ברוך טעם נז

ואם לא היה מיעוט שיהיה אסור שריפת קדשים ביום טוב ה"א דשריפת קדשים דוחה לא תעשה דיו"ט ותו לא משכחת שיהיה איסור הבערה בכלל ל"ת מלאכה הנאמר ביו"ט דהא בפסחים (דף מ"ז) מפלפל הגמרא דאהבערה לא מחייב מטעם הואיל וחזו לצורך. ומסיק שם הגמרא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה כו' עיי"ש הרי למ"ד שסובר הואיל לא משכחת איסור הבערת עצים כ"א בעצי איסור הנאה דלא חזי לצורך יום טוב. אמנם לאותו ס"ד שיהיה מותר שריפת קדשים ביום טוב גם בעצי איסור הנאה היה שייך הואיל דחזי לשרוף בו קדשי' דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא נשאר גוונא שיהיה שריפת עצים שלא יהיה שייך בהם לומר הואיל וחזי לצורך מצוה. וכמו שרוצה הגמרא לומר שם בפסחים דאחרישה לא לחייב מטעם הואיל וחזי לכסות בו דם ציפור שהתירה ג"כ אינה רק מצד דחיי' דעשה דכיסוי דוחה איסור מלאכת חרישה כמו כן היינו יכולין לומר בהבערה לאותו ס"ד שיהי' מותר ביום טוב שריפת קדשים ותרומה טמאה וכל דברים הטעונים שריפה כגון חמץ בפסח ודכוותייהו והיה משכחת בכל יום טוב כמה גוונא שהי' הבערת עצים אף של איסור הנאה חזי לצורך הבערת שמצוה לשורפו וכיון שבזה מוציא הבערה מכלל איסור ל"ת דמלאכת יום טוב ממילא ליכא כלל עשה בזה מכללא דקרא מקרא קודש כפי מה שביארנו לעיל שאין להמציא מתיבת מקרא קידש עשה כ"א על דבר שיודעים בראשונה איסורו מפסוק אחר. וזה אינו לגבי הבערה לאותו ה"א דשייך ביה הואיל ויוצא מכלל הלאו דלא תעשה כל מלאכה לכך מצריך רבא ללמוד מקרא איסור שריפת קדשים ביום טוב. אבל רב אשי חידש דשבתון עשה הוא שמשמעותה לדעתו כמו שבות או תשבות שהיא ציווי מבוארת בעצמותה על השביתה מכל דבר שהוא מלאכה ובכללה גם הבערה ואף אם היה מוציאים הבערה ביום טוב מכלל ל"ת כל מלאכה היה נשאר באיסור מצד העשה דשבתון. ולכך לא צריך לדידי' למעט שריפת קדשים ביו"ט:

ולפי זה מיושב קושיית התוס' שהתחלנו בה דהא גבי כתישה אף דהוי אמרינן שיהיה מותר לכתוש לצורך כיסוי והוי אמרינן גם הואיל להתיר ביום מ"מ שם איסור כתישה אסור ביום טוב בדברים שאינם ראוים לזריעה כי דברים שאינם ראוים לזריעה אינם ראוים לכסוי ולא שייך בהם הואיל וכיון שיש גוונא שלא יהי' שייך בהם הואיל ונשאר איסור הכתיש' הרי כלולה גם מלאכת כתישה בכלל לא תעשה מלאכה הנאמר ביו"ט וממילא חל בזה גם עשה הנלמד ממקרא קודש ותו לא אפשר להתיר הכתישה אף לצורך הכסוי דיו"ט עשה ול"ת:

ובזה תרצתי גם בסוגי' דבפסחים (דף מ"ז ע"ב) שלשה קושיות דמאי מקשה הגמרא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור תיפוק ליה דיום טוב עשה ול"ת. שנית ג"כ קושיית התוס' ד"ה כתישה ביום טוב מי שרי שהקשה ריב"א מאי פריך הא וודאי שרי כמו חרישה. וקושי' שלישית דלפי מסקנת הגמרא נראה דלפי מה דפסקינן כרבה דאמרינן הואיל ליכא חיוב בחרישה רק במתונתא (ולמה פסק הרמב"ם בסתם דהחורש ביום טוב חייב ולא ביאר דז"א רק