור אחר בתחילת האכילה וליכא באזהרת דלא תאכל חמץ בלבד ודמי לתרומה דממעטינין מהאי הקישא:

אמנם אכתי איכא לדקדק בדברי רש"י במתניתין שכת' במעשר של הלוים משמעות דברים אלו מורים להדיא שדעת רש"י דדוקא אם כבר בא המעשר ליד הלוי ונתן לישראל משא"כ כשהחזיק הישראל לעצמו המעשר אחר שהפרישה וטחנה ואפה אותה ועשאה מצה היינו ע"כ משום דלא מקרי מצתכם. וקשה אמאי לא נימא שקנה הישראל אותו מעשה דרך גזילה בשינוי דטחינה ואפי' והרי גבי פאה היכא דלא הפריש מן העמרים ומן הקמה וטחנה ואפאה למ"ד דשינוי קונה הי' מיפטר מליתן עוד אי לאו דגלי קרא תעזוב יתירה כדאיתא במס' בבא קמא (דף צ"ד ותמורה (דף ה') יעויי"ש וגבי מעשר לא מצינו דגלי קרא וגדולה מזו איתא בחידושי הריטב"א דאף מצה של טבל ותרומה מקרי לכם משום דקנאו האוכל בלעיסה ומסיים דלא משכחת במצה למעט מטעם דבעינן שלכם אלא מעשר שני אליבא דר"מ שהוא ממון גבוה. ולכאורה קשה על דברי התוס' דפסחים (דף ל"ח) ובסוכה (דף ל"ה) שכתבו דטבל לא מקרי שלכם מחמת חלק הכהנים ואמאי לא נחתו לסברת הריטב"א דקנאו בשינוי. ואף אם נאמר שגם התוס' ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל דלעיסה מקרי שינוי לענין קני' גמורה. אכתי קשה דלמא לא יוחשב לשינוי הטחינה והלישה והאפי' וצ"ל שדעת התוס' דשאני טבל שרכב האיסור עליו וישנו בחיוב הפרשה דאין השינוי מועיל להפקיע איסור הטבל וכיון שעכ"פ אף אחר השינוי עודנו בטבלו וישנו בחיוב הפרשה ממילא הא גם בחיוב נתינה לכהן כדכתיב בפ' תבא כי תכלה לעשר ונתת ללוי וגומר בפרט לשיטת הרמב"ם בשורש י"ב למנין המצות שכתב דהפרישה ונתינה נחשבת למצוה אחת ע"כ אינו מועלת השינוי הנעשה בעודנו בטבלו לפטור מחיוב נתינה לכהן ולא אחר הפרשה. אבל היכא שכבר הפריש מעשר ראשון ונתכוון לגזול ולהחזיק לעצמו ועשה בו שינוי בטחינה כו' אמאי לא יהיה קני' להישראל כדין גוזל חיטים מחבירו ועשאו קמח וא"כ מהראוי שגם במעשר ראשון שהי' שייך ללוי אם עשה ישראל ממנה מצה ואכלו שיהיה הדין שיוצא בו דקרי מצתכם מאז שקנאה בשינוי נחזיר לענין ראשון לומר בדרך אחר דרב אשי סובר דמקרי מצוה הב"ע אף היכא שקדמה העבירה לקיום המצוה א"כ י"ל הטעם במתניתין משום מצוה הבאה בעבירה ורש"י דלא מפרש טעמא דמתניתין משום מצוה הב"ע היא משום שתופס להלכה דלא מקרי מהב"ע אלא היכא דעבירה והמצוה באים כאחת ודעת לנבון נקל מתוך דברי רש"י ותוס' דריש פרק לולב הגזול ובהנ"ל א"ש בדברי רש"י בד"ה דמאי הא לא חזי לי' שמפרש קושיית הגמרא משום הקישא ולרב אשי משום מהב"ע ע"כ מפרש רש"י ב' הטעמים. וא"ש סתימות קושיית הגמרא בין לרבינא בין לרב אשי:

