ברוך טעם נג

טוב עשה ול"ת הוא כן מתרץ הגמרא הכא ולהלכה תפסוק כרב אשי. ולית לי' שום לימוד שלא יהיה לאוי דיום טוב נדחו מפני עשה אי לאו שמניעת הדחוי הוא מפני שיום טוב עשה ולא תעשה היא. וקושית התוס' פסחים והרשב"ם ור"ת הוא על דרך ממ"נ דלמ"ד דיום טוב אינו אלא לא תעשה דלדידהו צריכים ללמוד מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב משמע שאין לאוי יום טוב נדחו מפני שום עשה ולרב אשי שמתרץ שם דיו"ט עשה ול"ת הוא כ"כ גם מצות עשה דכסוי לא מצי לדחות עשה ול"ת ולמה פריך הגמרא דליתי עשה דכסוי:

פרק שלישי ועתה אציע השייך לזה מה שיש לפלפל בדברי הגמרא בר"ה השתא בדרבנן אמרת לא דאורייתא מבעי'. ומפרש רש"י איסור תחומין ופקוח הגל דליכא למגדר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא רוכבין כו' ומקשה בט"א מאי קושי' מתחומין הא איכא למימר דהך מ"ד ס"ל דתחומין דאורייתא. ויותר קשה לשיטת הסוברים דתחומין י"ב מילין לכ"ע דאורייתא וגזרו רבנן על תחומין ב' מילין א"כ גם איסור תחומין דרבנן הוא אטו דאורייתא. ומה שמפרש עוד ברש"י דקושית הגמרא נמי מן מפקחין את הגל מקשה בט"א דגם בפקוח הגל איכא למגזר אטו דאורייתא דלמא אתו לפקח במרא וחצינא:

קושיא הראשונה מתחומין יש ליישב לפי דברי הגהת מרדכי בפרק קמא דקדושין דבתחומין ליכא איסור שביתת בהמתו דלמען ינוח שורך לא קאי אלא על דברים שיש שם מלאכה עליהם. אבל תחומין אפילו למ"ד דאורייתא אינו בכלל שם מלאכה דאי הוה מלאכה היתה מנוי במספר מלאכות והיה עליו חיוב כרת וסקילה כמו בשאר מלאכות א"ו שאינו כלל בכלל שם מלאכה. ולפ"ז פשוט דלמ"ד יום טוב עשה ול"ת היא משום דכתיב ביום טוב שבתון עשה היא ז"א אלא במה שהוא בכלל מלאכה שמניחין מלעשותה קרוי' שבתון אבל תחומין לא אתי אלא מפסוק אל יצא איש כו' ולא משום לתא דמלאכה אין עליו רק אזהרת הל"ת דאל יצא ולא עשה דשבתון. וא"כ מן הראוי שיבא עשה דשופר וידחה הל"ת דתחומין אף דלא הוי בעידנא שהרי כתבתי לעיל בשם ר"ת דבשופר שהוא מצוה דרבים לא בעינן בעידנא והיינו כשהולך להביא שופר מחוץ לתחום לצורך רבים. וצ"ע פירש רש"י על אין מעבירין עליו את התחום שמפרש שהולך אדם לשמוע ת"ש ולמה לא מפרש שהולך להביא שופר שהוא רבותא טפי ממילא למ"ד תחומין י"ב מילין דאורייתא וב' מילין דרבנן אטו דאורייתא מהראוי שיודחו שניהם מפני עשה דשופר לפי דברי הגמרא כאן שהטעם במתניתין דלא דחי היא משום דיו"ט עשה ול"ת וזה לא שייך גבי תחומין. א"ו דתנא דהך מתניתין סובר דליכא כלל איסור תחומין דאורייתא וכל איסורו אינו אלא שבות דרבנן ושפיר י"ל דרבנן שויי' למלאכה וכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון דהיינו כמו מלאכה גמורה שיש בו מדאורייתא גם עשה דשבתון:

