ברוך טעם ס

כיון דכתיב וישבות המן ממחרת הפסח לכך היה מותרת לאכול מאז אף איסור חדש קודם לעומר אבל קודם ט"ו שהיה להם מן לא יכלו לאכול מחדש ולמ"ד ממחרת הפסח היינו ט"ז צ"ל דסובר דליכא לחלק בין יש להם לאכול לאין להם א"כ תו ליכא לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו ע"כ ממחרת הפסח היינו ט"ז ומשום דאקריבו עומר. אבל אכתי קשה למה באמת לא אכלו גם מקודם טרם שהקריבו העומר משום היתר איסורי מאכלות בשעת מלחמה נ"ל כסגנון תירוץ דדידהו לא אשתרי ומה שנתמלא' התבואה מעת בואם לארץ היה דידהו לפי זה ר' ירמי' לשיטתו דסובר דממחרת הפסח היינו ט"ז ע"כ סובר דליכא חילוק בין אין להם כו' וסובר לחלק בין כותים לדידהו ולפי המבואר בריש פ"ב דחלה תלמוד בבלי דידן חולק על הירושלמי במה שמחלק בדחיית עשה בין כתובה בצידה א"כ ע"כ צ"ל דמויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו ט"ו כיון דע"כ מצות אכלו צ"ל דאכלו משום שהיה שעת מלחמה א"כ ע"כ גם שלל ישראל מותר רק החילוק בין יש להם מה יאכלו כנ"ל, וא"ל אמאי לא אכלו מתבואה שבעליי' מאשתקד כבר תירץ זה בט"א כיון דארץ ישראל מחזקת היה רק גוים א"כ י"ל דהוי שלל גוים והיה להם חלק במה שזרעו היה כל התבואה כמו שותפים וכדין ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות דאמרינן טבל וחולין מעורבין זה בזה למ"ד אין ברירה כדאיתא בגיטין דף מ"ז ומפרש רש"י ר"ל דכל חטה וחטה יש בה טבל וחולין ולכך יכולין להפריש מני' ובי' והתוס' חולקים שם וסוברים דלמ"ד אין ברירה יכולין לומר על כל העיסה דלמא כולה של עכו"ם ולהיפך וכדומה ואין לעיסה זו שום תקנה. והרמב"ם בפ"א מהלכות תרומה סובר כדעת רש"י יעויי"ש בכ"מ א"כ לדידי' בכל כזית הי' חלק כותים וחלק ישראל ואיסור אכילה לא היה רק מפני חלקו של ישראל לדעת הירושלמי דאין מחלק בין יש להם לאין להם רק בין שלל כותים לשלל ישראל ולכך א"ש דברי הירושלמי במה שפלפלו בדין דחיית עשה לל"ת דאין לומר דלא שייך דחיי' כיון דהעשה אינו בהנאת האכילה והאיסור הוא על הנאת האכילה וכנ"ל. דז"א רק כשיש לאו באכילה אבל בחצי שיעור שהוא איסור בעלמא נדחה מפני העשה אף בגוונא שאין קיום המצוה במה שיש עצמות האיסור וק"ל:

ונוכל לומר עוד לפי דברי הרמב"ם דיש חילוק בין אין להם מה יאכלו באמת ממחרת הפסח היינו ט"ז דמקודם לא היה יכולין לאכול קודם העומר וגם מצות מצה לא היה יכולין לאכול כיון דהיה להם מה לאכול היה כל כזית איסור ותו לא נדחה ל"ת דאכילה שאיסורו משום הנאת אכילה מהעשה דמצה שקיומה אינו תלוי' בהנאה. ועכ"פ כיון דליכא הוכחה כלל בין שלל כותים לדידהו אין לחלק מסברא משא"כ לר' ירמיה דלא ס"ל לחלק בין יש להם מה יאכלו ע"כ צריכין לחלק כנ"ל:

