ברוך טעם מח

הוא רביעית כ"ז כשהוא משקה וכשיקרוש היין ונעשה מאכל שיעורו בכזית והוא כפרי עצמו וכן מבואר בלשונו פ' הנ"ל הלכה ב' יעויי"ש. ע"כ כיון שאין שיעור יין שוה לשיעור אכילה אין מצטרפין:

שוב מצאתי סעד לדברי ראשונים ולחלק בין כשהוא דרך אכילה או דרך שתי' מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהמ"א הלכה ב' כתב האוכל כזית מדם לוקה ובפרק י"ד הלכה ט' כתב בזה"ל וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט או ששתה מן הדם מעט מעט אם שהה מתחילה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין עכ"ל. ומדתלה גבי שתיית דם בשיעור כדי רביעית משמע לכאורה דשיעור איסור דם ללקות עליו כשאינו אוכל דם קרוש אלא שותה דם צלול דינו ככל משקה של איסור דדינו ברביעית וגדולה מזו משמע מדבריו דגם בהמחה חלב או בהמחה לחם חמץ וגמעו שיעורו ברביעית (וא"כ אין מקום למה שכתבתי בתחילת הקונמריס ביישוב דברי התוס' (דף ק"ך ע"א) אמנם ממה שהקשו התוס' הנ"ל בזבחים (דף ק"ט) דלמה חלב ויין מצטרפין הרי אין שיעורן שוה חלב בכזית ויין ברביעית ולא תירצו דמשכחת בחלב מהותך נראה לכאורה שדעתם דאף בחלב מהותך שיעורו בכזית) מ"מ אין ראיה מוכרחת מזה דהא בתרומה פסק הרמב"ם להדיא פ' י' מהלכות תרומות הלכה ד' בזה"ל כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתו בכזית ע"כ ובדין ג' כתב דצירוף אכילה היא בכדי אכילת פרס וצירף שתיית התרומה היא ברביעית ושני דינים אלו הם מתוס' פ"ו דתרומות הרי אף היכא דשיעורו בכזית מ"מ היא לענין צירוף ברביעית:

ודע שדעת הראב"ד שם דכל שתי' שיעור הצירוף בכדי אכילת פרס וכן דעת הר"ן וכבר האריכו בזה בספר תויה"כ (דף פ' ע"ד) יעו"ש ובמ"ל מהלכות ברכות פ"ג ה' י"ב:

פרק שלישי דע שנסתפקתי לענין איסור תערובות היכא דתלה באם יש בתערובות כזית בכא"פ א"כ הדין גם גבי תערובות משקין של איסור דכיון דשיעור איסור של המשקה בעצמותו הוא רביעית י"ל דגם בתערובות לתוך כדא"פ בעינן שיהיה ממנו רביעית בתוך התערובות. אם נתערב בפחות ממנו אינו אוסר התערובות או אפשר לומר לפי דעת הר"ר חיים דכשיש כדא"פ מוחשב טעמו וממשו ולוקין על אכילת זית שבתוך התערובות אף שבאותו כזית שאוכל רובו היתר אמרינן נהפך ההיתר להיות איסור וכיון שעיקרו הוא רק שיהיה בתערובות מאיסור טעמו וממשו יכול להיות שגם בכזית משקה איסור שנפל בתערובות כשיש מהשקה תוך כדא"פ דינו שיהיה כזית נקרא טעמו וממשו בתערובות שנפל מאיסור המשקה כזית. אמנם א"כ נ"ע ממסכתא נזיר (דף ל"ו ע"א ול"ז ע"א). ובתחילה אקדים מה שיש להסביר למה הקדים אביי להקשות דגם שאר אסורים המלא"ס ואח"כ הקשה דאף בנזיר לא יהיה המל"א. וי"ל דודאי לא נעלם מאביי דברי ר"ע שבמשנה אפילו שרה פתו ביין כו' ורק שסובר כמו דדחה שם בגמרא בנזיר דלמא הוא כזית בעינא. וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין. ולכאורה קשה על זה ממה שכתב רש"י בפסחים דאם אמרינן טעם כעיקר איתעבד לי' פת גופא איסור וחייב בכזית מהן א"כ איך אפשר לומר דר"ע ל"ל המלא"ס והא דאמר שיש בו כזית היינו כזית יין הא אף בדליכא כזית יין ג"כ יש לחייב כיון דיין נבלע בפת וטעם כעיקר אתעביד ליה פת גופא איסור ול"ל שיהיה בצירוף התאספות יין לחודא כזית א"ו דר"ע מיירי שלא נבלע יין בכל הפת ובהמלא"ס הוה כזית מפת ומיין:

ליישב קושיא זו י"ל דמה שכתב רש"י דמחמת טעם גרידא איתעביד ליה פת כולה איסור וכן בשרה ענבים במים ז"א אלא לרבנן דס"ל דמשרת אתי לשרה ענבים במים דבכה"ג ליכא אלא טעם ולא ממש ועכ"ז קרוי באזהרת לאו דלא ישתה וכן דעת ר"ת המובא בהר"א סוף הלכות חלה. אבל לר"ע דאף שסובר דמשרת אתי לשרה פתו ביין והיינו טעמו וממשו ואין הוכחה דנתהפך ההיתר להיות איסור אלא בטעמו וממשו. דלפי דעת ר"ת הנ"ל לא טעמו וממשו אלא כשיש כזית בכא"פ והוי א"ש מה שהוצרך ר"ע שיהא מיין לחודא כזית. דאם לא נבלע מהיין לתוך הפת אלא פחות מכזית מקרי טעמו ולא ממשו ובכה"ג אין ההיתר נהפך להיות איסור ומקשה הגמרא שפיר מנ"ל דר"ע סובר המלא"ס דלמא עד דאיכא כזית בעינא וכ"ז אחר שהשיב ר"ד לאביי דר"י סובר כזית בכא"פ דאורייתא אבל לס"ד דאביי דבתערובות ליכא חילוק בין כזית בכדא"פ או לא. היה הוכחה מבוארת מדברי ר"ע דמתניתין שסובר דמשרת קאי להמלא"ס. דאי לטעם כעיקר מה נ"מ אם נבלע כזית יין או פחות מזה. וע"כ לא הקשה אביי קושיתו שני' עד דשני לי' רב דימי דר"י סובר דכזית בכא"פ דאורייתא:

אמנם לפי זה לפי מה שהעליתי לעיל דאף במשקה ששיעורו ברביעית. מ"מ לענין טעמו וממשו בתערובות די כשנפל ממנו כזית לתוך כא"פ. קשה האיך נשמע מר"ע לאפוקי ממשנה ראשונה הא איכא למימר דגם ר"ע סובר דנזיר אינו חייב על יין אלא ברביעית. ומה דמחייב בכזית בשרה פתו יין היא משום דאיתעביד פת גופא איסור ובכל אכילה שיעורו בכזית. והא דמצריך שיהא היין לחודא כזית אינו אלא כדי שיהיה נקרא טעמו וממשו לתוך התערובות דאז הוא דמהפך הפת לאיסור. משא"כ אי לא היה נבלע מן היין אלא פחות מכזית דהוה כטעמו ולא ממשו דבכה"ג לר"ע אין ההיתר מהופך להיות איסור דהוא לא דרש משרת על שריית ענבים במים שאין בזה אלא טעם לבד אלא שריית פת ביין דהוא טעם וממש בתוך הפת ולא יקרא ממש אלא בדאיכא כזית בכא"פ. א"ו דבמשקה היכא ששיעורו ברביעית גם לענין טעמו וממשו בתערובות לא מקרי ממשו אם נפל מהמשקה פחות מרביעית. וא"ש דברי הגמרא דלמא לאפוקי ממשנה ראשונה. וצ"ע בדעת הרמב"ם שבפ"ד מהלכות שבועות הלכה ד' כתב בזה"ל נשבע שלא ישתה היום כו' וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר אסורין עכ"ל הרי להדיא שדעתו דבכל איסורין כששותה שיעורו ברביעית. ובפרק י"ד מהמ"א הלכה ט' מבואר שדעתו שבהמחה חלב ושתאו שיעורו שישתה תכ"ד רביעית הרי דמחשיב חלב שנמחה לשתייה ובפרק ט' מהמ"א כ' בזה"ל חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח כו' כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן חלב כזית בכל ג' בצים מן התערובות כו' ע"כ יעו"ש. הרי דאף בחלב נמוח שהוא משקה ששיעורו ברביעית ושישתה כדרך שתיה שיעור החלב לחייב עליו הוא בכזית ושיעור צירופו בכא"פ כמו כל איסור מאכלות וצ"ל דאף דחלב בפ"ע כשנמוח דינו כמשקה מ"מ כשבא לתוך מאכל נחשב כאוכל וכעין זה מצינו במס' טהרות פ"ג משנה ב' וגוש של זיתים כו' לפי"ד התוס' במס' ע"ז (דף ל' ע"ב) ד"ה ומטמא דכ"ז שהמשקה של הזיתים בתוך הגוש שם אוכל גם על המשקה. אמנם מדברי הר"ש על המשנה נראה שדעתו שאף בעוד משקה זיתים בתוך הפרי שם משקה עלי' יעו"ש. ולשיטת הרא"ש צ"ל הא דתני במתניתין ואינו חייב על הענבים עד שיאכל כזית הוא למשנה אחרונה דגם ביין חייב בכזית. דאי כפירש ר"ת דגם משנה ראשונה אף דשיעור שתית יין היא ברביעית מ"מ הוה שיעור אכילת ענבים בכזית. קשה הא בתוך שיעור כזית ענבים יש חלק גדול מן היין המובלע או מופקד בתוכו (יעויין פסחים דף ל"ג ע"ב) ואמאי נחשב כמות המשקה של היין בתוך שיעור כזית הא יין בפ"ע שיעורו ברביעית. בשלמא לשיטת התוס' הנ"ל דמשקה שבתוך הפרי שם אוכל עליו שפיר מצטרף לחייב בכזית כיון שנאכל עם ענבים. אבל לשיטת הר"ש קשה כנ"ל אם לא שנאמר דכמו שמחלק הרמב"ם גבי חמץ וגבי חלב ודם דבאכלו דרך אכילה היינו בעודו גוש שיעורו בכזית. ואם המחהו וגמעו מקרי שתי' ואינו חייב אלא ברביעית כמו כן להיפך כשהיין בפ"ע שם שתי' עליו ושיעורו ברביעית משא"כ כשהיין בתוך הענבים אף דמפקד פקיד ולא בליעי כדאיתא במס' פסחים דף הנ"ל מ"מ כיון שהיין אינו בא לתוך פיו דרך שתי' אלא דרך אכילה עם הענבים אף דכשלועס ענבים היין נסחט זט בפי האוכל מ"מ כיון דאכלן דרך אכילה עם ענבי' שיעורו כשיעור אכילה. אלא שא"כ צ"ע דברי הרמב"ם עצמו שפוסק בפרק ה' מהלכות נזיר דגם בשרה פתו ביין צריך שיהיה מן היין רביעית. וגם קשה בדברי הגמרא דאיך מוכח מדברי ר"ע דמחייב בכזית בנזיר ששרה פתו ביין שחולק על המשנה ראשונה הא י"ל דגם ר"ע מודה דיין בפ"ע שיעורו ברביעית דכל שתי' שיעורו ברביעית. משא"כ בשרה פת ביין דמובלע בליעו היין לתוך הפת ובדרך אכילה הוא נאכל עם הפת ולא בדרך שתי'. ולשיטת הסוברים דאף אי טכע"ק דאורייתא לא אמרינן נהפך ההיתר להיות איסור י"ל דשאני גבי יין שבענבים דכיון דבענבים בעצמותן איסור גם היין שבתוכו מצטרף להשלמת כזית. וכעין זה נשמע מסוגי' דפסחים הנ"ל דאף אי משרה מיפקד פקיד ולא נטמא בטומאה שנגע בענבים מכל מקום נחשבים