שוב ראיתי בספר אוהל דוד שכתב ביישוב קושית הט"א הנ"ל כעין דברי. אבל יסודו על דברי הרשב"א ביבמות (דף ו') מה שכתב שם בשם רבינו יונה כיון דעשה במלאכת שבת אתי מקרא דבחריש ובקציר תשבות אין העשה רק במלאכה שיש עלי' חיוב כרת וסקילה ודחיתי דבריו שבודאי לא אמר רבינו יונה סברא הנ"ל רק למ"ד שסוברים דביו"ט ליכא רק ל"ת ושבתון לא מקרי עשה שתיבת מילת שבתון היא שם שביתה ולא ציווי ולא אתי בשבת המצות עשה רק מחמת דכתיב בלשון ציווי בחריש ובקציר תשבות. שפירש הרי"ף דעשה זו לא נאמרה רק במלאכות שיש עליהם חיוב כרת וסקילה. אבל לפי הסוגיא דהא דקאמר דיו"ט עשה ול"ת הוא והיינו כדברי רב אשי דשבתון עשה הוא הרי להדיא דאיכא עשה אף בלאוי יו"ט שאין עליהם חיוב כרת וסקילה כ"כ במלאכת שבת דכתיב בי' שבתון ולא צריכים ללמוד העשה מבחריש ובקציר תשבות. אבל מ"ש עפ"י דברי הגהת מרדכי נכון ומתוקן ולפי מאי דמסיק הגמרא תחילה דטעם המתניתין דהכא דיו"ט עשה ול"ת הוא ולא כדברי המ"ד דילפי מקראי שאין לאוין דיום טוב נדחים מפני שום עשה. ממילא באיסור תחומין למ"ד דאורייתא דליכא רק ל"ת לחודא מהראוי שידחה מפני עשה דשופר ע"כ צ"ל דתנא דהך מתניתין סובר דתחומין לאו דאורייתא ולזה מקשה הגמרא שפיר השתא דרבנן אמרת לא כו'. אבל לאביי ורבא דס"ל דיום טוב אינו רק ל"ת לחודא ומקראי הוא דילפינן דאין לאוי יום טוב נדחים מפני עשה א"ש גם למ"ד דתחומין דאורייתא דכל לאוי דיו"ט חמירי ואין נדחין מפני עשה וכל הרהיטא דשמעתא היא לפי ההלכתא דמסקינן כר"א דיום טוב עשה ולא תעשה הוא. ולפי דברי הנ"ל אחדש להמציא עוד חדשות בס"ד. ואקדים קושית הט"א בדף ק"ט דמסיק רבא הטעם איסור תקיעת שופר בשבת הוא משום שמא יעבירנו ד' אמות הא תינח לדידן דפסקינן כב"ה דיש עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב אבל לב"ש שסוברים שיש עירוב והוצאה גם לענין יום טוב מה סברא יש לחלק בתקיעת שופר בין שבת ליום טוב ובפרט לדברי מהר"ם פאדוי והגהות מיימוני שמובא במג"א סימן תקפ"ח שכתב דלכך הוצרך רבא לומר הטעם שמא יעבירנו ולא אמר משום שמתקן כלי שיר דאי מטעם זה הי' צריכים לאסור גם ביום טוב מה ענה רבא לדברי ב"ש של דידיה צ"ל שלא עשו חז"ל גדר רק בחשש איסור כרת ולא בחשש איסור לאו. כמו כן ה"ל לרבא לומר גם אליבא דידן ולמה הוצרכו לחדש גזירה דשמא יעבירנו אחרי שבכל תקיעה אפילו דרשות אסור מסבר' דשמא יתקן והנני מעתיק מ"ש בזה בגליון ט"א בספר בינה לעתים בפרק א' בהלכות יו"ט רוצה לחדש דאף אי עירוב והוצאה ליוה"כ מכל מקום אין מדאוריי' איסור מעביר ד"א בר"ה דמעביר בשבת אינו אלא הלמ"מ ואין למידין מהלכה ובתוס' מס' ביצה (דף י"ט ע"א) ד"ה שמא. ולחד תירוצא בתוס' מסכת סוכה (דף מ"ג ע"א) דליכא למגזר על הוצאה מרה"י לר"הר דאית להו היכרא. א"כ י"ל קושית המחבר לב"ש וליכא למגזר רק משום מעביר שאינו אסור מדאורייתא אלא בשבת ולא ביו"ט וכן ביוה"כ:

