ברוך טעם נד

כר"א דיום טוב עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכדי שלא לעקור מכל וכל מצות תקיעת שופר. גם ביו"ט לא עשו חכמים חיזוק לשבות זה דלהוי כדאורייתא א"כ גם שבת היה מותר לתקוע דאתי עשה דתקיעת שופר ודחי השבות בעלמא כי האי ע"כ הוצרכו חז"ל לחדש איסור אחר בשופר של מצוה משום שמא יעבירנו וגזירה זו לא שייכא ביום טוב כן תורף כוונת הרמב"ם. לפ"ז לפי שיטת התוס' מס' ביצה שרבא סובר דיום טוב אינו אלא ל"ת ולדברי הט"א דלמאן דסובר כן דיום טוב אינו אלא ל"ת הא דאין מעבירין עליו את התחום הוא משום דלא הוי בעידנא קשה למה צריך רבא לשיטתו לחדש דתקיעת שופר בשבת אסור משום גזירה שמא יעבירנו הל"ל דאסור משום שבות דתקיעה והוי מלאכה דרבנן ועשאוהו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ומלאכת שבת איכא עשה ול"ת ודין השבות של דבריהם ג"כ כעשה ול"ת ע"כ אינו נדחה מפני מ"ע דתקיעת שופר. משא"כ ביו"ט אף אם נחשב השבות כשל תורה אינו אלא ל"ת לבד דשבתון לאו עשה היא לדעת רבא משא"כ בשבת דכתיב בהדיא תשבות דהוי עשה גמורה למלאכת שבת:

אמנם לפי מה שהעליתי דלרבא יש הוכחה מקרא דהוא לבדו דלאוי דיום טוב אף שאין בהם רק ל"ת מ"מ אינן נדחין מפני עשה ל"ק קושי' זו דליכא למימר שטעם איסור תקיעה בר"ה שחל להיות בשבת הוא משום שבות דמלאכה דשויי' חכמים כדאורייתא דא"כ גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בחול יש לאסור התקיעה דהא לאוי דיו"ט חמירי ולא נדחין מפני שום עשה:

והשתא דאתינן להכי מובן מאליו ליישב גם קושי' הראשונה די"ל דב"ש לא ס"ל דלאוי דיו"ט חמירי והא דאין שריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דוחה יום טוב. אינו מטעם חומר איסורא דיו"ט רק משום שאפשר לעשות לאחר יום טוב. אבל היכא דאי אפשר לעשותן לאחר יום טוב גם לאוי דיום טוב נדחו מפני עשה וכיון שכן לא צריך לשיטת ב"ש גבי תקיעת שופר בשבת גזירה דשמא יעבירנו. ובפרט לפמ"ש לעיל אליבא דב"ש לא שייך לחוש לשמא יעבירנו. דאי מחמת שהוא בהול על עשיית המצוה דאף אם מחמת שהוא בהול על עשיות ושכח שהוא שבת ע"כ יהיה גדור מעצמו מלהעביר ד"א מצד שאיסור יום טוב דהא לב"ש יש עירוב והוצאה ליו"ט וביו"ט לא שייך גזירה זו דאם ישכח שהוא יו"ט למה ירצה לתקוע. אבל איסור התקיעה בשבת הי' משום דבכל תקיעה אפילו דרשות אסור מדרבנן ועשאוהו חכמים כדין מלאכה דאורייתא. וכיון דבשבת איכא עשה ול"ת דכתיב גבי' תשבות שהוא ציווי ליכא דחיי' גם בשבות דדבריהם דדינו כעשה ול"ת דאורייתא כדברי הגמרא כאן מ"ט יום טוב עשה ול"ת וכפירוש הר"ן הנ"ל אבל ביום טוב אין לאסור משום שבות זה לתקוע דאף ל"ת דאורייתא דיום טוב נדחית מפני עשה בכה"ג שהיא בעידנא דאין אפשר לאחרו אבל רבא סובר דלענין דחוי עשה לל"ת אין לחלק בין היכא דאפשר לעשותן אח"כ או לא ומדגלי קרא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יום טוב למידין דל"ת דיום טוב חמירי ואינ' נדחית מפני עשה. הן