. עוד אמרתי דמה דדחה הגמרא מידי בלבד כתיב דחיי' עצומה היא לשיטתו דרבינא אבל לפי ההלכתא לדידן אינה דחיי' וא"ש מה שמפרש רש"י הטעם במתניתין משום הקישא דלא תאכל עליו חמץ ועתה אציע דברי הן הקדמתי לעיל דאם הסמוכים דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מיותרא יוכל לדרוש ממנו למעט טבל ושארי אסורים כאילו היה כתוב בהדי' בלבד. וא"כ יש לדקדק לכאורה לפי מה שהעליתי לפי דברי הירושלמי דהא דאין יוצאין באורז כו'. ידעינן מפסוק ושמרתם את המצות ממילא מיותר הך סמיכות דלא תאכל עליו חמץ למדרש מיני' כדדריש רבינא ואם כן מאי דחה הגמרא מידי בלבד כתיב:

אמנם יש ליישב בפשיטות דאף למ"ד איסור חל על איסור אין הכרע למידרש מיתורא דהאי קרא למעט כדרבינא דאיכא למימר דלא אתי למעוטי אלא היכא דאי אפשר ללאו דלא תאכל עליו חמץ למיחל כלל וכדברי הברייתא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל עליו חמץ אלא כו' ואין לדחות דהא למ"ד איסור חל על איסור לא משכחת כלל שיהיה מנוע חלות איסור חמץ על איסור הקדום דהא איסור' דחמץ הוי נגד כל איסורי מאכלות איסור כולל שכולל כל החמץ שבעולם ז"א די"ל דקרא היה צריכים למעט על זמן התחלת כניסה לא"י שאז היה כל התבואות שבעולם באיסור חדש עד הקרבת העומר ומשום איסור חדש לבד לא היה מניעה מלאכול מחדש לקיים מצות מצה כקושיית הירושלמי המובא בתוס' קידושין דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש רק משום דלא היה אפשר אז לאיסור חמץ לחול על איסור חדש אף למ"ד אחע"א דהא חמץ לא היה אז כולל כלל דבכל חמץ שבעולם קודם איסור חדש ע"כ לא היה אפשר להם לצאת ידי מצה באכילת חדש דבכה"ג שפיר ממעט מל"ת עליו חמץ וכיון די"ל דהיה צריכים קרא דלא תאכל למעט בזמן הנ"ל תו לא מייתרא ואין ללמוד למעט גם היכא דאיסור חמץ מצי מיחול אלא שאינו בלבד (אין זה דוחק לומר דלא אתי קרא אלא לזמן ההוא דהא מצינו כן בפסחים (דף ל"ח ע"ב) לא נצרכה אלא לנוב וגבעון יעויי"ש ברש"י). אמנם דברי אלה אינם נכונים אלא למ"ד דחדש היה תיכף בביאתם לא"י ודרשינן בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים ונוהג ג"כ בחוץ לארץ. וידוע דהסכמת רוב הפוסקים דהלכה כמ"ד דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ ובא"י אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה ולהך שיטה א"א לומר דמעוט' דקרא דל"ת קאי על עת כניסת ישראל לארץ וממילא לא משכחת עוד שום גוונא שיהיה מניעת חלות איסור חמץ על איסור הקדום. אלא למ"ד אין אחע"א. אבל למ"ד איסור חע"א בכולל הרי חמץ תמיד כולל כנ"ל וכיון דמיותרא הך הקישא ע"כ אתי למעט שלא לצאת ידי מצה בדבר איסור מחמת שגם איסור השני חל וכאילו היה כתוב בלבד ולא א"ש דחיית הגמרא מידי בלבד כתיב אלא לרבינא דבמס' מנחות (דף ס"ח) איתא אמר רבינא אמרה לי אם אביך לא היה אכיל חדש אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר דסבר כר' יהודא דחייש לספיקא ע"כ הרי דסובר דחדש נוהג בזה"ז ובחוץ לארץ ולשיטתו י"ל דמעוטא דקרא הוי צריכים בעת כניסתם לארץ כנ"ל ומקשה הגמרא שפיר עליו מידי בלבד כתיב. וא"ש פירש"י במתניתין לפי ההלכתא דחדש אינו נוהג בחו"ל ושפיר ילפינן מיתורא דלא תאכל למעט כאילו כתוב בהדי' בלבד:

ומה שיש לדקדק על כל הנ"ל דבלא"ה לא מייתרא הסמיכות דהאי קרא לא תאכל עליו חמץ דאיצטרך ללמוד מהיקשא לחייב נשים באכילת מצה אבאר אי"ה בסוף הקונטרוס (ודע דדברים האלו אינם נכונים אלא לפי סברת הרמב"ם בנקודה נפלאה דאה"נ לא מקרי א"מ. שוב מצאתי