ברוך טעם סב

בכזית וכיון דלשני הפנים הנ"ל אליבא דר"ש שוה שיעור אכילת מצה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור. או דגם עתה בכ"ש או דגם קודם הדיבור בכזית א"ש הא דהצריך ר"ש לשיטתו למיעוטא דקרא דלא תאכל עליו חמץ כו' דאין יוצאין במצה של טבל דאי לאו קרא הוי ס"ד דיוצאין ומצוה הבאה בעבירה ליכא דהוי אמרינן דליתא עשה דמצה ולדחות ל"ת דטבל. ומש"כ הש"א דא"א לומר כן דהא טבל הוא במיתה וכשם שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דבעינן דומי' דכלאים בציצית דליכא אלא ל"ת שאין בו כרת כמו כן אין עשה דוחה ל"ת שיש בו חיוב מיתה בידי שמים. וכן מ"ש עוד הש"א דבטבול למע"ש אף דליכא חיוב מיתה בידי שמים מ"מ כיון שיש בו עשה ול"ת אין מקום הוא שיודחה מפני עשה דמצה. כל זה לא אתי שפיר אלא לדידן דמצריכי' לאכילת מצה שיעור כזית דוקא וקודם הדיבור היה בכ"ש כמש"ל בשיטת הרמ"ה והרא"ם וע"כ אף דנאמרה גם לפני הדיבור לא מקרי חמור לענין דחיי' כמש"ל דהא לפי המצוה דלפני הדיבור הי' די בכ"ש ומה שצריך עתה לאכול כזית לא היה כלל לפני הדיבור והמצריך לבא לידי דחיי' היא מה שנתחדשה הלכה דאין יוצאין באכילת מצה בפחות מכזית וזה לא היה המצוה קודם הדיבור. אבל לר"ש שסובר באחד משני פנים הנ"ל או דהן לפני הדיבור והן לאחר דיבור שיעור אכילת מצה בכ"ש או דהן לפני הדיבור והן לאחר הדיבור בכזית דסתם אכילה בכזית. ולשיטתו דלפני הדיבור ולאחר הדיבור שווין בשיעורן מקרי שפיר חמור מפני שהיה ג"כ לפני הדיבור ע"כ אף שאיסור אכילת טבל היא בעשה ול"ת ובמיתה כיון שיש עליו מצות עשה דאכילת מצה מה שאינו באיסור אכילת טבל דמ"ע דאכילת מצה היתה נוהגת אף קודם הדיבור ומ"ע דקודם הדיבור יכולין למילף מפסח ומילה ותמיד כשם שהיה דוחין שבת אף שיש בה מיתה ועשה ולא תעשה ולכך ס"ד שפיר דיוצאים במצה של טבל והוי אמינא דילפינן עשה דמצה דהיא לפני הדיבור ממילה ופסח ותמיד כיון דהיו לפני הדיבור אלימי לדחות אף שבת שהיא עשה ול"ת שיש בה גם מיתה כמו כן גם מצות אכילת מצה תדחה לא תעשה דטבל הטבול לתרומת מעשר וכן הטבול למע"ש וכנ"ל ולכך צריך ר"ש הקישא דקרא:

וביותר נכון לפי פירש השני של הריטב"א שרמזתי לעיל של הר"מ דטעמא של ר"ש דכ"ש למכות הוא משום דאחשבי' לחומר איסורי' משא"כ לענין קרבן דלא שייך אחשבי' כיון שאכלו בשוגג כו' יעויי"ש הרי להדיא שדעת ר"ש דסתם אכילה הוא אכילה חשובה דהיינו דוקא כזית רק גבי איסור אם אכל במזיד אחשיב האוכל אותה אכילה לחייב בכ"ש וזה לא שייך לענין קיום מצות אכילה דבמאי אחשבי' וממילא פשוט דאין יוצאין מצות אכילה כ"א בכזית וזה השיעור היה ג"כ לפני הדיבור ואין שום מקום נוטה לומר לפי פירוש השני של הריטב"א דר"ש סבר כדברי הרא"ם שסתם אכילה היא בכ"ש ואדרבה עיקר מחלוקת של ר"ש ורבנן הוא בזה דר"ש סובר דסתם אכילה בכזית ויוצא מן הכלל לענין חיוב מלקות מטעמא דאחשבי' ולענין קרבן ואכילת מצה לא שייך אחשבי' משערינן כמשמעות הלשון דאכילה בכזית. ורבנן דפליגי ע"כ דעתם דסתם אכילה בכ"ש וללמ"מ היה לבעי דוקא כזית. וכיון שנאמרה הלכה אין חילוק בין קרב, ומלקות וקיום מצות בכולן השיעור בכזית ומעת אותו הדיבור ואילך. משא"כ לדידן דבעינן עתה באכילת מצה כזית וקודם הדיבור היה די בכ"ש ליכא לענין דחיי' באכילת כזית איסור חומר דלפני הדיבור גבי מ"ע דאכילת מצה כנ"ל בגמרא דסברי סתם אכילה בכזית וכיון דליכא עילוי דלפני הדיבור לגבי מ"ע דמצה לענין דחיית איסור ל"ת שיש בה מיתה או איסור שיש בה לאו ועשה ע"כ לא צריכין כלל למעוטא דקרא דכל שישנו ופשוט דטעם דאין יוצאים במצה של טבל הוא משום דכיון שאין האיסור נדחה הוי מצוה הבאה בעבירה. וכמו שפירש הר"ן טעם זה במשנתינו ומה שיש להקשות על רבינא שמפרש הברייתא אפילו אליבא דרבנן דר"ש הא לפי האמת למאן דסובר לפי הלכה דסתם אכילה בכזית אין צריכין ללמוד הא דאין יוצאין בטבל מהקישא דקרא דהא כיון דליכא דין דחיי' הוי מצוה הבא בעבירה יש לדחות חדא דלא פסקא מלתא לומר דרבנן דר"ש סוברים כר"ש דמצוה הבאה בעבירה לא הוי מצוה. א"כ איצטרך להיקשא ללמוד דאם עבר ואכל מצה של טבל אינו יוצא ידי חובת מצה. ועוד לפי דעת הש"א דבטבל שאינו טביל רק למעשר עני ליכא אלא ל"ת גרידא ושפיר צריכים קרא למעוטי דאף בזה אינו יוצא ידי חובת מצה ואף לשיטת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אף ל"ת גרידא לא דחי הרי כבר העליתי לעיל כיון דמצות מצה נוהג בכל מקום ובכל זמן משא"כ איסור טבל של מעשר עני ויש להוסיף עוד דאיסור טבל של מעשר עני מקרי יש היתר לאיסורו דהוי כשמפרישין המ"מ ליכא שום איסור וגם המורים מ"ע מותר באכילה ועדיף טפי מהא דאיתא ביבמות (דף ד') מה לנזיר ומצורע שכן ישנן בשאלה. וא"ש אף אם נאמר דגם בטבל הטבול למ"ע איכא עשה ולא תעשה כאשר כתבתי בגליון הש"א ותליתי במחלוקת דלמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי מותר למכור טבל לנכרי כ"נ מדברי התוס' רי"ד במסכת קדושין סוף פ' האיש מקדש כי אין חיוב מ"ע דהפרשה אלא לצורך הפקעת איסור טבל למי שרוצה לאכול ממנו משא"כ למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי וכיון דפתיכו המעשר בתוך הטבל קודם הרמה וודאי אסור למכור טבל לנכרי להפקיע זכות הכהנים והלוים ועניים במה שמוכן להם לתרומות ולמעשרות. פרק רביעי ליישב דברי הר"ן ורש"י בסוגי' זו:

אקדים דברי הגמרא פסחים (דף ל"ה) מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת ויעויין בר"ן באלפסי שכתב הטעם במתניתין משום מצוה הבאה בעבירה אך ברש"י במתניתין איתא בזה"ל והכהנים בחלה ובתרומה אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצה אלא משום חמץ אתה יוצא בה ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע"כ ותמהו רבים הא למסקנת הגמרא אידחי דברי רבינא ולמ"ד איסור חע"א ליכא למעט מהיקשא דקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שאין יוצאין בטבל מידי בלבד כתיב. ועוד קשה אף אם רש"י לא נחית לומר הטעם במתניתין דאין יוצאין בחלה ובתרומה משום מצוה הבב"ע כדברי הר"ן עכ"ז לא היה לתפוס כדברי רבינא דאידחי להדיא כנ"ל והיה לו לתרץ דמתניתין אתי' כמ"ד אין אחע"א ואף דהלכתא אחע"א מ"מ י"ל דמשנה זו נשנת כמ"ד אין אחע"א דהא במסכת מלקות (דף כ"א) מתניתין דיש חורש כו' משני בגמ' שם האי תנא אחע"א ל"ל:

עוד יש דקדוק מורגש בלשון רש"י שמתחיל בתרתי חלה ותרומה וסיים בחדא אבל ישראל בתרומה לא. עוד יש לדקדק בברייתא יכול יוצא ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו למה לא תפס בקיצור יכול יוצא י"ח בתרומה. לתרץ כל הנ"ל י"ל דקושיית הגמרא מידי בלבד כתיב אינו אלא מחמת דליכא שום יתורא בהך הקישא דלא תאכל כו' דהא צריכין הך הקיש' לדרוש מיני' דאין יוצאין י"ח מצה אלא בדברים הבאים לידי חימוץ. ומצד אין היקש למחצה היא דמצינו ללמוד מהך הקישא ג"כ לענין טבל והיינו דמקשינן להדדי דבדברים שיש גבייהו הלאו דלא תאכל עליו חמץ הוא דשייך שבעת ימים תאכל מצות וממילא אימעוט טבל כיון דלא שייך גבייהו אזהרת לאו דלא תאכל עליו חמץ. והוי כעין כל הקישות דאמרינן בהו כיון דאין היקש למחצה מקשינן לכל מילי וז"א אלא אי אמרינן דאין אחע"א ולא חל כלל אזהרת חמץ על טבל כ"ז שהיא טבל. אבל למ"ד אחע"א דלדידי' חל אזהרת דלא תאכל חמץ גם גבי טבל וליכא למעוטי בדרך היקש שלא לצאת י"ח מצה בטבל אף דכלל גדול דאין היקש למחצה דבכה"ג אינו בגדר היקש אלא כשאר דרשות הנלמד מיתורא דקרא וא"ש דחיית הגמרא מידי בלבד כתיב:

אמנם לכאורה אף בלא הקישא הנ"ל הוי ידעינן דאין יוצאין באורז ודוחן לפי מה דאיתא בירושלמי דהא דאין יוצאין ברבוכה אתי לן מקרא ושמרתם את המצות מצה שצריכה שמירה ייצאין בה יצאה זו שאינה צריכה שימור גם הרמב"ן בספר מלחמות בנה יסוד על דברי ירושלמי הנ"ל דכל מצה שאינה צריכה שימור מחימוץ מימעט מקרא דושמרתם דאין יוצאין בה דהא בעינן שיהא משומר לשם מלה שמהאי טעמא אין יוצאין בלחמי תודה מכ"ש באורז שאין בא כלל לידי חימוץ דשייך בהו מצות שימור יעויי"ש וכיון דידעינן בזה למעט שאין יוצאין במצה של אורז ודוחן מיותר סמוכים דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ויש לדרוש מיתורא דאתי למעט שלא לצאת במצה של טבל וכדברי רבינא דדרשינן מי שאין איסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. אמנם יש לומר דדבר זה תלוי' במחלוקת. ואקדים דאיתא במסכת חלה פ"ג מ"ז עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה י"ח בפסח ע"כ וכתב הרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ (והשיג עליו הראב"ד) והוא שיש שם דגן כדי שיאכל כא"פ כו' ובהרא"ש בסוף הלכות חלה מאריך