אמת שלפי דברי רש"י בפסחים דף פ"ד סוף ד"ה ולא מילה שלא בזמנה מבואר דלפי האמת דגלי קרא דלא דחי הטעם משום דאפשר לשהוי' עד למחר וכן דשריפת קדשים אמנם מדברי התוס' פסחים דף מ"ד שהבאתי לעיל שמקשים היכא פריך הכא דליתי עשה דכסוי ולידחי לאו דיו"ט הא אין נדחה מפני עשה דהא תנן בכ"צ דף פ"ג אין שריפת קדשים דוחה יום טוב ובפרק במה מדליקין יליף מקרא כו' מבואר שסוברים דאין לחלק לענין דחיית עשה לל"ת בין היכא דאפשר לשהויי לאחר זמן או לא. דאל"כ אין מקום לקושי' הנ"ל לפי מה שפירשו התוס' שם בעצמם דאיירי כגון שאם היה הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע עי"ש. וא"כ מאי ראיה משריפת קדשים או ממילה שלא בזמנה הלא שני ושני דהתם אפשר לשהויי לקיים המצוה אחר יום טוב וגבי כסוי הדם דמיירי בגוונא שינגב הדם תהיה מצות כסוי נדחית לגמרי. א"ו שם התוס' לא ס"ל כל דברי הנ"ל ויעויין בחדושי הרשב"א במס' שבת דף כ"ד ד"ה הא דאיבעי' לן שכתב גם בשם הרמב"ן דגבי דחיית עשה לל"ת ליכא חילוק בין היכא דאפשר לעשותו למחר או לא ומחזוק דברי הרמב"ן הכי משמע כדבריו כדמוכח בפ"ק דיבמות דאמרינן אלא אתי' מבנין בית המקדש דתני מאי לאו בבונה וסותר ואם איתי' איך אפשר לומר כן דהא בנין בה"מ אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם וא"כ דכוותי' איך אפשר לומר דדמינן כו' יעו"ש דאף דאי לא נחתינן לחלק בין היכא דאפשר לשהויי או לאו. וע"כ יפה הקשו התוס' בפסחים וכיון דגלי קרא דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב שמעינן דלאוי דיו"ט אינם נדחים כלל מפני שום עשה אף מפני עשה דכסוי. אבל מדברי התוס' ביבמות דף ה' ד"ה כולה משעטנז מבואר שנחתו לסברת רש"י הנ"ל ולדחות ראייתו של הרשב"א (אין כאן מקומו להאריך בזה) וי"ל דמתלי תלי במחלוקת המ"ד בנדו"נ אם קרבין ביו"ט או לא דלב"ש שסוברים דנדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט ואף עולות ראיי' אין קרבין ביום טוב כיון שיש לו תשלומין ואפשר לעשותן לאחר יום טוב לא דחי כמבואר כן בשיטת ב"ש כמ"ש מס' ביצה דף י"ב אבל המ"ד דנו"נ קריבים ביום טוב אף דאפשר לעשותן לאחר יום טוב נראה כסברת הרמב"ן ולפי פירוש התוס' דפסחים דף פ"ד ע"ב ד"ה הא דאמר רבא דאתי' לי' מק"ו פירשו מנדרים ונדבות שסובר רבא דנדרים ונדבות קריבים ביום טוב וא"ש כל מה שכתבתי לעיל דב"ש לשיטתו אזיל ורבא לשיטתו אזיל שפוסק כמ"ד שחולק על ב"ש וסובר דנדרים ונדבות קריבים ביו"ט ואין חילוק בין אפשר לעשותן למחר או לא. וכיון דגלי קרא דמילה שלא בזמנה לא דחי יום טוב אמרינן דחמירי לאוי דיום טוב ואינן נדחין מפני שום עשה ושאני נדרים ונדבות דצורך גבוה הוא. וע"כ לשיטתם אי אפשר לומר דאיסור תקיעת שופר בשבת הוא משום שבות דרבנן לאסור אף תקיעת רשות דאם חזקו אותו שבות להוי כדאורייתא גם ביו"ט שחל בחול יהיה שורת הדין לאסור תקיעה של מצוה אף דליכא רק ל"ת דהא לשיטתו דרבא חמירי לאוי דיום טוב דאין ל"ת דיו"ט נדחית מפני