ברוך טעם סג

בזה ומובא בפ"ח א"ח סימן תנ"ג ס"ק ב' היוצא מדבריהם דלשיטת הסוברים דטכע"ק לאו דאורייתא צ"ל הא דיוצאין בשיש בה טעם דגן היינו כשהתערובו' הוא בכזית בכא"פ דהוי טעמא וממשא דלוקין בכה"ג בכל איסורים וממילא אין חילוק בין כשעשה העיסה מחיטין ואורז או משעורין ואורז העיקר תלוי במה שיש בתערובות כזית דגן בכא"פ והרמב"ם דלא מצריך שיהי' בתערובות כזית בכא"פ ואף שסובר בכל איסורין דטעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ צ"ל דאזיל בשיטת הרמב"ן שכתב שטבע חיטין למגרר גם האורז לחימוץ והוי כל העיסה כעיסת חיטין ומינה דדוקא בחיטין ואורז הדין כן אבל לא עיסה משעורין ואורז דאין טבע שעורין לגרור האורז לחימוץ ולשיטת הראב"ד אין הטעם משום גרירה אלא משום דטעמא וממשא לוקין עליו בכל איסורין ולכך יוצאים בכה"ג ידי חובת מצה משא"כ כשליכא כזית בכא"פ אף דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אין יוצאין כיון דליכא טעמא ולא מששא רק איסור ולא אזהרת לאו ומלקות כן תורף דברי הפ"ח. ופשוט דזה לא א"ש אלא אי ילפינן מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דאין יוצאין אלא במצה שישנו משום לא תאכל עליו חמץ והיינו דוקא בשישנו בלאו דלא תאכל משא"כ כשאינו אלא טעם דאף אם נתחמץ ליכא באזהרת הלאו דלא תאכל אלא איסור בעלמא ככל טעמו ולא ממשו ולכך אי אפשר לצאת מצד תערובת דגן אלא כשיש מן הדגן כזית בכא"פ. אבל אי לא הוי ידעינן למעט עיסה מן האורז ומן הדוחן אלא מדכתיב ושמרתם את המצות שאין יוצאין אלא בדבר שצריך מצות שימור מחימוץ הוי מצינן למימר דיוצאין בעיסה מן האורז וכשנתערב דגן ויש בה בנ"ט אף דליכא כזית דגן מ"מ שימור בעי מן החימוץ למ"ד שטעם כעיקר מדאורייתא אף בטעמו ולא ממשו נאסר כל התערובות ולכך צריכנא למעט מהיקישא דלא תאכל דמזה ילפינן דאין יוצאין בעיסה מדגן ואורז אלא כשיש מן הדגן כזית בכא"פ דאם נתחמץ קאי באזהרת לאו דלא תאכל. וכיון דאתינן להכי י"ל דרבינא דיליף מהך הקישא דלא תאכל עליו חמץ מי שאין באיסורו אלא משום בל תאכל חמץ סובר דטעם לחוד אפילו איסור' בעלמא ליכא ובנתערב פחות מכזית דגן בתוך כדי א"פ דאורז לא שייך כלל מצות שימור וממילא נלמד דאין יוצאין בהם מדכתיב ושמרתם את המצות. וא"כ לא צריכנא לזה למעט מהקישא דלא תאכל עליו חמץ וכיון דמיתורא דהך הקישא דרשינן מיני' דאין יוצאין אלא בדבר שאין בו אלא הלאו דלא תאכל עליו חמץ בלבד. וידוע דסתם גמרא הוא רבינא ורב אשי כדאיתא במסכת ב"מ (דף פ"ו ע"א) והיכי דמצינו בגמרא הא דרב אשי בדותא היא רבינא הוא דדחי דברי רב אשי. וכמו כן להיפך דהיכי דמצינו בסתם דחיי' לדברי רבינא רב אשי הוא דמדחי. וא"כ א"ש דמה דאמרינן כאן מידי בלבד כתיב הוא מימרא דרב אשי ולשיטתי' י"ל דסובר טעם כעיקר דאורייתא כאשר הארכתי בזה במקומות אחרים ויסודי בזה מה דאיתא בחולין (דף צ"ח ע"א) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולי דבשרא סבר מר בר אשי לשיעורי' בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ופירש"י