ברוך טעם נא

לעפר, א"כ הרי קדם המלאכה קצת בזמן קודם קיום מצות כסוי ועכ"פ כיון שאינו רגבים מונחים על הדם קודם כתישה אף כשכותשים אין הדם מנוסה ממנו עד שיקח בידו אפר הנידוק ויתן על הדם בכה"ג לא דמי ממש לכלאים בציצית לפי דברי הרשב"א הנ"ל דהתם אי אפשר לאחד מהם קודם בזמן לחבירו וצ"ע. והנה בכ"מ פ"ג מהלכות חו"מ על דין המוציא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי כתב בזה"ל הוקשה בהג"ה יבערנו במקומו, והא אית ליה לר' יודא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו'. והר"ם תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטלו לא מקיים מצות תשביתו ע"כ. הרי שהתחלת הקושי' שיבערנו במקומו ואף על פי כן חשוב לי' מור"ם שלא בעידנא דאף שהחמץ הוא ממש סמוך לאש ע"כ מוצרך לטלטל להחמץ ולהניחו על האש הרי שסובר דאף בכה"ג לא הוי בעידנא והיינו כסברת הרשב"א הנ"ל ודלא כר"ת (ויעויין במג"א סימן תמ"ו ס"ק ג' שכתב דאם שורף מקרי בעידנא אבל אינו ראי' כל כך מדבריו שאפשר שכוונתו בגוונא שאין צריך להגביהו כלל את החמץ ויכול לשרפו בהנחת אש על החמץ) ויש להביא ראי' שדעת התוס' בגוונא הנ"ל מקרי בעידנא דלא כרשב"א אלא כר"ת דבמסכת כתובו' (דף ז' ע"א) ד"ה מתוך. ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו ע"כ. ולכאורה קשה לפי דבריהם מאי מקשה הגמרא בפסחים (דף פ"ג) על מתניתין דעצמות וגידין ונותר ישרפו בששה עשר ואמאי ניתי עשה ונדחי ל"ת וכו' דלמא הטעם במניעת שריפתו משום איסור מוקצה דהא מיד שנעשה בעצמות והגידין והבשר נותר אסורין בהנאה המה מוקצה לטלטל כמו חמץ בע"פ שחל להיות בשבת הנשאר לאחר זמן איסורו הוא מוקצה מאז ויעויין במג"א סימן הנ"ל ס"ק הנ"ל כשם שלפי דעת התוס' הנ"ל העמידו חכמים את דבריהם ועשאוהו חכמים חיזוק לאיסור טילטול מוקצה לדחות על ידו מצות עשה דביעור חמץ אף שלא ביטל עדיין כמו כן נדחו מצות שריפת נותר מפני איסור טלטול מוקצה:

וליישב זה נ"ל דלא שייך למימר שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם לדחות ע"י מצות עשה של תורה אלא לפי האמת שאין איסור יו"ט נדחה מפני עשה אי משום דגלי קרא או כר"א דיו"ט הוא עשה ול"ת וכיון דאיסור תורה אינו נדחה שפיר מצינן למימר שגם מה שאסרו חכמים עשאוהו כשל תורה. וכן מבואר מדברי הר"ן סוף ר"ה על המשנה אין מעבירין עליו את התחום שהבאתי לעיל. אבל לס"ד דגמרא שמן התורה ראוי' להיות שורת הדין שיבוא עשה שריפת נותר וידחה ל"ת דיו"ט לא הוי ביד חכמים למנוע קיום עשה מחמת איסור מוקצה של דבריהם. דהא אף אם אית' לאיסור זה כאיסור לאוין דאורייתא ג"כ נדחה הוא מפני מ"ע שבתורה אמנם עדיין קשה דלפי סברת הר"ם הנ"ל דלענין טילטול מוקצה לא שייך דחיי' כיון דלא הוי בעידנא אכתי קשה קושי' הנ"ל דלמא הטעם שאין שריפת נותר דוחה יו"ט הוא משום איסור מוקצה דשויי' חכמים איסור זה לאיסור דאורייתא ואף דהבערת הנותר בעצמותו היה מותרת מצד דחיית עשה