במתונתא) ולפי דברי הנ"ל יש ליישב דשפיר מקשה הגמרא אחרישה לא לחייב דלאותו ה"א דלא משכחת כלל חרישה שלא יהיה חזי לכיסוי דחרישה אינו אלא בדבר הראוי' לזריעה וכל הראוי לזריעה ראוי לכסוי וע"י הואיל תהיה מותרת גם שלא לצורך כיסוי ובזה יוצאת כולה מלאכת החרישה מכלל ל"ת דלא תעשה כל מלאכה וממילא ליכא למשמע איסורא דעשה על זה מפסוק מקרא קודש, ומתרץ הגמרא באבנים מקורזלות וע"ז הקשה הגמרא הא חזי לכותשן וא"ש תירוצו של הגמרא כתישה ביו"ט מי שרי דהא אף אם נתיר כתישה לצורך כיסוי ונאמר הואיל גבי כתישה עכ"ז לא תצא מלאכת כתישה מכלל הלא תעשה דאכתי משכחת כתישה אסורא בל"ת בכותש דברים שאינם ראוים לכיסוי וכיון שהוא עכ"פ בכלל הל"ת דיום טוב אתי על מלאכת החרישה גם העשה ממקרא קודש והוי יום טוב עשה ול"ת ואינה נדחת אף בצורך מצות כיסוי הרי מיושבים ב' קושיות התוס' הנ"ל והשתא מסולקת גם הקושי' השלישית דלפי המסקנא במתונתא הרי גם במלאכת חרישה יש גוונא דלא שייך הואיל וע"כ גם מלאכת החרישה ביום טוב מכלל ל"ת דלא תעשה מלאכה וחלה גם עשה מקרא דמקרא קודש ותו אינה נדחית אף לצורך כסוי כמו שביארתי לענין כתישה ולכך חייבים מלקות על כל חרישה ביום טוב דלא שייך הואיל כנ"ל ולחזק דברי הנ"ל אציע מה שמקשים התוס' ברכות (דף כ' ע"א) ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת מצוה. ותירץ רש"י דקרא גלי לן דלאוי דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה. ולא נהירא דא"כ כל מקום שעשה דוחה ל"ת לקרי שואל"ת והאיך קרא לי' דחיי' אימא שאינו דחיי' דהתם לא נאמר הלאו וכו' יעויי"ש היוצא מכלל דברי החוס' שיש צד סברא לומר לכאורה בכל דחיית עשה לל"ת שלא יהיה נקרא דחי' רק דהתם לא נאמר הלאו. ומה שבאמת אין אומרים כן גבי דחיית עשה לל"ת שהיא מצד סברא הנ"ל כיון שאף שמותר אותו דבר מצד דחי' מ"מ אין הפקעת האיסור מכל וכל דהא עדיין אותו לאו נשאר בתוקפו למנוע עשות דבר זה במקום שאין עשה כנגדה. וכיון שכן גם במקום עשה לא הוי אלא דרך דחי'. משא"כ היכא שאי הוי אמרינן שאין איסור הלאו במקום עשה וע "ז לא תהא מנוע גם שלא במקום עשה כמו במלאכת יו"ט. דמצד הואיל יכולים להתיר גם שלא במקום מצוה כנ"ל שפיר יש סברא לומר שאינו בגדר דחי' רק שלא נאמר כלל הלאו ע"ז. ותו אין לומר עשה מקרא דמקרא קודש. בגוף הראי' שהבאתי משיטת דר"ת וכו' יש לומר בענין אחר. וגם דיקדוק הגמרא יתיישב בלשונו סוף סוף וכו' כאשר דקדקתי כבר יתיישב בזה כאשר אבאר דלכאורה יש להקשות מאי מקשה יום טוב עשה ול"ת דהא באמת לא מורינן להשואל יכתוש לצורך כיסוי רק שיוציא הדקר נעוץ בעפר תחוח ובספק לא מתירין גם בזה דדלמא יזדמן שיהיה רגבים ויבא לידי כתישה אבל בודאי אף אם יבא לכך ג"כ לא יעבור על הל"ת משום דעשה דכיסוי דוחה לל"ת (ויעויין ברש"י ד"ה שכ' שעפ"י רוב אין בא לידי כתישה) ולפי זה י"ל אף שיו"ט היא ל"ת ועשה מ"מ כשיהיה המקרה שיבא לידי כתישה לא יעבור על הל"ת דל"ת