ברוך טעם סא

מצות עשה דמצה נגד הל"ת דחדש ע"כ ב בעינן לענין הדחי' דומי' דכלאים אבל הכא דקאי לענין לאו דטבל ומעשר עני שאינו נוהג אלא בארץ בזמן הבית ומצות מצה נוהגת בכל מקום ובכל זמן הרי חמורה עשה דמצה נגד הל"ת דטבל הטבול למעשר עני ובחמור נגד הקל אין לחלק בין קודם הדיבור לאחר הדיבור ע"כ שפיר הוי ס"ד דליתי עשה דמצה ולידחי הל"ת דטבל ולכך הוצרך היקשי' דלא תאכל עליו חמץ:

ועפ"ז מיושב קושית השער המלך מה שמקשה לפי דעת הריטב"א בחידושיו למס' קידושין שכ' דלכך לא ממעטינן אשה מאיסור כלאים מהיקשא דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דהיקש כזה שהיא לסתור כלל שבכל התורה כולה לא ילפינן אלא היכא דמייתרא. ולפי דבריו קשה למה ילפינן דנשים חייבות במצה מהיקש דלא תאכל כדאיתא בפסחים דף מ"ג דהא ההיקש אינו מיותר דצריכא לילפות' דהכא דאינו יוצא במצה של טבל והרי ר"ש בעצמו ג"כ סובר דנשים חייבות במצה כדאיתא לקמן דף צ"א בשלמא לולא דברי הריטב"א הנ"ל הוי אמינא דתרתי שמעינן מהך היקשא. אבל לפי דעת הריטב"א אין לנו ללמוד מהיקש זה אלא ילפותא דהכא שאינו יוצא במצה של טבל ולא לסתור הכלל שבכל התורה דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא כן תורף קושיית השער המלך:

ולפי מ"ש א"ש דאף אי לא ילפינן מהך הקישא דלא תאכל וכו' אלא למעט דאין יוצאין במצה של טבל ממילא מוכח דמצות מצה נוהג ג"כ בנשים דאל"כ קשה למה לי מעוטא על מצה של טבל ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה. ואין לומר דס"ד דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל הא עשה דלפני הדיבור אינו דוחה. ואין לומר דאיסור טבל ומעשר עני חשוב קל כנגד עשה דמצה כנ"ל דז"א דהא כל שאינו שוה בכל מיקרי קל כדאיתא בריש יבמות גבי נזיר מצורע ומבואר מזה דאף דנזיר נוהג בכל זמן וטהרת מצורע אינו נוהג אלא בפני הבית מ"מ הוי איסור הקפה בנזיר מיקרי קל כיון שאינו שוה בכל. ואם נאמר דנשים פטורות ממ"ע דמצה יש צד קולא למצוה זו נגד ל"ת דטבל שהוא שוה בכל ואף דבאמת אף עשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל זה אינו מן הסברא אלא מכלאים בציצית דילפינן דעשה דציצית אינו שוה בכל לפי ההלכתא דנשים פטורות מציצית. וכיון דלא אתי' אלא מכלאים בציצית בעינן דומי' דכלאי' וליכא דחיי' אלא היכא דהעשה היא אחר הדיבור וכנ"ל. אכן לכאורה אין מקום לכל דברי הנ"ל לפי המבואר במפרשים דתלמודא דידן חולקות על ירושלמי הנ"ל וראי' לזה מהא דאיתא ביבמות דף ד' ע"ב מה לפסח ומילה שכן ישנן לפני הדיבור הרי מבואר דאדרבה עשה דלפני הדיבור אלימא טפי ונ"ל להוסיף עוד ראי' ממה דאיתא בחולין דף ק"ב ע"ב דטעמא דר"י דגיה"נ נוהג בטמאה משום דמבני יעקב נאסר. ומחמת זה חשוב איסור חמור. ומינה דעשה דקודם הדיבור ג"כ חמירי מיקרי וא"כ אף לפי מ"ש לעיל דכוונת הירושלמי דהא דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור הו' מטעם דבעינן דומי' דכלאים בציצית. מ"מ הרי העליתי לעיל דבחמור נגד קל לא בעינן דומי' דכלאים א"כ נשאר קושיית הירושלמי דאמאי לא דחי עשה דמצה ל"ת דחדש דאף דאינו דומי' דעשה דציצית בכלאים כיון שהוא לפני הדיבור מ"מ משום האי חומרא גופא שהי' ג"כ לפני הדיבור מהראוי שתהא אלימתא לדחות ל"ת דלאחר הדיבור כמשפט כל חמור נגד קל דלא בעינן דומי' דכלאים בציצית:

ונראה לי ליישב דקודם הדיבור לא מקרי חמור לענין דחיית עשה לל"ת אלא היכא דלא נשתנית המצוה לאחר הדיבור כמו שפסח ומילה ותמיד דהציווי שבהן בעשייתן במועדן שוה לאחר הדיבור כמו שהיה קודם הדיבור. אבל במצות אכילת מצה אם באת לדחות ל"ת דאכילת איסור אין להחשיב לחומר מה שנצטוונו ג"כ לפני הדיבור דהא כל השיעורין לא נאמרו אלא הלכה למשה מסיני אבל קודם הדיבור לא נאמרו שיעורין. וע"כ כתב הרמב"ם בהלכות מלכים דב"נ חייב על בשר מן החי אפילו בכ"ש דלא נאמרו שיעורים לב"נ. כוונתו דסתם אכילה בכל שהוא ושיעורא לא נאמרו אלא בהלמ"מ ולבני נח שלא ניתן להם הלמ"מ נשאר להם איסור אזהרת בשר מן החי כפי משפט לשון פשטא דקרא בשר כו' לא תאכלי וא"כ קודם הדיבור כשנאמרה מצות אכילת מצה היה די באכילת כ"ש דהא לולא הלמ"מ שנתחדשה אח"כ סתם אכילה בכ"ש וכשניתנה התורה נתחדש הלכה שאין יוצאין די מ"ע דאכילת מצה כ"א בכזית וכן נאמרו השיעורין לענין אכילת אסורין:

ומעתה נחזי אנן מה"ת תדחה עשה דאכילת מצה ל"ת דחדש אי משום הכלל שבתורה דכל עשה דוחה ל"ת. הא לא נלמד דחיית עשה לל"ת אלא מכלאים בציצית דבעינן דומי' דכלאים בציצית שנאמרה העשה דציצית לאחר הדיבור ואי משום עצמית חומר המצוה דאכילת מצה כיון שהיתה נוהגת ג"כ קודם הדיבור. הא תינח אי יוצאים למ"ע זו ג"כ לאחר הדיבור בכ"ש כמו לפני הדיבור,. אבל באמת כיון דאין יוצאים באכילת מצה בפחות מכזית כ"א בכזית ועל אכילת כזית לא היה קודם הדיבור כלל מ"ע ואם לא היתה נתחדשה הלכה להצריך כזית באכילת מצה אף בלא דחיית עשה לל"ת היה אפשר לאכול מצה של אכילת איסור כיון דלענין אכילת איסור בעינן כזית דוקא וא"כ עיקר צורך הדחי' שבאה מצות אכילת מצה לדחות הל"ת של האיסור אינו אלא משום דלאחר הדיבור ג"כ באכילת מצה בעינן דוקא בכזית ולענין זה לא היתה המ"ע דאכילת מצה שהוא קודם הדיבור. וא"כ למה תקרא מצות אכילת מצה לענין דחיית ל"ת למצוה חמורה לדחות ל"ת דבאכילת כזית איסור מפניו ולפי זה אין כלל סתירה נגד הירושלמי לא מדברי הגמרא דמס' יבמות ולא ממשנה דחולין:

והשתא דאתינן להכי יש ליישב כמה קושיות. חדא מה שמקשה השאגת ארי' על הגמרא יכול יוצא אדם י"ח במצה של טבל שלא נטלה הימנו תרומת מעשר מה"ת ס"ד שיוצא במצה זו הא הוי מצוה הבאה בעבירה ודחיית עשה לל"ת לא שייך בזה. דהא טבל במיתה. ועוד מקשים כל המפרשים דלפי המסקנא בגמרא אין ללמוד מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ דאין יוצאים במצה של טבל אלא לר"ש דל"ל אחע"א וכיון דלית הלכתא כר"ש למה סתם רבי במתניתין דאין יוצאים במצה של טבל אשר ע"כ כתב הר"ן דטעמא דמתניתין משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה אליבי' דא"כ ל"ל לר"ש ללמוד מהקישא דלא תאכל עליו חמץ הא עיקר מרא דהך דינא דמצוה הב"בע לאו מצוה היא היא ר"ש כדאיתא בר"פ לולב הגזול דיליף ליה מקרא דוהבאתם גזול:

ליישב כל זה אקדים מה שכמה גדולי המחברים העלו בספריהם אשר יש להם להסתפק אליבא דר"ש דאמר כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אם גם במצות עשה דאכילה די לר"ש בכ"ש וספק זה תלוי במחלוקת שבין המחברים דטעמא דר"ש שסובר כ"ש למלקות בחדושי הריטב"א למס' מכות דף י"ז בתירוץ קמא כתב דגמרא גמר לה לפי דעתי י"ל דר"ש סובר סתם אכילה האמורה בתורה היא כזית לכך לענין מיתה וקרבן בעי כזית ולענין מלקות גמרא גמר לה בכ"ש או בטעם שני שכתב הריטב"א בשם הרא"ה דאחשבי' לאיסורא ללקות עליו וזה לא שייך אלא גבי אכילת איסור ולא גבי קיום אכילת מצה וע"כ לענין קרבן דלא נאמרה הלמ"מ לחייב בכ"ש וגם אחשבי' לא שייך כמ"ש הריטב"א נשאר כפשטא דקרא דאין אכילה פחות מכזית. ולפי זה גם באכילת מצה בעינן כזית אף אליבא דר"ש. ויש סוברים להיפך דר"ש סובר דסתם אכילה היא בכ"ש אלא דלענין קרבן וכרת נאמרה הלכתא שלא לחייב אלא בכזית ולענין חיוב מלקות נשאר כפשטא דקרא דאף אכילת כ"ש מקרי אכילה. ממילא כמו כן לענין מצות אכילה. (ויעויין במל"מ בפ"א מהלכות חו"מ הלכה ז' שמביא דברי הר"א על הסמ"ג שדעתו שסתם אכילה בכ"ש. אלא דהלכתא אפקא מפשטא דקרא ולדבריו נ"ל דגם לענין אכילת קיום מ"ע נאמרה הלכה להצריך כזית ולכאורה סעד לדברי הר"א הנ"ל מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל מ"ש כיון דלא נאמרה שיעורין לב"נ חייב אף על כ"ש מבשר מן החי הרי להדיא דלולא הללמ"מ סתם אכילה בכ"ש) ולפ"ז פשוט לומר לר"ש אי סובר סתם אכילה בכ"ש גם אכילת מצה בכ"ש לאחר הדיבור ולהכי מדייק ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולא מדייק מיניה רק לענין חיוב כרת דחיובא דקרבן וכרת חדא היא כל שזדונה כרת חייב על שגגתה חטאת וסובר ר"ש דלענין זה לבד נאמרה הלכה להצריך כזית ולכאורה סעד לדברי הר"א הנ"ל מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל מ"ש כיון דלא נאמרה שיעורין לב"נ חייב אף על כ"ש מבשר מן החי הרי להדיא דלולא הללמ"מ סתם אכילה בכ"ש) ולפ"ז פשוט לומר לר"ש אי סובר סתם אכילה בכ"ש גם אכילת מצה בכ"ש לאחר הדיבור ולהכי מדייק ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולא מדייק מיניה רק לענין חיוב כרת דחיובא דקרבן וכרת חדא היא כל שזדונה כרת חייב על שגגתה חטאת וסובר ר"ש דלענין זה לבד נאמרה הלמ"מ להצריך כזית לחיוב קרבן וכרת אבל לענין מלקות לא נאמרה יש חיוב אף בכ"ש משום דסתם אכילה האמורה בתורה הוא בכ"ש. ומינה דגם לקיום מ"ע דאכילה די לר"ש בכ"ש או י"ל דר"ש סובר דסתם אכילה בכזית ורק לענין מלקות נאמרה הללמ"מ לחייב בכ"ש ממילא ג"כ לענין אכילת מצה בעינן כזית והי' שוה בזה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור דגם לפני הדיבור היה מצות אכילת מצה דוקא בכזית כיון דסתם אכילה היא