לל"ת מ"מ ליכא לדמויי ליה איסור מוקצה דבשריפת הנותר הוי בעידנא משא"כ איסור טילטול להנותר כדי לשרפה ולא הוי בעידנא ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת דאורייתא הה"ד איסור דרבנן דשוויי' כדאורייתא וכמבואר להדיא כן בהר"ן הנ"ל דהא דאין מעבירין עליו את התחום שכ' אף אם לא היה שום עשה ול"ת ג"כ לא היה בדיחוי כיון שאינו בעידנא אשר ע"כ גם פקוח הגל שאינו אלא טילטול מוקצה אינו נדחה מפני עשה דשופר אי משום דיו"ט הוי עשה ול"ת אי משום דלא הוי בעידנא ולחומר הקושי' צ"ל דס"ל להתוס' דלא כר"ם הנ"ל ודעתו דהיכא שמיד שמגביה המוקצה יכול להניחו תוך האש מקרי בעידנא אף שקדם כמעט רגע טילטול המוקצה להתחלת קיום מ"ע דשריפה ודלא כרשב"א הנ"ל ומקשה הגמרא שפיר גבי נותר כו' אמאי ניתי עשה כו' ואם נכון מש"כ דהא דאמרינן כאן בהדי דכתיש קא מכסה נראה סיוע לדעת ר"ת ותוס' הנ"ל א"ש מה שרמזתי לעיל דהא דמקשה הגמרא ס"ס יו"ט עשה ול"ת הוא יסודה מדאסור שריפת נותר ביו"ט וצריכים לטעמא דר"א דיו"ט עשה ול"ת דאין לדחות דלמא שם הטעם כתנא דבי חזקי' או אביי או רבא דהא לדידהו אין שום עשה דוחה איסור דיו"ט והה"ד מ"ע דכסוי כמו שהארכתי לעיל. והנה לכאורה היה מקום לומר דיו"ט לא הוי אלא ל"ת לחוד והא דאין שריפת נותר דוחה יו"ט הוא משום איסור טילטול מוקצה שעשאוהו חכמים כשל תורה ואינה נדחית מפני שאינו בעידנא ולזה הקדים הגמרא להקשות כאן דאמאי יש לדחות יום טוב בעשה דכסוי הא לא הוי בעידנא והוצרך לשנויי הא ל"ק דבעידנא דכתיש מכסה ממילא נשמע מזה דאף היכא שאיסור מתחיל קצת קודם התחלת קיום המצוה מיקרי בעידנא כי כן גם בכלאים בציצית שהאיסור כלאים היא בהתחלת העיטוף ואתחלתא דמצות ציצית אינו אלא בגמר הלבשה וא"כ דבכה"ג מיקרי בעידנא משכחת שיהיה גם בשריפת נותר בעידנא לענין איסור מוקצ' בטילטולו להניח מיד באש הסמוך לו. וקשה קושיית הגמרא אמאי אין שריפת נותר דוחה יום טוב. וצ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. וקשה כמו כן אמאי עשה דכיסוי דוחה וא"ש המשך לשון הגמרא הא ל"ק דבהדי דכתיש מכסה ס"ס יום טוב עשה ול"ת הוא. אולם אין מזה ראי' לשיטת ר"ת ור"י הנ"ל מכאן די"ל דלעולם בעינן שהוא יקיים בשעת עבירת הלאו את העשה כסברת הרשב"א הנ"ל רק הכא גבי יו"ט שאני וכמו שבארתי במקום אחר ליישב דברי הגמרא ביצה (דף ז' ע"ב) והא קעביד כתישה ומפרש רש"י דלר"י פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ. אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא עכ"ל ומקשה הפ"י דלמא ר"י ג"כ סובר דעשה דכסוי דוחה ל"ת דכתישה דבכתישה יש בעידנא בהדי דכתיש קא מכסה משא"כ בחפירה דאינו בעידנא דאי אפשר לומר בהדי דחפר מכסה דהא צריך לכתוש רגבים קודם שיכסה:

ונראה לי לתרץ דהא דמצרכינן בעידנא הוא משום דדחית עשה לל"ת אתי' מכלאים בציצית ולא שמעינן רק דומי' דכלאים בציצית. והנה התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה משעטנז כתבו בזה"ל וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית ניליף משריפת קדשים מדהוצרך התם קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דוחה ואומר ר"י דהתם איצטרך קרא שלא תאמר שדחו משום שאפילו אוכל נפש שרי וכו' יעו"ש. הרי דסברת התוס' דלאוי דיו"ט קילי ולכך לא הוי מצינן למילף לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת והא דלא ילפינן להיפך דכשם ששריפת קדשים אינו דוחה יו"ט כך בכהת"כ אין עשה דוחה ל"ת מתרצים שם בתוס' די"ל דלכך לא דחי שריפת קדשים משום דאפשר להמתין עד למחר:

אמנם באס"ז בסוגי' דכאן מביא בשם הרשב"א שמקשה דאמאי ס"ד דאתי עשה דכסוי ודוחה ל"ת דיו"ט הא אפשר לקיים שניהם כשימתין עד לערב. ותירץ ז"ל כיון שא"א לקיים שניהם לאלתר ודאי דחי כו' ומורי נר"ו כ' כו' והביא נר"ו ראי' מדאיצטרך קרא בפ' ב"מ לומר שאין שורפין קדשים ביו"ט דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי ל"ת דיו"ט ואמאי הרי אפשר עשה זה לקיים למחר כו' א"ו דכל שא"א לקיים עשה לאלתר לא קרינן בי' אפשר לקיים שניהם כו' ע"כ. ויש אריכות בזה בחידושי הרשב"א במס' שבת (דף כ"ד) בשם הרמב"ן ונשמע שם מדבריו דאף שיכול לקיים למחר לא קרינן בי' אפשר לקיים שניהם. ולא אמרינן דמדגלי קרא דשריפת קדשים לא דחי ניליף דליכא דחוי דהיכא אפשר לקיים למחר וכדברי התוס' ביבמות וצ"ל שסוברים זה לסברא פשוטה דאין למצוה אלא מקומה ושעתה. וע"כ מה דלא דחו שריפת קדשים ביו"ט הוא גזירת הכתוב ולא מטעם דאפשר לקיים למחר ואדרבה להיפך נשמע מדברי האס"ז הנ"ל שמדאיצטרך קרא לשריפת קדשים דלא לידחי יו"ט ש"מ דבעלמא דחו אף היכא דאפשר לקיים אחר זמן. ויעויין בס' יראים מצוה קי"ג שכתב דא"א למילף משריפת קדשים דאסור לעשות מלאכה ביו"ט לצורך מצוה משום דהוי ג' כתובים יעו"ש. עכ"פ נשמע דיש ללמוד מדגלי קרא בשריפת קדשים דלא דחי דבעלמא דחי. אמנם עכ"ז לא הוי מצינן למילף לכהת"כ דעשה דוחה ל"ת די"ל דשאני לאוי דיום טוב דקילי. אבל לגבי לאוי יו"ט עצמו היכא שיש דחוי עשה לל"ת דיו"ט שפיר יש למילף דדחי עשה לל"ת דיו"ט. מדאיצטרך קרא למעט שריפת קדשים שלא ידחה יו"ט ומכלאים בציצית ילפינן דעשה דוחה ל"ת בכהת"ד. והשתא דאתינן להכא דלדחות עשה ללאו דיו"ט לא צריכים ללמוד מכלאים בציצית רק מדגלי קרא גבי שריפת קדשים דלא דחי מכלל דשארי מצות עשה דחו לאו דיו"ט יש לחדש דבר דלמ"ד שחייבים על משאצ"ל יש ללמוד מה דגלי קרא גבי שריפת קדשים דלאוי דיו"ט דקילי נדחו מפני עשה אף היכא דליכא בעידנא דבשער המלך פ"א מהלכות יו"ט הלכה ד' כתוב בשם רבו בס' מקראי קודש דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ול"ת ולא אמרינן מתוך משום דבשרא אגומרא הוי מכבה ובכבוי לא אמרינן מתוך. ואף דהוי משאצ"ל דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דמשאצ"ל חייב כמו שכתב בפ"א מהלכות שבת כו' ע"ש. הרי שהנחתו שבכל שריפת קדשים