נדחת כדברי הריב"א בתוס' מס' חולין (דף קל"ט ע"א) וכן כתב הריטב"א בחידושיו לב"מ והוא שם באס"ז דאף שיש עשה ול"ת נדחה הל"ת מפני עשה ולא נשאר רק עשה דאין עשה דוחה עשה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ממילא פשיט לומר כאן גבי כיסוי שמותרין להוציא הדקר הנעוץ בעפר תחוח דלכך לא חששו שמא יזדמן שיצאו רגבי עפר ויבא לידי כתישה דאף אם יהיה כך לא יעבור על הלאו דיו"ט דעשה דכיסוי דוחתו ולא יבא רק לידי איסור עשה דיום טוב משום ספק איסור עשה דיום טוב לא חששו לדחות העשה שלפנינו שמחויב לכסות דמה"ת לדחות בודאי העשה אשר לפנינו מצד חשש דלמא ע"ד מיעוט יזדמן שעי"ז יעבור עשה אחרת ויעויין בפתיחת ספר משבצות זהב שמפלפל אם בכלל ושמרתם את משמרתי שנלמד ממנו לעשות משמרת למשמרת הוא לעשות משמרת מ"ע יעויי"ש. אבל בכוי חששו שמא אינה חייבת כסוי וכשיכתוש רגבים לצורך כיסוי יעבור על ל"ת דמלאכה יו"ט ומאי מקשה הגמרא:

ונראה לי דלכאורה גם תירוץ הגמרא בהדי דכתיש קא מכסה צריך ביאור דהא באמת הבא לשאול אין מתירין לו לכתוש. ודברי הגמרא אינם רק באם ישגה אדם ויכתוש ג"כ לא יכשול משום דעשה דכיסוי דוחאת וע"ז מקשה הגמרא דהא לא הוי בעידנא כלומר א"כ אם באמת יבא לידי כתישה יעבור אלאו. ולפי זה מאי מתרץ הגמרא בהדי דכתיש קא מכסה מאי פסקא שיצמצם הטועה ועושה שלא בהוראת ב"ד שיהיה הכתישה וכסוי בב"א. הא החשש לעינים דלמא כשיהי' רגבים יכתשם ואח"כ יכסה ובכה"ג דליכא בעידנא לא יהיה מקום לדחיית. ואפשר לומר דהא פילפול זה היא אדברי רבה שמחלק בין ספק לודאי מטעם חשש כתישה והרי רבה סבר בר הואיל. וכיון שמשכחת שתהיה נדחית ל"ת דכתישה מפני עשה דכסוי דהיינו בגוונא שהיא בעידנא היינו היכא שבהדי דכתיש קא מכסה ממילא מותר אף שלא בעידנא מצד הואיל וכמו שהקשה רב חסדא לרבה כדאיתא בפסחים דף מ"ו. אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור וכו' יעויי"ש. דמוכח להדיא דמצד הואיל הי' ראוי להתיר החרישה ביום טוב אף שלא לצורך כסוי מכ"ש שיש להתיר כתישה שלא בעידנא דמכסה מצד הואיל דבהדי דכתיש קא מכסה ומובן שפיר תירץ הגמרא דבהדי דכתיש קא מכסה. ולפי זה א"ש סוף סוף יום טוב עשה ול"ת ואין לתרץ כנ"ל דלמא לא העמידו דבריהם לבטל מ"ע דכסוי רק משום חשש עבירת ל"ת וכנ"ל ז"א דעכ"פ כיון שיש ביום טוב גם עשה א"א עוד לומר הואיל דמותר בעידנא דבאמת גם כשהיא בעידנא אסורה הכסוי מחמת העשה דיום טוב שאינו נדחת מפני העשה דכסוי וכיון שיש גם בעידנא מניעה מצד העשה דיום טוב תו אי אפשר לומר הואיל דלא דמי להואיל דאי מקלעי אורחים דאי מקלעי אורחים הוי היתר גמור משא"כ כאן דאף אי מקלעי שיכסה בהדי דכתיש עובר אעשה דיום טוב ולא אוצ"ל לו מצות עשה דכסוי רק לדחות הל"ת דיום טוב ואין זה בגדר ההיתר שנאמר מחמתו הואיל. וממילא כשכותש ואין הכיהוי בהדי דכתיש שאינה בעידנא עובר על הל"ת דיום טוב דכיון שלא היה בעידנא ליכא דין דחי' והואיל ג"כ לא שייך שס