אמנם בתוס' מסכת שבת (דף קי"א ע"א) בד"ה לא ס"ד ובתוס' ישינים מסכת יומא (דף פ"ח) מבואר בפשיטות דכשם שאסור הזאה בשבת כך אסור ביו"כ והרי איסור הזאה היא משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"הר. ולפי דעת הבל"ע הנ"ל דליכא מדאורייתא ביוה"כ איסור מעביר ד"א ברה"ר יש לומר דהזאה לא נאסרה ביוה"כ. ודע דלפי מ"ש המחבר במס' מגילה (דף ד' ע"ב) דהחשש דשמא יעבירנו הוא מחמת שטריד ובהיל לעשות המצוה ישכח שהיום שבת קשה דלב"ש גם ביום טוב יש איסור הוצאה א"כ אף אם ישכח שהיום שבת מ"מ לא יעביר מחמת איסור יום טוב שאין שכחה לפניו דהא כל טרדתו רק לתקוע תקיעת מצוה של ר"ה ואמאי אסור לב"ש לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת. ויעויין ברש"י מסכת סוכה (דף מ"א ע"ב) ד"ה שהוציא ברשות שכתב בזה"ל טעה במצוה וממהר לעשות ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת עכ"ל וכעין זה נשמע מדברי הפני יהושע במסכת ביצה (דף י"ט) ד"ה:

עוד יש להקשות לכאורה לפי דעת הט"א שכתב דלמ"ד דיום טוב אינו אלא ל"ת הא דאין מעבירין עליו את התחום ושאר איסורים שאסורין לעשות לצורך מ"ע דשופר הוא משום דבעינן בעידנא. ל"ל לרבא לחדש דאיסור תקיעת שופר בשבת הוא משום שמא יעבירנו הא בלא"ה יש איסור שבות בתקיעת שופר דאסרוהו חכמים כמלאכה אשר ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות שופר דין ו' בזה"ל יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום אע"פ שהתקיעה הוא משום שבות. ומן הדין הי' שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו כו'. והנה לדעת הפוסקים דשופר אינו נקרא כלי שיר ולא הוי בכלל איסור השמעת קול בכלי זמר משום שמא יתקן ע"כ כוונת הרמב"ם במ"ש אע"פ שהוא שבות כוונתו על שבות דמלאכה ואף שמדאורייתא אינו בכלל מלאכה מ"מ כיון שבאה ע"י מעשה עשאוהו חכמים כמלאכה וזה הוא השבות בכל תקיעת שופר של רשות. וכן מורה לשון התוס' כאן ובר"פ לולב וערבה ובחולין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה תקיעת שופר וכן מפורש במהרש"א כאן בד"ה רדיית הפת דתקיעת שופר יש בו איסור מלאכה מדרבנן דומי' דרדיית הפת. ומפרש בזה שם דברי התוס' דאף שיש בו איסור מלאכה מדרבנן מ"מ לא היה אוסרים בשביל זה תקיעת שופר דר"ה אי לאו משום גזירה דרבה, גם בתוס' מס' עירובין (דף צ"ו) ד"ה מיכל מפורש להדיא דתקיעה מלאכה דרבנן היא ואין לו ענין כלל לגזירה דשמא יתקן כלי שיר דאי משום גזירה לא א"ש מש"כ הרמב"ם דאתי עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם דהא היכא דהשבות הוא משום גזירה דלא ליתי לידי תקלה לא שייך דחיי' ומה לי חשש תיקון כלי שיר או חשש דשמא יעבירנו והלח"מ שם לא דק בזה. א"ו כוונת הרמב"ם שאינו אלא שבות מצד עצמו שאף מעשה חכמה אסרו חכמים ואם היו החכמים ז"ל מעמידין שבות זה שיהיה דינו כמלאכה דאורייתא לא הוי מצי לחלק בין שבת ליום טוב לפי דעת הרמב"ם דפסקינן