ברוך טעם נח

כנ"ל ומקשה הגמרא שפיר סוף סוף וקושי' זו אינו רק אחר התירוץ הקדום בהדי דכתיש קא מכסה. והכוונה דאכתי קשה דלמא לא יצמצם לכסות בהדי דכתיש ויבא גם לידי איסור ל"ת דא"ל דגם באינו בעידנא מותר מטעם הואיל שמותר בעידנא ז"א דהא יום טוב עשה ול"ת היא והרי יש גם בעידנא איסור מצד העשה ותו לא שייך דין הואיל להתיר הל"ת כשאינו בעידנא ואין לדחות דברי הראשונים דאי מטעם הואיל א"כ גם בכוי ליכא עבירה דהא כל כתישת עפר מותר מהאי טעמא ביום טוב מצד הואיל וחזי לכיסוי דם במקום מצוה דלזה יש לומר דהא אף לרבה שסובר הואיל מ"מ אסור מדרבנן והעמידו דבריהם באיסור זה לדחות כיסוי כוי שהוא ספק משא"כ חי' או עוף ודאי:

אי בעינן שבאותו הדבר שעובר על הלאו יקיים העשה:

פרק ראשון הנה בס' ט"א חידש סברא זאת דבעינן שבאותו דבר בעצמו שעובר הל"ת יתקיים העשה דומיא דכלאים בציצית ועי"ז יתורץ קושית התוס' בעירובין דלכך לא דחי עשה דמתן ד' את הלאו דבל תוסיף. ואח"כ דחה סברא זו דא"כ מאי פריך הגמרא בזבחים גבי יוקדש להיות כמוהו ליתי עשה ולדחי ל"ת הא באכילת הפסולין שנבלעו לא מקיים העשה רק בהכשר שנבלע בו ש"מ דלא בעינן באותו דבר בעצמו. והנה לפע"ד נראה דאין מזה סתירה דלעולם י"ל דבעינן באותו דבר ממש קיום העשה והכא שאני דבלא"ה נפלאו רבים בכאן על דברי רב אשי שמתרץ יקדש עשה והוקשו דא"כ אמאי אמר רב אשי בפסחים דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד דהא אי לא הוי כתיב יקדש בחטאת אף דהוי ילפינן מנזיר להמלא"ס הוי נדחה האיסור מעשה דאכילת קדשים:

עוד ראיתי קושי' שמביא בשער המלך בשם חדושי הרשב"א דבעירובין דף ק' אם נתערב דם מתן א' במתן ד' ר' יהושוע אומר ינתן במתן א' ולא במתן ד' משום בל תוסיף. ומקשי' בתוס' דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף ומתרצים דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל א"כ מאי מקשה הגמרא בכאן וניתי עשה כו' הא בכה"ג דבא ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת. גם יש לדקדק בלשון רש"י בד"ה אמאי תפסול משום האי פורתא למה מדייק רש"י בדבריו שהוא פורתא ועוד הא רש"י בעצמו כתב שם בד"ה עד שיבלע כו' מכאן אנו למידן המל"א בקדשים א"כ אמאי קרי להו פורתא:

ונראה לתרץ הכל דאיתא בפסחים דף נ"ט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בע"פ שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב וקאמר שם בגמרא דהטעם דעשה פסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה ומקשים התוס' דהא לא הוי בעידנא. ומתרץ ר"י דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא וכו' אבל עשה דחמיר דוחה עשה הקל בכל ענין וכו' יעו"ש והסברת הדבר דהא דצריכים גבי דדחי עשה לל"ת שיהי' בעידנא היא משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית כדאיתא בשבת (דף קל"ב) אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה כו' והדבר פשוט הא דצריכים לימוד לדחיית עשה לל"ת מכלאים משום דמסברא חיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה אינו נדחה מעשה אבל בחמור נגד קל לא צריך לילף מכלאים בציצית דבלא"ה ידעינן מסברא דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שיזכה ולכך לא בעינן דומי' דכלאים ולא צריך בעידנא כמו כן מה שמחלקים התוס' בבא ע"י פשיעה היא ג"כ משום דבעינן דומי' דכלאים אינו רק במקום שאינו חמור נגד הקל אבל בחמור נגד הקל דוחה אף ע"י הפשיעה. ומזה הטעם דוחה עשה דפסח ומחוסר כפורים עשה דהשלמה אף שהדחיי' באה ע"י פשיעה ששכח להביא קרבנותיו קודם התמיד. א"כ לכאורה י"ל בפשיטות לפי המבואר בתוס' מסכת שבועות דעשה חמור מאיסור דחצי שיעור א"כ חמיר העשה דיאכלו מאכלים קדשים מהאיסור שיש בה ע"י בליעה מקדשים פסולים כיון דלא נבלע אלא פורתא רק דעדיין קשה כיון דהיתר מצטרף לאיסור אינו בגדר חצי שיעור כיון דלולי הדחיי' היה חיוב מלקות ע"ז משום דהיתר מצטרף להחצי שיעור של איסור ושב כאלו כל הזית איסור לכן נראה לי דביבמות דף ה' איתא דלכך לא ילפינן נזיר ממצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכמו כן בכמה מקומות בש"ס מבואר דדבר שישנו בשאלה קיל נגד דבר שאינו בשאלה. והנה התוס' בזבחים בסוגי' דיקדש ד"ה ניתי עשה כתבו לאו אתאכל כחומר שבה פריך שתאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דה"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא אם פסולה היא תפסול כו' א"כ אשאר פסולין דליכא כרת כגון שנשחטה בלילה ולן דמה חוץ למקומה. וא"ת דגזה"כ היא כו' וי"ל דקרא איכא לאוקמי בבשרה אתאכל כחומר שבה כו' עיי"ש. ובכריתות דף י"ג ע"ב על משנה דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב כו' כתבו בתוס' ד"ה ד' החטאות ואשם אחד וא"ת אמאי לא חשב ה' כגון נשבע שלא לאכלו ואכלה וי"ל מידי דאיתי בשאלה לא קתני ומוקדשין דתנא אף על גב דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטה ונזרקה דמן כהלכתן ליתא בשאלה כו' ע"ש. לפי זה לגבי מ"ע דאכילת קדשים לא משכחת שיהיה בשאלה כיון שהיא נעשה כהלכתו ליתא תו בשאלה וקדשים פסולין שנפסלו ע"י שחיטה או זריקה שלא כהלכתו ישנן בשאלה. א"כ הוי איסור אכילת קדשים פסולן קיל מחמת שישנן בשאלה נגד העשה דאכילת קדשים כשרים והוי חמור נגד קל ולא צריך דומי' דכלאים ושפיר מצי למדחי אף כשבאה ע"י פשיעה. וא"ל דהא הברייתא דיקדש הוא מספרא ולפי המבואר תוס' מס' פסחים מבואר, כספרא דחולין שנשחטו בעזרה אסורין מדאורייתא ולדברי רש"י שם אף לר"י חולין שנשחטו בעזרה אסורין באכילה מדאורייתא וסתם ספרא ר"י א"כ תו ל"ל דלכך מדחה איסור דאכילת קדשים פסולין משום שישנן בשאלה דהא אף לאחר שאלה יהיה אסור משום חולין שנשחטו בעזרה. ז"א דהא כיון דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים א"כ בחשב"ע אין המל"א ולא הוי רק חצי שיעור משום פורתא שנבלע דקילא טפי ועומדת לדחות בלא"ה מהעשה דאכילת קדשים לכן מדייק רש"י אמאי תפסול משום האי פורתא כיון דאין רק פורתא הוי ממ"נ חמור נגד הקל כנ"ל:

ומעתה מיושב קושיית העולם הנ"ל דא"ל דנילף מנזיר דהמל"א בכל איסורין דא"כ למה לי דכתב רחמנא יקדש גבי חטאת דהא כל איסורין ילפינן מנזיר דא"ל דס"ד דבחטאת תדחה העשה את הל"ת דז"א דהא בבא ע"י הפשיעה אינו נדחת רק בחמור נגד קל וכאן ליכא קולא באיסור הנבלע אי משום דאיתא בשאלה הא ישוב לאיסור חשב"ע ולמאי דסברינן האי דינא דבכל אסורין המל"א גם בחשב"ע ולא הוי פורתא כיון דהמל"א הרי כל הבשר לאיסור יחשב כנ"ל. היוצא לנו מזה דחמור נגד קל לא צריכין שום דבר שיהיה דומה לכלאים בציצית ממילא י"ל כסברת הט"א דבכל מקום בעינן שבאותו דבר שמקיים העשה נדחה הל"ת ואף על פי כן מקשה הגמרא גבי יקדש דהא לא הוי אלא פורתא והוי חמור נגד קל ואי משום המל"א ז"א דההיתר שנעשה ממנו איסור מחמת הצירוף יש קיום העשה דאכלו את הבשר בעצמותה ותוכל לדחות אף ל"ת גמור דלענין זה הוי דומי' דכלאים ונגד הבליעה הוי חמור נגד הקל:

ובהמשך זה יתורץ קושית המפורשים בסוגי' דפסחים דף ל"ה אלו דברים שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים כו' ויוצאי בדמאי ובהקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל פי' רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה יש איסור מחמת איסור אחר וכו' עכ"ל ובגמרא שם ת"ר יכול יוצא אדם בטבל שלא נתקן כו'. אלא בטבל שלא נתקן כל צרכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' שאיסורו משו' בל תאכל עליו חמץ יצא' זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסור' דחמץ להיכא אזלי אמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור (ר"ל מחטאת) רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא משום בל תאכל טבל מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת עכ"ל הגמרא. ומקשים לפי מסקנת הגמרא מה שאין יוצאין בטבל אינו רק אליבא דר"ש שסובר אין איסור חל על איסור א"כ לדידן דס"ל אחע"א מהראוי שיצא אדם י"ח בטבל והרמב"ם פוסק דאין יוצאין בטבל ובכל איסורים סובר אחע"א. והנה בר"ן מפרש הטעם במשנה משום מצוה הבאה בעבירה. וקשה לפ"ז ל"ל לר"ש למילף מפסוק דלא תאכל הא ר"ש בעצמו סובר מצוה הבאה בעבירה לא הוי מצוה כמבואר ריש פ' לולב הגזול ומבואר שם שכמה קדמונים שאף לשיטת הסוברים מצוה הב"ע אינו אלא מדרבנן אליבא דר"ש היא מדאורייתא דהוא יליף מקרא דדברי קבלה והבאתם את