שום עשה. א"ו דלא עשאוהו חז"ל שבות זה כשל תורה ואף בשבת היה עשה דתקיעת שופר דוחה שבות זה לולא דחידשו חז"ל לאסור תקיעה של מצוה משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וגזירה זו אינו אלא בשבת אבל לא ביום טוב דאין עירוב והוצאה ליום טוב. אבל ב"ש לשיטתי' ל"ל כלל דרשה דלבדו למעט מילה שלא בזמנה והא דאין שריפת קדשים ומילה שלא בזמנו דוחה יום טוב הוא מפני דאפשר לשהויי למחר ודמי לנדרים ונדבות דלשיטתייהו דב"ש אינו דוחה יום טוב מהאי טעמא כנ"ל אבל היכא דאי אפשר לשהות למחר נדחה ל"ת דיום טוב מפני עשה שפיר י"ל דשבות דתקיעה חיזקו חז"ל כדאורייתא וכיון דבשבת איכא במלאכות דאורייתא עשה ול"ת גם שבות זו הוי בעשה ול"ת ואינו נדחה מפני עשה דת"ש. ולכך אין תוקעין ביום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת. אבל יו"ט שחל להיות בחול אף שנחשוב השבות דאיסור תקיעה כמלאכה דאירייתא מ"מ כיון שאינו אלא לא תעשה דוחה עשה דשופר הל"ת של שבות:

פרק רביעי ולפי דברי הקודמים עלתה לי פירש נכון בסוגי' דאפר כירה מוכן במסכת ביצה דף ח' ע"ב דאיתא שם אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק כו' ודאי נמי נגזור משום כתישה ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת ס"ס יום טוב עשה ול"ת אלא אמר רבא כו' ועיין בתוס' ד"ה סוף סוף ותימא דהכא משמע דרבא אית ליה דיום טוב עשה ול"ת מדדחיק נפשי' לשנויי ובפרק ב"מ אמר רבא הוא ולא מכשיריו כו' ורב אסי אמר יום טוב עשה ול"ת כו' משמע דרבא ל"ל האי טעמא. וי"ל דדחיק נפשי' לאוקמי מלתא דרבא אליבא דהלכתא דיום טוב עשה ול"ת אע"ג דרבא בעצמו ל"ל האי סברא עכ"ל. מלבד שתירוץ זה דחוק מאוד ובפרט שמשמעות לשון הגמרא אלא אמר רבא הוא שרבא בעצמו אמר כן ועוד לא יתכן לפי דברי הגמרא שלפנינו לעיל אמר רבה אפר כירה כו' ולא רבא. וממילא מה שאמר אלא אמר רבא כוונתו שרבא דחה דברי רבה והעלה סברא אחרת ונשאר קושיית התוס'. אבל לפי מ"ש א"ש דאף שרבא סובר דיום טוב אינו אלא ל"ת לא שייך דחיי' דלשיטתו דרבא נלמד ממעוטי דקרא לבדו ולא מילה שלא בזמנו דלאוי דיום טוב אינם נדחים מפני עשה. א"כ אי אפשר לומר דהטעם בודאי משום דאתי עשה דכסוי ודחי רק אליבא דרבה דס"ד דגמרא דסובר דגם ל"ת דיום טוב נדחה ועל זה הוא דקשי' להגמרא ס"ס יום טוב עשה ול"ת הוא דהא מדלא דחי שריפת קדשים איסור יום טוב הוא ע"כ צ"ל באחד משני אופנים. או משום דיום טוב עשה ול"ת היא או משום דגלי קרא וכיון דבעינן למימר לרבה דלכך מותר לכסות ודאי משום דאתי עשה דכסוי ודחה קשה עליו ממ"נ מה טעם אסור שריפת קדשים ביום טוב אם נחית לדרש תנא דבי חזקי' ואביי ורבא הרי גלי קרא דאין ל"ת דיום טוב נדחה מפני עשה. ואם סובר טעמא דרב אשי דיום טוב עשה ול"ת הוא כמו כן א"א למצות עשה דכסוי לדחות עשה ול"ת דיום טוב ומדוקדק יותר בזה ולשנא דגמרא סוף סוף כלומר דלפי שיטתו דרבה דלית ליה דרשה דחזקיה ודאביי ודרבא. ע"כ צ"ל דיום טוב עשה ול"ת היא