כלומר אפי' במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעורין ע"כ ועוד הא אמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ. הרי אף דלא הי' רק חצי זית בתערובות דלא הוי רק בטעמא ולא בממשא חשוב לי' רב אשי לאיסור דאורייתא ומזה נשמע לכאורה דרב אשי סובר טעמו ולא מששו ג"כ הוי דאורייתא דאל"כ לא הוי ליה לחזק דבריו מהא דאמר ר' יוחנן ובפשיטות ה"ל למדחי למר ברי' דכל איסורין בעינן דוקא ששים. דאי טעם כעיקר לאו דאורייתא כל שהתערובות אינו כשיעור כא"פ מה לי כזית מה לי חצי זית דעצמית האיסור יכול להתבטל ברוב וטעמו אינו מדאורייתא כשאין בו כזית בכדי א"פ אלא ודאי כנ"ל וא"ש מה שדחה רב אשי לדברי רבינא מידי בלבד כתיב דלשיטתו כנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא לא מיתורא דהקישא דלא תאכל עליו חמץ דצריכים למעט מיני' שלא לצאת בעיסה מן האורז ומן הדגן היכא דליכא כזית בכא"פ וישנו במצות שימור מאיסור טעם חמץ ולא הוי ממעט מקרא דושמרתם את המצות ע"כ צריכים להקישא למעט דאף בכה"ג אין יוצאין משום דליתא באזהרת לאו דלא תאכל עליו חמץ. וכיון דליכא יתורא להך הקישא אין ללמוד מיני' כדדריש רבינא וידוע מסקנת רש"י בחולין שם ע"ב דפסקינן להלכה דטכע"ק דרבנן ולפי שיטה זו א"ש דברי רבינא. ע"כ א"ש מה שמפרש רש"י במשנה דאין יוצאין בתרומה הוא משום דבעינן שלא יהיה אלא באזהרת חמץ יצא זה שאיסורו משום דבר אחר:

והא דדחי רב אשי מלאוקמא הברייתא כדרבנן דר"ש ולא מתרץ דהברייתא אתי' כמ"ד טכע"ק לאו דאורייתא ומיותר הקישא דלא תאכל עליו חמץ למדרש מיני' כדברי רבינא. לק"מ דאף רבינא בעצמו דאמר אפילו תימא רבנן אין הכוונה דגופא דברייתא אתי' כרבנן דסברי אחע"א דהא בברייתא מבואר להדיא דאין אחע"א דקתני יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל א"ו דלא בא רבינא אלא להוסיף דדינא דהך ברייתא דאין יוצאין בטבל אתי' מהקישא דלא תאכל גם לרבנן דר"ש ור"ש דסובר אין אחע"א דריש בפשיטות מהך הקישא יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' דהא אין איסור חמץ חל כלל על איסור טבל. ולרבנן דסברי אחע"א נלמד מהך הקישא דבא למעט אף שאיסור חמץ חל מ"מ כיון שיש עוד איסור אחר אין יוצאין בו. אבל עצמית הברייתא כלשונה גם רבינא מודה דלא נאמרה רק לר"ש דאין איסור חע"א וא"כ א"ש הא דדחי רב אשי לדברי רבינ' וכמש"ל דלרב אשי לשיטתו שסובר דהלכ' כמ"ד טעם כעיקר דאורייתא אין לנו ללמוד מהך הקישא למעט מצה של טבל:

והנה לכאורה י"ל בשינוי לשון שבסוגי' דכאן וסוגיא דמלקות (דף כ"ב) דהתם מסיק הגמרא אלא האי תנא איסור כולל ל"ל ולא מזכיר כלל ר"ש דאיכא עוד מ"ד דלית ליה איסור כולל וכאן מדייק הגמרא רב ששת ואמר הא מני ר"ש דלית ליה איסור חל על איסור. ולכאורה יש לומר בפשיטות לפי מה דמבואר במס' כריתות (דף כ"ג) דר"ש סובר דאף באיסור מוסיף אין איסור חע"א וא"ש מה דדייק רב ששת הא מני ר"ש היא דהא חמץ לגבי טבל הוי איסור מוסיף דהא חמץ אסור בהנאה ועכ"ז אמרו כאן בברייתא דאינו חל על איסור