ברוך טעם סד

תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה כדאיתא פ"ק דכריתות (דף ד') כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתרגל בו ואינו חושש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט זו שמחוללת ועומדת להכי פטור השני אבל בחולין מיירי בחלב כו' עכ"ל וכן כתבו התוס' במס' מנחות (דף ס"ט ע"ב) ד"ה דבלע ובר"ש מס' אהלות פי"א מ"ז ד"ה כדי שתפול כו'. (וכל זה אשתמיט מבעל משנה למלך פרק י"א מה' תרומות דנחית לחלק בין סיכת כהן שהי' בהיתר ובין בליעת זר שהוא באיסור). היוצא מזה דאיסור קדושת תרומה מופקע כשנאכל ונהנה מגרונו אף דלא היה הנאת מעיו דהא בהקיאו נתבטל הנאת מעיו והיה כלא היה רק בלעיסה לחודא אינה מופקעת מקדושתה כנשמע מדברי התוס' ישינים מס' כתובות (דף ל"ג ע"ב). לפי זה נראה דבאוכל תרומת חמץ אף דאין איסור חמץ חל על איסור תרומה מ"מ כי נפקע קדושת התרומה בהתחלת הבליעה מצד הנאת הגרון אז שפיר מצי למיחל איסור חמץ ומתחייב עליו דהנאת מעיו מילוי כריסו מהחמץ. וגם לענין מצות אכילת מצה דיוצא אף דבלע מצה שלא נהנה גרונו וכאשר ביאר להדיא בלבוש א"ח (סי' תפ"ד ס"ג) בהגה דעיקר מצות אכילת מצה קיומו בהנאת המעיים במילוי הכרס יעויי"ש א"כ לר"ש דאית ליה אין איסור חל על איסור ומפרשינן הקישא דלא תאכל חמץ למעט דאין יוצאין בטבל שאין איסורו משום חמץ אלא משום טבל תו לא מייתרא הך הקישא. ואין ללמוד מני' גם למעט בגוונא שיש איסור חמץ בהנאת המעיים שאז הוא ג"כ קיום מצות אכילת מצה ומתקיים בפשיטות סמיכות הקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דהא בשעת קיום מצות אכילת מצה אם היה זה חמץ הי' חל ל"ת חמץ מצד המילוי המעיים ומפאת שהיה תרומה אין מעצור דהא כבר נפקעה מקדושתו בהנאת הגרון. וא"ש מה דלא תני בהך ברייתא דאין יוצאין בתרומה אבל למ"ד איסור חל על איסור ואי אפשר לפרש הך הקישא דמי שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל כדדריש ר"ש דהא גם בטבל חל תיכף איסור חמץ. וכיון דמייתרא הך הקישא צריכין למדרש מיני' כדרבינא מי שאין איסורו רק משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טבל ובהך הקישא יש למעט גם תרומה דהא עכ"פ בתחילת האכילה שישנו בבל תאכל חמץ לא היה איסור זה לבד כי היה גם בהנאת הגרון איסור דאכילת תרומה ואף דלענין אכילת מצה עיקרו הנאת מעיים מ"מ ממעט בכה"ג דהתורה הקפידה שלא יהיה באכילה רק איסור דלא תאכל עליו חמץ בלבד ובתרומה היה עכ"פ בתחלת האכילה עוד איסור אחר ואינו בכלל בלבד ושפיר ילפינן מהך הקישא דאיתא בתרומה. א"כ מה שהקשיתי לעיל דלמה הצריך לרש"י לפרש המתניתין כדרבינא הא הוי מ"ל דמתניתין אתי' כר"ש דלית ליה איסור חל על איסור מיושב שפיר דלר"ש דמצינן לומר דהך הקישא לא אתי למעט אליו היכא שאין איסור חמץ יכול לחול כלל אין לנו לימוד למעט גם בגוונא דלאו דלא תאכל חמץ חל א"כ בתרומה שהותרה לגמרי ונפקעה מקדושתה בגמר הנאת הגרון