ברוך טעם נ

היה די בכזית תלוי במחלוקת רב יוסף ואביי. אם שיעור רביעית וכזית שוה דהכל חד הוא או לא. ולאביי דלאו חד שיעורא הוא ע"כ צ"ל דלמשנה הראשונה גם באכילה היה צריכים. דאל"כ אמאי מצטרפים אסורי נזיר אכילה ושתי' ענבים וחרצן עמהם הא אין שיעורן שוה וא"כ שפיר נשמע מדברי רע"ק דלא כמשנה הראשונה דאף דלפי דעת התוס' הנ"ל בזבחים דשורה פת ביין מקרי אכילה מ"מ הא גם באכילת ענבים היה שיעור רביעית למשנה ראשונה ונשמע שפיר מדברי רע"ק לאפוקי ממשנה הראשונה אבל הסוגיא דפסחים אזלי אליבא דהלכתא כר' יוסף דשיעור כזית קרוש אין שוה לשיעור רביעית יין צלול. ממילא באכילה ושתי' באסורי נזיר חד שיעורא אית להו לכך מצטרפין. ושפיר י"ל דלמשנה הראשונה לא הוצרכו רביעית אלא ביין אבל באיסורי נזיר באוכלים די בכזית כי הכל חד. וממילא לפי דעת התוס' הנ"ל בזבחים גם למשנה ראשונה אם שרה פת ביין הוי שיעורו בכזית ונקרא אכילה. א"כ לא נשמע מדברי רע"ק שחולק על הת"ק ע"כ לא אמרו גם בגמרא פסחים לאפוקי מת"ק אלא קמ"ל אפילו על ידי תערובות:

אלא דיש לפקפק על דברי אלה שי"ל שדברי התוס' הנ"ל בזבחים לא יתכנו לכאורה אלא לדברי אביי דשיעור רביעית דמשקה ודאוכל כזית לאו חד שיעורא הוא מחוקי התורה לחלק בין אכילה לשתיה. ע"כ בשרה פתו ביין דמקרי אכילה גם גבי יין די בכזית יין. אבל ר"י שסובר דשיעור רביעית ודכזית חדא שיעורא היא י"ל דמאי שחייבה התורה בשתיה רביעית יין הוא משום דבכה"ג איכא כזית קרוש. ומה"ת לחייב בנבלע כזית יין צלול בפת. אף דבכה"ג מקרי אכילה גם לגבי יין מ"מ אין להחשיבו לשיעור זית דהא אם היה נקרש לא היה ממנו רק שליש כזית קרוש לפי חשבון דמרביעית שהיא ג' זתים נעשה כזית והוה כאלו לא אכל רק שליש זיח מיין קרוש:

אבל לדברי הראשונים נכונים כיון דהפת נעשה גופא איסור הוי שפיר אכילה שיעור זית מחמת הפת דהוא כזית עם היין שמשלימו והשלמה מועיל בכל אסורי מאכלות אף משקה דקליש כמו בפיגול ונותר וחלב שנתנו בנגשמים. וכן בענבים גופא משלים שיעור זית היין צלול האגור בתוכו אף דבשותה יין בעיין מחלק הרמב"ם בפ"ה מהלכות נזירות דבקרוש שיעורו בכזית ובצול רביעית וצ"ע על המג"א הנ"ל סי' ר"י ס"ק א' דאיתפס להלכה דעת התוס' בזבחים (דף ק"ט) דשרה פת ביין מקרי אכילה דשיעורו בכזית והרי לשיטת ר"ת דלמ"ד שיעור שתי' ברביעית ושיעור אכילה בכזית מוכח להדיא דגם בשרה פת ביין שיעורו ברביעית מהיין דאוכל למה אמרו דדברי רע"ק המה לאפוקי מת"ק דגם הרמב"ם פוסק כן לדינא דשיעור אכילה בכזית ושיעור שתי' ברביעית. ושורה פת ביין אין לחייבו עד שיאכל כל תערובות שבו רביעית יין תוך כדי א"פ:

אמנם קשה לר"ת קושיית התוס' הנ"ל בזבחים ולמה חלב ויין מצטרפין הרי אין שיעורן שוה שזה בכזית וזה ברביעית ואף דגבי חלב איכא למדחי כמ"ש דמיירי כשמהותך דהא תנא שם עוד כמה דברים דמצטרפין ומהם גם בשר שמצטרף עם היין:

