ברוך טעם נו

איסור הוצאה שייך ג"כ החשש שמא יעבירנו וכו' וצ"ל דהא דאסרו תקיעת שופר רק בשבת ולא ביום טוב הוא משום דלאיסור כרת חששו לאיסור לאו לא חששו. וא"כ למה ליה לרבה לחדש הגזירה דשמא יעבירנו דלמא הטעם שמא יתקן כלי שיר. ואף דאותו הגזירה שייך ג"כ גבי יום טוב מ"מ לאיסור יו"ט שהוא רק לאו לא חששו:

יש לכאורה לתרץ באופן אחר עפ"י דאיתא במס' ביצה דף י"ז ע"ב מתניתין חל להיות אחר השבת כו' דכ"ע מיהת כלי בשבת לא מ"ט אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר כו' הא תינח בשבת ביום טוב מא"ל גזרו יום טוב אטו שבת ע"כ וקשה דכשם שגזרו שם בטבילת כלי יום טוב אחר שבת כ"כ הו"ל לגזור תקיעות שופר יום טוב אטו שבת:

שוב מצאתי שמקשה כן הט"א וי"ל דהא דגזרינן יום טוב אטו שבת אף דהוי גזירה לגזירה ביארו התוס' שם בד"ה גזירה בזה"ל דיום טוב ושבת אחת הוא ע"כ. ומעתה פשוט לומר דסברת התוס' לא שייכא רק בגוונא דאיסור טבילת כלים דבכל שבתות השנה נאסר הטבלת כלי וכיון דיום טוב ג"כ שבת מקרי הוי יום טוב ושבת חדא גזירה. אמנם בגוונא דהכא לענין תקיעת שופר בשבת שמצד גזיר' דשמא יעבירנו אין איסורו רק בשבת של יו"ט של ר"ה שחששו חז"ל דכיון דבהיל לקיים מצות תקיעת שופר יעביר ארבע אמות וזה לא שייך בכל שבתות השנה דהתקיעות בהם רשות וכיון דגזירה זו אינו מיוחדת רק לשבת אחת בשנה כשהוא ביום טוב של ר"ה וודאי לא שייך לומר דיום טוב ושבת חדא גזירה היא. כעין סברא זו ועל אופן אחר מצאתי בצל"ח על ביצה שם רש"י ד"ה לא שכיחא לפ"ז י"ל דשפיר הוצרך רבה לומר דהטעם איסור תקיעת שופר בשבת של ר"ה הוא משום גזירה חדשה לגבי תקיעה של מצוה שגזרו חכמינו ז"ל שמא יעבירנו ד' אמות שהטעם משום שבות שיש בכל תקיעות אף דרשות משום גזירה שמא יתקן כלי שיר דא"כ הי' צריכין לאסור אף ביום טוב. ואף די"ל דלא חששו לאיסור לאו מ"מ קשה ניגזור יום טוב אטו שבת ובשבת אסור מחשש איסור סקילה הרי ק"ו דטבילת כלים דביום טוב לא שייך כלל לגזירה שמא יעבירנו דמעביר מותר ביום טוב עכ"ז איסור השבות שבטבילת כלים בשבת גזרו גם ביו"ט אטו שבת דשבת ויום טוב חדא גזירה היא. מכ"ש בתקיעת שופר ביום טוב שיש ג"כ איסור לאו בתיקון כלי שיר רק שבמקום מצוה לא חששו לאיסור לאו מ"מ כיון שנאסר בשבת יש לאסור גם ביום טוב אטו שבת שגזרו בו משום איסור כרת ומה שתרצתי לעיל לא שייך הכא דהא הגזירה משום שמא יתקן כלי שיר הוא באמת על כל השבתות. לכן צ"ל דמצד השבות דשמא יתקן כלי שיר לא נאסר כלל תקיעת שופר בשבת דר"ה. ומטעם דמהר"ם פאדווה דאי הוי אסרו משום שבות זה הוי צריכים לאסור ג"כ ביום טוב והוי כביטל מכל וכל מצוה דאורייתא דתקיעת שופר וע"כ לא אסרו חז"ל תקיעת שופר דמצוה רק משום גזירה דשמא יעבירנו דלא שייכי ביום טוב ולגזור יום טוב אטו שבת ג"כ לא שייך לפי הגזירה ההיא