ובאופן אחר נראה לי ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל מה שמחלק בין אין לו מה יאכל ובין יש לו מה לאכול ומקושיית הגמרא על האיבעי' דר' ירמיה נראה דאין לחלק דבפ"י בפסק חדש מביא דעת רבינו ברוך שחדש אינו נוהג בחו"ל. ומקשה בפ"י דהא מגמרא דמנחות דף ס"ח ע"ב מבואר שחדש נוהג בח"ל דאיתא התם ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר סברי חדש בח"ל דרבנן ולספיק' לא חיישינן ורבנן דרב אשי אכלו בצפרא דשיבסר דקא סברו חדש בח"ל דאורייתא. אמר רבינא אמרה לי אם אביך לא אכל אלא באורתא דשיבסר דנגהי תמניסר סבר לה כר' יהודא דכל יום הנף אסור מה"ת וחדש אסור בח"ל דאורייתא וחייש לספיקא עכ"ל. הרי דרבינא סובר חדש בח"ל דאורייתא והלכתא כבתרא ואמאי פסק הרב ר' ברוך דחדש בח"ל דרבנן וכבר העיר על זה הרא"ש בפ' ערבי פסחים. ונראה לי דרבינא לשיטתו דלכאורה מחמת קושי' הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש מטעם דחיית עשה וצ"ל דהיה להם מתגרי עכו"ם מוכח דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם וכ"כ בח"ל כמבואר בפ"י דח"ל ועכו"ם שוין. אמנם לשיטת רבינא דסובר דאף לרבנן דאיסור חל על איסור אין יוצאין במצה של טבל דילפינן מלא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו בבל תאכל חמץ בלבד אין התחלה לקושיית הירושלמי דלא היו יכולין לצאת במצה של חדש כיון שהיה עליו עוד איסור מלבד איסור חמץ שחל עליו כשנתחמץ. אבל למאי דאסיק בגמרא דלא כרבינא דאמר מידי בלבד כתיב ע"כ צריכין לתרץ כתירוץ הירושלמי דאכלו ממה שהיה להם מתגרי עכו"ם והרי הוכחה גלוי' כדעת רבינו ברוך:

אמנם יש לתרץ שיטת החולקים על רבינו ברוך דהנה רבים נבוכים בפירש דברי הירושלמי במה שאמר מה שהיה תייגרהו מוכרים להם וכר"י דר"י אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנים נאמרו ומפרש הב"ח בתשו' דתיבת כי תבוא אל הארץ וגם והבאתם את העומר הנאמר בפ' אמור לא קאי רק לענין מצות הבאת העומר אבל לא על איסור חדש ומפרש בכוונת הירושלמי דלר"י ע"כ צ"ל דאכלו כל הי"ד שנים ממה שהשיגו מתגרי נכרים כמו כן ניחא לדידיה ובאמת דבריו דחוקים הם גם השיגו עליו דמה בכך שלא נצטוו על הקרבת העומר וכי בשביל זה לא היה להם היתר מגמר הנף ואילך כמו בזה"ז. לכן נראה לי שבסיגנון פירש הב"ח יש להמתיק דברי הירושלמי בפנים אחרים דמדברי הרא"ש בסוגיא דאיברי בנ"ח מבואר דעיקר האיבעיא מה שהיה כבר בידי ישראל וחל עליו היתר אכילה וכ"ש לדידן כגון ב"ד שעשו איסור על גבינות נכרי אם בכלל האיסור גם שבא כבר לידי ישראל והיה אוכל והולך. מעתה י"ל דאם נפשוט האיבעי' דר"י לקולא היה היתר לישראל לאכול מתבואת החדש שהיה כבר בידם מה שקנו בהיותם במדבר מתגרי עכו"ם וכדאיתא ביומא והי' אוכלים ממנה שע"ז לא חל האיסור חדש שנצטוו בכניסתן לארץ. אמנם י"ל דזה ל"ש רק לענין איסור לאו חדש שבא לחול על התבואה ולא לענין מצוה דנגד הביאכם את העומר שהיא אקרפתא דגברא וז"ל הגמרא במנחות ר"י ור"ל דאמרו תרווייהו אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר. והא כתיב עד הביאכם למצוה מעתה כן התכת ירושלמי שאכלו מה שתגרי עכו"ם מכרו להם ר"ל מה שהיה בידם מכבר שקנו ואכלו ממנה