דאז חל אזהרה דחמץ ליכא למעוטי מהך הקישא אשר ע"כ לא נזכר דין מצה של תרומה בהך ברייתא דאתי' כר"ש משא"כ בטבל לפי המבואר בתוס' מס' יבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה כו' דלר"ש דסובר אין איסור חל על איסור אף על איסור בעלמא לא מצי למיחל איסור אחר אף אם נאמר דעל בליעת מעיים ליכא באזהרתו לאו דטבל דעיקר אזהרה אינו אלא על הגרון מ"מ איסורא דאורייתא איכא. לא מבעי' לשיטת הסוברים דבכל איסורי מאכלות יש איסור דאורייתא באוכל שלא כדרך הנאה רק דלענין חיוב מלקות בעינן שיהיה כדרך אכילה א"כ בוודאי יש איסור טבל בהנאת המעיים ומדחה מלחול איסורא דלא תאכל חמץ. אלא אף לאיזה מהפוסקים דשלא כד"א ליכא איסור כלל בהנאת אכילה שבמעיים. פשיט לומר דז"א אלא היכא שהבליעה הי' שלא כדרך אכילה כמו דאכל חלב חי או דנכוה גרונו וכדומה משא"כ הכא דכל האכילה היה דרך אכילה כדרכו שאכל ונהנה בגרונו מהיכי תיתי לא יהיה עכ"פ איסור בהנאת המעיים ושפיר ממעט לר"ש דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו אינו אלא משום כו' ע"כ דהא אף בהנאת המעיים עדיין איכא איסור טבל א"כ אי אפשר למיחל איסור' דחמץ. משא"כ בתרומה דכיון שנתחללה בתחילה בהנאת הגרון הותרה ונפקעה מקדושתה מכל וכל ואף איסור' בשלמא ליכא. וא"כ גם מה שדקדקתי בדברי רש"י דהתחיל בתרתי בחלה ובתרומה ומסיים בחדא אבל ישראל בתרומה לא מיושב שפיר דמה שהוצרך רש"י לפרש הטעם במשנה כדדריש רבינא לא הוכרח לזה אלא ממה דנשמע מדברי המשנה דישראל אינו יוצא בתרומה אבל הא דאינו יוצא בחלה א"ש גם אם לא נדרש הך הקישא דלא תאכל עליו חמץ כו' אלא כדדריש ר"ש ומטעם דאין אחע"א וליכא כלל איסור' דחמץ דאף כשבא למעיים מונע איסור דטבל חלות לאו דחמץ ואינו כלל בבל תאכל עליו חמץ אלא איסור טבל בלבד. ולזה מדייק בברייתא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואין להקשות להך מ"ד דדחה דברי רבינא וסובר דלא דרשינן למעט טבל מהך הקישא אלא למ"ד דאין איסור חל איסור אבל למ"ד אחע"א לא דמידי בלבד כתיב. א"כ האיך הי' מפרש דטעמא דמתניתין מה דאין ישראל יוצא בתרומה דבזה צריכים דוקא לומר דדרשינן מהך הקישא דלא תאכל עליו חמץ למעט אף דישנו באיסור חמץ אם יש בו ג"כ איסור אחר כדדריש רבינא כפירוש רש"י דמתניתין כנ"ל י"ל לפי מש"ל דהמדחה, דברי רבינא הוא רב אשי ולשיטתו אזיל שסובר טעם כעיקר דאורייתא ולדידי' לא מייתרא הך הקישא דלא תאכל דאיצטרך למעט שאין יוצאין אלא בדבר הבא לידי חימוץ ואין יוצאין בעיסה הבאה מן הדגן ומן האורז אף כשיש בו טעם דגן אם אין בו כזית בכדא"פ דבכה"ג לא הוי ידעינן למעט מושמרתם את המצות כנ"ל. והך ברייתא יכול יוצא אדם בטבל כו' יצא זה שאין איסורו אלא משום בל תאכל טבל בודאי לא נאמרה אלא מפי ר"ש שסובר אין איסור חל על איסור דלמ"ד אחע"א לא שייך לומר אלא משום טבל ורבינא דאמר א"ת רבנן לא נתכוון לומר דלישנא דברייתא אתי' כרבנן זה א"א שמפרש להדיא בברייתא