דהא בתקיעת שופר דרשות שאינו בהול ליכא חשש דשמא יעבירנו וליכא איסור גזירה זו רק לענין תקיעת מצוה בשבת אחת כשחל בו יום טוב של ר"ה וכה"ג לא שייך לומר דיו"ט ושבת חדא גזירה היא כנ"ל. א"כ א"ש דאף לב"ש דס"ל דמעביר אסור גם ביום טוב מ"מ הא דלא גזרו רק בשבת ולא הוא כמ"ש בט"א דבמקום מצוה לא חששו רק לאיסור כרת ולא לאיסור לאו דהא דלענין גזירה דשמא יעבירנו לא שייך למיגזר יום טוב אטו שבת לפי הנחה הנ"ל יש לתרץ מה שהקשתי לעיל בפסחים (דף ס"ט ע"ב) איתא משמיה דרבה דאיסור הזאה בע"פ לרבי אלעזר הוא משום גזירה שמא יעבירנו כו' ומקשה הגמרא ולרבי אלעזר יעבירנו דהא אמר רבי אלעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת. ומשני אמרי ה"מ דהיכא דגברא גופא חזי ורמי חיובא עלי'. אבל היכא דגברא גופי' לא חזי ולא רמי חיובא עלי' ע"כ. וקשה דהא ביום טוב של ר"ה שחל בשבת דרמי חיובא תקיעת שופר אגברא דמותר מדאורייתא להעביר אף בשבת לצורך תקיעה דמצוה לשיטתו דר"א במסכת שבת (דף קל"א ע"ב) דשופר וכל מכשירו דוחה שבת א"כ אמאי אסרו התקיעה בשבת משום שמא יעבירנו דהא גם אם יעבירנו לא אתי לידי איסור דאורייתא. לתרץ קושי' זו אקדים בראשונה דמה שהוצרך הגמרא שם בביצה לומר דגזרינן יום טוב אטו שבת דשבת ויום טוב חדא גזירה היא זה אינו מוכרח רק לשיטתייהו דב"ה אליבא דרבה דמפרש דטעמא דב"ה באיסור טבילת כלים בשבת הוא משום שמא יעבירנו. וקשה הא תינח שבת יום טוב מא"ל וצ"ל דס"ל לבית הלל דגזרינן יום טוב אטו שבת אבל לב"ש שם דאוסרים גם טבילת אדם בשבת ולא שייך טעמא דחשש מעביר וע"כ הטעם משום מתקן הוא וטעם זה שייך גם ביום טוב ולא צ"ל גזירה יום טוב אטו שבת וכתבו שם המפרשים דא"כ גם טבילת אדם ליתסר שלא נחית רבה לסברת רבא שם שמחלק בין אדם לכלים דבאדם נראה כמיקר ממילא נשמע לב"ש שאסרו גם טבילת כלים וטבילת אדם משום מתקן ליכא הוכחה שסוברים כב"ה דשבת ויום טוב חדא גזירה היא. שנית אף לר"א שסובר דגם מכשירין דוחה שבת מ"מ מכשירין שיש בהם מלאכה דאורייתא אינם מותרין אלא כשלא היה אפשר לעשותן מערב יום טוב (ועיין תוס' מסכת שבת (דף קל"ד ע"ב) ד"ה דלר"א שמחלק אליבא דר"א במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט בין דאורייתא לרבנן וא"כ פשוט דתיקון כלי שופר שהיה אפשר לתקן מערב שבת וכה"ג אסור מדאורייתא אף כשהתיקון הוא לצורך מצות תקיעה והא דלא אסרו מטעם זה גם ביום טוב. לא קשה די"ל כדברי הט"א הנ"ל דלאיסור כרת חששו ולאיסור לאו לא חששו והא דלא גזרו יום טוב אטו שבת ג"כ לא קשה די"ל דר"א לא סביר' לי' סברא דשבת ויום טוב חדא היא לענין גזירה לגזירה דלא כב"ה ובפרט דר"א הוא מתלמידי ב"ש דלדידהו איסור טבילת כלים משום מתקן וע"כ אסור גם ביום טוב ולא משום גזירה יום טוב אטו שבת. ובלא"ה יש בזה סוגיות חלוקים עיין בתוס':