קודם שחל איסור חדש ושלא תקשה דאעפ"כ לא נפקא בזה המצוה שנלמד מעד הביאכם לזה מסיים וכר"י דאמר כל ביאות כו' א"כ לא היה כלל מצות עומר רק איסור חדש לבד ואיסור חדש לא היה חל על התבואה שהיה להם מכבר. אמנם לפי זה קשה לשיטת הבבלי דקודם הדיבור אלים טפי צריכין לתירץ הירושלמי הנ"ל ממה שתגרי עכו"ם כו' נפשוט האיבעי' דר"י לכן נראה לי דלכאורה קשה כיון שבמלחמה היה מותר כתלי דחזירי וכל איסורי מאכלות א"כ לא היה אז כלל איסור חמץ כל י"ד שנים. ואיך יצאו ידי חובת מצה דהא אין יוצאין אלא בדבר ששייך בו ל"ת דחמץ וצ"ל כמו שמתרץ הט"א לענין איסור חדש דאיסור שהוא לזמן לא הותר כיון שהיה יכולין לקיים בו ואכלת שלל אויביך או משום דשל ישראל אסור. אמנם לתירוץ הראשון צ"ל דעכ"פ לא היה איסור דהשבתה א"כ מאי איסור כולל היה שייך אז באיסור חמץ כיון שכל התבואה נאסרו אז משום חדש ולא היה יכולין לצאת י"ח מצה במצה של חדש אף לדידן דפסקינן אחע"א ולא קשה קושיית הירושלמי ולא אפשוט אבעי' דר"י וכל זה אי ליכא חילוק בין אין לו מה לאכול ליש לו מה לאכול אבל אם יש חילוק כנ"ל א"כ הי' איסור חמץ כולל והי' נשאר קושיית הירושלמי וצריכי' לתירוץ הירושלמי דאכלו ממה שתגרי עכו"ם הביאו ע"כ איפשוט אבעי' דר"י ודו"ק פרק שלישי אולם יש לישדא נרגא בכל זה דהנה בש"א סימן צ"ד כתב שלפי דברי הירושלמי שמובא בתוס' קידושין דף ל"ט דלכך לא דחי עשה דמצה ל"ת דחדש משום דהוי עשה שלפני הדיבור אף לטבל שאינו טביל אלא למעשר ג"כ ל"צ קרא דכיון דלא שייך דחיית עשה ממילא ידעינן דלא יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ונראה לי דיש לומר בפשיטות דהא דמחלק הירושלמי לענין דחיות עשה לל"ת בין לפני הדיבור בין לאחר הדיבור הטעם משום דלהא דעשה דוחה ל"ת בכל התורה לא שמעינן אלא מכלאים בציצית ע"כ מדמינן דומי' דכלאים בציצית דעשה דציצית נאמרה לאחר הדיבור כמו הלאו דכלאים ויעויין בתוס' פסחים דף נ"ט דבחמור נגד קל לא בעינן בעידנא ואף שדבריהם ז"ל לענין דחיית עשה לעשה כבר הוכחתי במ"א דגם בדחיית עשה לל"ת אם יש להעשה חומר נגד הל"ת דוחתה הל"ת אף כשאינו בעידנא והטעם דהא דצריכים בעידנא משום דלא ידענא דחיית ל"ת אלא מכלאים בציצית וע"כ בעינן דומי' דכלאים בציצית אבל בדחיית קל נגד חמור ל"צ לילפותא מכלאים בציצית ומסברא אתי' לה דחמור דוחה קל ממנה ע"כ אין חילוק בין בעידנא ללא בעידנא ומעתה יש לומר אף לפי שיטת הירושלמי הנ"ל דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת היינו משום דלא דמי לכלאים בציצית מ"מ היכא דהעשה דלפני הדיבור יש לה חומר בעצמותה מה שאין בכמוה בהל"ת דוחתה ל"ת דלאחר הדיבור אם הוא קל ממנה דבכה"ג לא בעינן דומיא דכלאים בציצית. לפי זה י"ל דע"כ לא אמר הירושלמי דעשה דמצה כיון דהיתה לפני הדיבור לא דחי ל"ת אלא לענין חדש דהא שיטת הירושלמי קאי למ"ד דחדש נוהג בכל מקום ובכל זמן דכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים וליכא שום חומר גבי