שאין איסורו אלא משום טבל ולא משום חמץ רק רבינא בא לחדש דהך דינא דברייתא דאין יוצאין בטבל אף שלא אמרה אלא ר"ש שסובר אין אחע"א ולית הלכתא כוותיה דר"ש דהא אנן פסקינן אחע"א מ"מ הדין דאין יוצאים כו' בטבל כו' דין אמת גם לרבנן דהלכתא כותייהו דאחע"א דכיון דאין איסור חל על איסור א"א למדרש מהך הקישא כר"ש ומייתרא הך הקישא ע"כ דרשינן דהך הקישא אתי ללמוד דאין יוצאין אלא היכי דלא שייך אלא איסור חמץ בלבד וע"ז דחה רב אשי מידי בלבד כתיב כלומר דלפי דעת רב אשי דטכע"ק דאורייתא לא מייתרא הך הקישא כלל ואי אפשר למעט טבל מהך הקישא אלא לר"ש דל"ל איסור חל על אישור ע"כ אף דלא מייתרא הך הקישא נלמד דאין יוצאין בטבל בכלל המסור בידינו דאין היקש למחצה כמו שכתבתי בהתחלת דברי בזה כן תורף כוונת רב אשי במה שדחה דברי רבינא שחולק עליו בעיקר הדין הלכתא אבל מודה רב אשי דלהך תנא דסובר דטכע"ק לאו דאורייתא וגם סובר איסור חל על איסור מייתרא הך הקישא דל"ת עליו חמץ למידרש מיני' כאילו היה כתיב בלבד. א"כ יש למעט דאין ישראל יוצא במצה של תרומה ואתי' מתניתין כהך תנא. רק לפי דברי רב אשי שסובר להלכה דטכע"ק דאורייתא אידחי הך מתניתין והך דינא דברייתא דיכול דיוצא אדם בטבל כו' מהלכה וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות ר"פ כ"ש דהך מתניתין לא אתי' אלא כמ"ד אין איסור חל על איסור וכיון שאין הלכה כן יוצאין בדיעבד במצה אסורה ודלא כהך מתניתין שנישנית בדברי יחיד ולפי שיטת רש"י "י דס"ל כמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא שפיר ילפינן אף לדידן למעט מהך הקישא דל"ת עליו חמץ כאילו היה כתיב בהדי' בלבד ואתי מתניתין כהנ"ל:

ולכאורה יש עוד ראי' דתנא דמתניתין דריש מיתורא דהך הקישא כאילו היה כתוב בלבד דבספר מקור חיים (סי' תנ"ד) מקשה אהא דתנן במתניתין דאין יוצאין בהקדש ואמאי נימא מדלעסי' קנאו ויצא לחולין. ומה שנחית לתרץ דמתניתין מיירי שאכלו במזיד ואין הקדש מתחלל אלא בשוגג לא מחוור כלל דהא הגמרא מפרש לישנא דמתניתין בהקדש שלא נפדה דהיינו שנפדה ולא נפדה כהלכתא וכגון שפדאוהו ע"ג קרקע ומסתמא הפודה כן סבר שמועיל הפדיון ושגגות הוראה בדין הוי שגגה גמורה כמבואר בתהד"ש סי' רט"ז ומובא בב"ש אה"ע (סי' י"ג ס"ק ט"ז) גבי הנושא אשה תוך ג' חדשים למיתת בעלה דאם לא ידע הדין מקרי שוגג וא"כ יצא לחולין. ומה שמתרץ עוד המקור חיים דהטעם דאין יוצאין בהקדש אף שנתחלל היא משום מצוה הב"ע ואתי' לי' כן מדברי הרא"ש שפסק דאין יוצאין במצה גזולה דבעינן מצתכם אמאי נימא כשלעסה קנאה א"ו שהטעם משום מצוה הבאה בעבירה. והנה נעלם ממנו דברי הריטב"א בחידושו למס' סוכה (דף ל"ה) דאם היה הקני' בלעיסה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דקדמה הקני' קצת לקיום המצוה גם מדברי הרא"ש שפוסק שאין יוצאין במצה גזולה אין הכרח שסובר הטעם משום מצוה הב"ע די"ל דהרא"ש סובר כשיטת הרמב"ם פ"ב מהלכות גזילה דין י"ד וט"ו לפי