טבל ע"כ לא אתי אלא כר"ש דהוא יחידאי בזה במה שסובר דאף איסור מוסיף אינו חל ושאר התנאים אף שחולקים וסוברים דאין אחע"א בכולל מ"מ במוסיף מודים ובמס' מלקות דהקושי' שם דליתני שבוע' שלא אחרוש בין ביו"ט בין בחול דהוי רק כולל משני הגמ' בפשיטות האי תנא איסור כולל ל"ל ולא צריכי לומר ר"ש היא רק דא"כ אכתי נשאר עוד דיקדוק הנ"ל לפי סברת הרמב"ם דאיסור הנאה לא מקרי מוסיף. אמנם אחר העיון י"ל דגם מלבד איסור הנאה מקרי חמץ איסור מוסיף לגבי טבל דבש"א סימן ע"ו מביא קושיית התוספת דבכריתות שמקשים מנ"ל שר"ש לית ליה אף איסור מוסיף הא נבילה ביוה"כ ליכא אלא איסור כולל. ומתרץ השאגת אריה דאיסורי דיוה"כ היא אף באוכל שלא כדרך הנאה דכיון שמילא כריסו הרי מיתבא דעתו ואינו מתענה והוי בזה מוסיף נגד איסור נבילה שאין חיובו אלא כדרך אכילה והרמב"ם בפ"ד מהמ"א כתב בזה"ל כל האוכלין איסורין אינו חייב עד שיאכל אותו כדרך הנאה כו' ומפרש ואזיל שם דבכלל זה הוא האוכל חלב חם עד שנכוה גרונו או באוכל חלב חי ותערובת דברים מרים ומסיים בזה"ל או שאכל אוכל איסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור עכ"ל. ויש ללמוד מזה דבחמץ שדינו כשאר שחייבין על אכילתו אף שאינו ראוי' לאכילה וע"כ גם בנפסל מאכילת אדם באיסורו קאי כמבואר בש"ע א"ח סי' תמ"ב סעיף ט' בזה"ל חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב או שנשרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלבים כו' וכתב המג"א בס"ק י"ד בזה"ל אף על גב דבשארי איסור הנאה כל שאינו ראוי' לאכילת אדם מותר שאני חמץ אפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי' לחמץ בו עיסות אחרות ואין חילוק בין חמץ לשאור (הרמב"ם פרק א' ובמ"מ דלא כהראב"ד) עכ"ל ויעויין אריכות דברים בזה בפ"מ בהלכות פסח בפתיחה כמו כן יש לחייב בחמץ אף באכלו חם ונכוה גרונו דאיסור' דחמץ היא אף בלא הנאת גרון דהא אף כשיפסול מאכילת אדם וליכא הנאת גרון מ"מ חייב ומיקרי אכילה מצד הנאות מיעיו במילוי כריסו וא"כ שפיר הוי איסור חמץ מוסיף נגד איסור טבל. ולכן הוצרך רב ששת לומר הא מני ר"ש היא דר"ש אף איסור מוסיף ל"ל כמבואר בגמרא דכריתות הנ"ל:

ועפ"ז עלתה לי ליישב מה שדקדקתי לעיל בהך ברייתא יכול יוצא אדם בטבל כו' שנטלה תרומתו כו' למה לא תני יכול יוצא אדם בתרומה וי"ל כיון דהך ברייתא אתי כר"ש דסובר אין אחע"א יש סברא לומר דאין למעט מהך הקישא דל"ת חמץ אלא טבל וכדומה אבל תרומה אי לאו משום מצוה הבאה בעבירה שפיר יש לצאת בו בדיעבד ואקדים דברי הגמרא במסכת יומא (דף פ"א ע"א) אמר רבי שיזבי אמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם את הקרן ואת החומש שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד וכתב בתוס' ישינים דבור המתחיל זר כו' בזה"ל תימא לר"י דהכא משמע שהקיאן ובטלן היא למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא היא ואלו בשילהי גיה"נ אמרינן דאכל חצי זית והקיאן וחזר ובלען חייב שהרי נהנה גרונו בכזית כו' והר"ר חיים