ברוך טעם נט

הגזול ואת הפסח גזול דומי' דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול בין לפני יאוש בין לאחר יאוש והתוס' שם מקשה קושי' כיון דמצוה הבב"ע מדאורייתא ל"ל למעט טבל ת"ל משום מצוה הבב"ע וגם מקשים המפרשים דמאי מצוה הבב"ע שייך כאן בגוונא שאין לו מצה אחרת דיכולה העשה דמצה לדחות הל"ת דאיסור ומתרץ בשא"ר דשאני טבל שהיא במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים והניח בקושי' על הרמב"ם דפוסק דבכל איסורין אין יוצאים אף היכא שיש לאו בעלמא כגון היכא שלא ניטל ממנה מעשר עני יעויי"ש שהאריך. ובמס' קידושין דף ל"ח ע"א מביאים בתוס' קושיית הירושלמי על פסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא לא אכל דאקריבו עומר והדר אכל דהא הי' צריכים לאכול מצה דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש. ומביאו שם שתירץ בירושלמי דאין עשה דקה"ד דוחה. אמנם בריש יבמות מביא דאדרבה עשה דקה"ד חמירי א"כ ע"כ צ"ל שבודאי אכלו אז מצה מחדש וקרא לא חשיב ליה כיון שלא היה אכילת קבע שאין לה הפסק כמו ממחרת הפסח ואילך וכמבואר בחידושי הריטב"א. עכ"פ נשמע מני' דעשה דמצה דוחת ל"ת של מאכלות איסור א"כ נשאר הקושי' על הרמב"ם ונ"ל דלשיטת הרמב"ם ליכא דין דחיית עשה לל"ת במאכלות אסורות רק בהנך שני מקומות שמצינו מפורש גבי יקדש להיות כמוהו וגבי מעבור הארץ. ואקדים לתרץ קושיית חכמי לוני' על הרמב"ם בפסחים דף כ"א דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה כו'. בשלמא לר"מ דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה מדאיצטרך קרא למשרי נבילה בהנאה הא כל אסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה) אלא לר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתי הא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה. נפקי לי' מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה כו' ור"מ אותו אתה משליך וכו' ואי אתה משליך חולין שב"ע ואידך חשב"ע לאו דאורייתא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיה"נ. ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיה"נ בתוכו מפני שמקומו ניכר קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל מאן שמעת לי' דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש דתניא האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"ש פוטר ר"ש ה"נ דאסר בהנאה דתניא גיה"נ מותר בהנאה ור"ש כו' עכ"ל הגמרא ורמב"ם פוסק דאין בגידין בנ"ט וסובר דגיה"נ מותר בהנאה אף שסובר כר' אבהו. והמ"מ מביא בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא אתמר האי סוגי' אבל למסקנא מותר גיה"נ בהנאה אפילו אס"ד דאין בגידין בנ"ט יעו"ש ובפ"י כתב דזה דוחק שיהיה שקלא וטריא לרווחא דמלתא כו' יעו"ש. ובלא"ה צריכים להבין למה באמת לא מתלי דין הנאת גיד ביש בגידין בנ"ט או לא:

ונראה לי דהרמב"ם במנין המצות ל"ת קפ"ז כתב בזה הלשון ודע המקשה כי איסור הנאה אין ראוי' למנותו מצוה בפ"ע מפני שהיא ואכילה ענין אחד כי אכילה מין ממין הנאה ואמרו בדבר שהוא לא אוכל אמנם דמיון מדמיוני הנאה והכוונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם כ"מ שנאמר כו' ואח"ז מקשה שם למה הוצרכו בתורה על לאו בבב"ח לאיסור הנאה ותירוץ תירוצו שם להמדקדק בדבריו כיון דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילה אף שאינו נהנה א"כ אין הנאה בכלל איסור אכילה יעויי"ש לפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא הניחא כו' אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט כו' אדרבה י"ל למ"ד אין בגידין בנ"ט א"כ ליכא באכילה הנאת אכילה בגרונו ויעויי"ש בדברי הרמב"ם שמדקדק עד שיהנה בגרונו וממילא ליכא למכלל בכלל איסור מאכלים דחייב על הנאות גרונו ובגיד ליכא רק מלוי מעיים וי"ל או דהגמר' רוצה לתרץ אף אליבא דר"ל שסובר דהחיוב על הנאת מעיים ויע"ש בחולין דף קל"א או דהקושי' היא אליבא דר"ש דסובר כ"ש למלקות ולדידהו לפי סברת מהר"י בן ל"ב ומהרש"ל בשבועות דף ק"ג בכל איסורי' אסור אף שלא כדרך אכילתן וממילא ליכא למימר טעמו של הרמב"ם הנ"ל היוצא מדברי הנ"ל דלפי האמת דפסקינן כר' אבהו כל איסורי מאכל שהמה מאיסורי בהנאה אמרינן דגם איסור אכילה הוא משום הנאת אכילה ואותם שאינם אסורים בהנאה אמרינן שלא אסרוהו התורה רק הנאת אכילה אבל עכ"פ עיקר האיסור אינו אלא מפני הנאתה ולכך שלא כדרך אכילה מותר אף שיש בו מילוי מעיים. והנה בת"ח בחולין דף ק"ח מבואר דיוצאין באכילת מצה אף כשאוכל שלא כדרך אכילתן וראייתו מדברי רבא בפסחים בערבי פסחים בלע מצה יצא ומתרץ בזה קושיית התוס' בחולין דף הנ"ל ולקמן אבאר מה שהחזקתי סברתו לפי זה לסברת הט"א הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת כ"א היכא שמצוה מתקיימת בעצמו' הדבר שעוברים בו על הל"ת. וי"ל דלכך לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת של מאכלות אסורות כיון דעיקר הל"ת דמאכל האיסור אינו רק מחמת הנאת אכילה ומצוה שיש באכילת המצה אינו תלוי בהנאת אכילה נמצא אין קיום המצוה באותו דבר שעובר בו הל"ת ולכך הוי מצוה הבאה בעבירה. משא"כ לר"ש לדידי' לא שייך סברא הנ"ל דהוא סובר דגם איסור אפילה אינו משום הנאתו א"כ שפיר הוי מצי עשה דמצה לדחות הל"ת לכך צריך למעט כדי שלא יצא אדם בטבל ובשארי אסורים מפסוק לא תאכל עליו חמץ והרמב"ם לשיטתו כנ"ל ופוסק שפיר ואין יוצאין במאכלות אסורות אף לדידי' דסובר איסור חל על איסור לא נוכל למילף מלא תאכל עליו חמץ והא דקאמר בזבחים גבי יקדש ואמאי וניתי עשה וכו' דשאני התם דהא העשה דואכלו את הבשר צ"ל כדרך אכילה דלמשחה ולגדולה כתיב כדרך שהמלכים אוכלים ששייך גם באכילת הבעלים ובלא"ה כל סתם אכילה הוא כדרך אכילה מלבד גבי מצה והטעם בזה להסביר עפ"י המבואר בלבוש א"ח סי' יעו"ש ובפרט אם נאמר דתיבת ואכלוהו דכתיב בקרא דשל מצות ומרורים לא קאי על מצה רק על פסח ומה שבלע מרור לא יצא הוא מטעם שלא טעם טעם מר:

פרק שני אמנם עדיין צריכין יישוב אמאי מקשה בירושלמי דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ולתרץ זה אקדים לתרץ דברי הרמב"ם דבחולין דף י"ז איתא בעי רבי ירמי' איברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב ואמר רב ירמיה בר אבא כתלי דחזירי ב"צ מבעי' אלא לאחר מכאן ואבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של כותי' דידהו לא אשתרי תיקו, והרמב"ם פוסק בהלכות מלכים שלא הותר במלחמה רק כשאין להם מה לאכול ולא חילק לשלל דידהו לשל ישראל ומתמיהים עליו אחרונים בתרתי מסוגיא זו:

ונראה לי לתרץ דר' ירמיה לשיטתו דאיתא בר"ה דף י"ב אמר רב אשי אמר ר' יוחנן א"ק מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות שנת השמיטה מאי עבידתי' בחג הסוכות שמיני הוא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמיני כו' א"ל ר' ירמיה לר' יוחנן וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש כו' הדר אמר רב ירמי' לאו מלתא היא דאמרי דבעי מני' חברי' דרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו והדר אכול מהיכן הקריבו א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי ודלמא עייל ולא קים להו אלא קים להו ה"נ קים להו ע"כ. ומקשים בתוס' שם ובקדושין בשם הראב"ע הא ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן ר"ל ממחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה. ומתרצים דגם ששה עשר מקרי מחרת הפסח, ובקדושין כתב עוד דכאן מיירי בט"ז דאי ט"ו מאי בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא אקרוב עומר. וכתבו עוד בר"ה בזה"ל ובפרק ב' דחלה בירושלמי פלוגתא הוא דאמוראי והכי איתא שם ר' יונה בעי קמי' דר' ירמיה בשעה שיכנסו ישראל ומצאו קמה לחה מה שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה אפילו יבישה א"ל אפילו יבישה אפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין בעלי' כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח אמר ר' יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שניי' הוא שמ"ע דוחה ל"ת ע"ד דר' יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אעפ"י שאינו כתיבה בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרים להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ז הכתוב ר' אליעזר בר יוסף קמיה דר' דוסא והא כתיב ממחרת הפסח יצאו ב"י לאו בט"ו יצאו ע"כ לכאורה קשה למ"ד דמחרת הפסח היינו ט"ו מה חילוק היה בין ט"ו לקודם ט"ו ואיתא בחידושי ריטב"א דהכוונה ממחרת הפסח היינו ליל ט"ו אבל זה דוחק שיהיה בכלל ממחרת הלילה ולא היום ולשיטת הרמב"ם דחילק בין יש מה לאכול לאין מה לאכול יש לומר בפשיטות