ולפי מ"ש א"ש דלשיטת ר"ת דמשנה ראשונה הי' יין ברביעית בענבים וחרצן בכזית. ואם נפרש דכל איסורי נזיר מצטרפין זע"ז דאתי' מקרא דכל אשר יעשה קאי גם על צירוף ענבים וחרצן עם יין לפי' רש"י וכן הוא בלשון הרמב"ם במנין המצות ל"ת ר"ו. וקשה הא אין שיעורן שוה וצ"ל דר"ת תפס להלכה כדברי רב יוסף דחד שיעורא הוא דיין רביעית כשיקרוש יעשה כזית ע"כ מקרי חד שיעורא ושפיר יש לצרף חצי זית אוכל עם חצי רביעית משקה וא"כ שפיר משכחת צירוף בחלב ובשר ויין של פיגול ומיושב קושית התוס' הנ"ל וקושי' התוס' בזבחים אינו אלא לשיטת הי"מ הנ"ל דס"ל דלמשנה ראשונה היה גם שיעור אכילת איסורי נזיר ברביעית. ואפשר מהאי טעמא גופא דחקו לפרש כן דהם סוברים דהלכה כאביי שלדעתו שחולק על ר"י דסובר דאם כזית דם קרוש נעשה רביעית כשנמחה ביין דקליש דאם כשהיין קפואה הוא בכזית יש ממנו בצלול יותר מרביעית וכן להיפך וה"ה לשאר אוכלין ומשקין. וממילא כיון שדרך כלל הוא דכל שיעורי אוכלין בכזית וכל שיעורי שתי' ברביעית לא מקרי שיעורן שוה ולא הוה א"ש למשנה ראשונה מה דאתי מפסוק מכל אשר יעשה דכל איסורי נזיר מצטרפין זע"ז הוא כלל מונח בכל התורה כר' יהושע דכל שאין שיעורן שוה מצטרפין הרי מנזיר אנו דנין בכל איסורין מק"ו ע"כ הוצרכו הי"מ לומר שלמשנה ראשונה היה גם שיעור אוכלים ענבים וחרצן ברביעית. וא"כ אין התחלה לקושית התוס' בזבחים שם אלא לשיטת הי"מ הנ"ל. ע"כ א"ש מה שתירצו דבשרה פת ויין מקרי אכילה ושיעורו בכזית. ולר"ת דלשיטתו הוכחתי לעיל דאי אפשר שיסבור כן בלא"ה א"ש דלדידיה לא צריכי כלל תירוצו של תוס' דשפיר משכחת צירוף החלב ויין של פיגול כגון חצי זית חלב וחצי רביעית יין דהוה כחצי זית יין קפואה:

שוב ראיתי בפ"מ בספרו אשל אברהם על הא"ח (סי' ר"י ס"ק א') שכתב בפשיטות בזה"ל ומיהו למ"ד משקה רביעית דוקא ל"ש צירוף חצי זית אוכל וחצי רביעית משקה אין מצטרפין עכ"ל. ולפע"ד תלוי זה במחלוקת כנ"ל לפי מ"ש בעה"מ פ"מ במשבצות זהב על האורח חיים (סי' ק"צ ס"ק) דהרמב"ם סובר כאביי א"ש מה ששינה הרמב"ם בהלכותיו מכפי מ"ש במנין המצות שציינתי לעיל שבהמנין המצות כתב דמכל אשר יעשה נלמד דכל איסורי נזיר מצטרפין אף בענבים ויין. ובהלכותיו לא כתב דין הצירוף אלא לצדדין. ובלא זה יש ג"כ קושי' בדברי הרמב"ם שבמנין המצות ל"ת ר"ב כתב ששיעור היין בנזיר ברביעית. ובל"ת ר"א מבואר מדבריו שכל חמשה איסורי נזיר מצטרפין לכזית. ולפי הנ"ל את שפיר דכל יין משכחת צירוף קפואה בחצי זית וצלול חשבינן חצי רביעית לחצי זית כנ"ל עד"ז לפי כמותו נחשב לשליש. ואם נאמר דר"ת סובר כנראה מדברי רש"י שהבאתי לעיל דשיעור שתי' באיסורין הוא בכזית א"צ למ"ש דבלא"ה אין מקום לקושית התוס' הנ"ל בזבחים ויעויין בתשו' פ"מ ח"ב סי' י' שכתב בפשיטות דבכל איסורין שיעור שתיית המשקה ברביעית ולא שת לבו לדברי רש"י שהבאתי לעיל:

דין עשה דוחה לא תעשה פרק א דבעינן בעידנא אי דוקא ממש באותו פעם ורגע שמקיים העשה עובר על הל"ת. או דסגי כל שאין הפסקה בין התחלת המעשה עד גמר קיום המצוה:

ונראה לי דזה מחלוקת הראשונים ומקור הדברים מתוך חידושי הרשב"א יבמות (דף ו') שכתב בזה"ל. ומיהו איכא למידק הכא הוי ס"ד דמשום אתי עשה ודחי ל"ת הא קיי"ל דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דבשעה דעבר על לאו מקיים עשה אבל הכא הא קמבשל עבר על לאו קודם למיתת ב"ד ויש לומר וכו' וי"א דה"נ איכא למימר כגון שהיה פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה נתכת לתוך פיו וכן בהבערה נמצא שהבערה ובישול וקיום מצות ב"ד בא בב"א ולא מסתבר שא"א שלא תהיה הבערה ובישול הפתילה קודם בזמנו שאין הפתילה נתכת אלא לאחר ההבערה זמן אחר. וכן בישול הפתילה עכ"פ קודמים בזמן לירידת תוך פיו ואינו דומה לכלאים בציצית שא"א לאחד מהם קודם בזמן לחבירו ע"כ. ותירוץ הראשון הובא גם בריטב"א בשם ר"ת. ונראה שדעת ר"ת דכל שאין הפסק בין התחלת המעשה עד הגמר קיום המצוה הוי בעידנא ודעתו כדעת התוס' דמצות ציצית אינו אלא בגמר הלבשה וחיוב כלאים בהתחלת העיטוף ועכ"ז מקרי בעידנא. אבל הרשב"א שחולק עליו ע"כ דעתו דלא כדברי תוס' כמבואר להדיא מדבריו הנ"ל שכתב. שאי אפשר לאחד מהם קודם בזמן לחבירו. ולכאורה צ"ע קצת על דברי רשב"א אלו מהא דאיתא בביצה (דף ח') ודאי כי עבד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת אימור דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצית דבעידנא וכו' הא לא קשי' דבהדי' דכתיש קא מכסי. ולפי דברי הרשב"א הנ"ל קשה הא מיד שמתחיל לכתוש רגביו אף שעדיין לא נדקו עד לעפר רק שנפרכו לחתיכות קטנים נעשה מלאכת טוחן ולכסוי אינו ראוי עד שנכתש וידקו