אמנם תירוצי הנ"ל על קושית הט"א אכתי קשה אליבא דרבא שסובר שם בביצה הטעם איסור טבילת כלים משום מתקן ולטעם זה הוצרך לדחוק ולומר הא דמתיר טבילת האדם בשבת הוא משום דמחזי כמיקר וב"ש חולק עם ב"ה בסברא זו. וקשה למה נד רבא מטעמא דרבה דב"ה אסרו טבילת כלים מטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. ולתרץ קושיא זו העלו גדולי המפרשים שהיה קשה לרבא הא תינח בשבת ביום טוב מא"ל ולא ניחא לי' לומר גזירה ביום טוב אטו שבת. ולפי זה דלית לי' לרבא הך סברא אפילו לב"ה נשאר קושיית הט"א הנ"ל ולשיטתו דרבא אמאי מותר אליבא דב"ש תקיעת שופר ביום טוב שחל בחול דהא לב"ש שסוברים דעירוב והוצאה ביום טוב שייך גם ביום טוב גזירה דשמא יעבירנו וא"ל כתירצו כמו שמתרץ הט"א דלאיסור כרת חששו ולאיסור לאו לא חששו דא"כ גם לדידן לא היה רבא צריך לטעמא דרבה גבי תקיעת שופר ובפשיטות הו"לל דטעם איסור תקיעה בשבת משום גזירה שמא יתקן כקושית מהר"ם פאדווה ובשבת דאיכא חשש איסור כרת חששו וביום טוב דליכא איסור כרת לא חששו במקום מצוה כנ"ל:

פרק ששי ולולא דמסתפינא עלה בלבי לומר חילוק אחר נכון. לתרץ הקושיא של הט"א הנ"ל שמקשה למאן דלית ליה יו"ט עשה ול"ת אמאי אין מפקחין וכו' והא הרמב"ם במנין המצות מצוה קנ"ט כתב בזה"ל הוא שצוונו לשבות ביום הראשון מקרא קודש פ' בא כפי' קדשיהו והוא שלא תעשה בו כל מלאכה אלא מה שמיוחד לאכילה לבד כמו שביאר הכתוב וכבר קדם לשון אמרם שבת (דף כ"ה) האי שבתון עשה כלומר כל יום טוב שאמר השם בו שבתון הוא כאילו אמר שבות או תשבות כו' יעוי"ש וכן במצוה ק"ס וקס"א וקס"ו תפס לעשה מקרא קודש ולפעמים תופס לעשה שבתון ולפי זה י"ל דאף המ"ד שחולק אדרב אשי וסובר שאין לחשוב שבתון לעשה כיון שנאמרה שלא בלשון צווי מ"מ מקרא קודש הוי עשה שאמורה בלשון צווי בפרשה בא מקרא קודש יהיה לכם. ובפרשת אמור מקרא קודש יהיה לכם אשר תקראו אתם מקראי קודש. ומן הסברא דאם העשה אינו למודה רק ממקרא קודש שאין משמעותה רק להחזיק את היום בקדושתו בכל מצותיו ולמנוע מלעשות בו מה שהוזהר לעשותו וכמו שמרבינן ממקרא קודש האמור ביו"כ לקדשו בכסות נקי' וכדומה שאין שם מניעת מלאכה מפורשת בתיבת מקרא קודש רק כלל הוא שיהיה היום בכל קדושתו ולא יעבור בו על אחת ממצות ל"ת או עשה האמורים בפסוקים אחרים לקדושת יום זה. ואם אנו באנו לדון על איזה מלאכה האסור בו אז צריכים פסוק אחד המורה לנו האיסור על זה וממילא ניתוסף עליו גם העשה מפסוק מקרא קודש אבל ידיעת המניעה בפסוק מיוחד אין להמציא כלל איסור עשה מתיבת מקרא קודש. אבל למ"ד שהעשה נלמדת משבתון דהוי כאילו כתוב שבות או תשבות היא בעצמותה פתרונה על שביתה שישבות אדם מכל מלאכה. לפי זה י"ל דרבא אינו חולק על רב אשי אלא במה שסובר דשבתון עשה הוא אבל מודה שיש ביום טוב עשה הנלמדת ממקרא קודש