ברוך טעם מז

בו טעם דגן הוי כאילן כלו דגן. וא"כ מאי פריך הגמרא וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והא אתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלם זה עם זה לוקה על אכילתו כו' ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לוקה חצי שיעור היא ומאי קושיא דכיון שנרגש הטעם הבשר בתוך החלב נעשה כל החלב איסור וחזי לאצטרופי לשיעור כזית כן ת"ד הפלתי. וכעין דברים האלו מבואר ברש"י בפסחים בסוגיא דמשרת ד"ה חייב שכתוב בזה"ל בכזית מהן והא לאו משום המלא"ס הוא אלא משום דאיתעביד ליה פת גופא איסור ע"כ. ובד"ה מפת ומיין חייב כתב בזה"ל ואלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן עלי' דהא אית להו טעם כעיקר ואתעביד ליה פת גופא איסור ע"כ. מזה מבואר להדיא דאף שלא נבלע אלא חצי זית יין בפת ונתפשט היין בכל הפת ויש בכללם כזית חייב כמו כזית יין בפ"ע דכיון דטעם כעיקר אתעביד לי' פת גופא איסור:

ונראה לתרץ קושיית הפלתי הנ"ל דלכאורה קשה למה מחייב רב באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב הא אף דאסרה התורה גם החלב מ"מ לענין שיעור חיוב מהראוי שיהיה החלב דין משקה ברביעית כמו כל משקה של איסור. וצ"ל כיון דאיסור אכילת הבשר והחלב מחד לאו קאתו שיעור החיוב השתי' כשיעור האכילה ודמי לנזיר דשיעור השתי' ג"כ בכזית כנ"ל. אמנם כל זה אינו אלא לפי האמת דבאזהרת הלאו דלא תבשל גדי בחלב אמו אסרה התורה הגדי והחלב. ע"כ שיעור החלב ג"כ בכזית אבל לפי ס"ד דגמרא דגדי אסרה תורה ולא חלב ואין אזהרת איסור החלב מלאו דלא תבשל אלא דחלב ממילא נאסר מחמת שקיבל טעם מבשר איסור דמי לכל משקה דעלמא שנאסר מחמת שקיבל טעם האיסור דודאי אין שיעורו לחיוב אלא ברביעית. ובפרט לפי מה שצידד המג"א בסי' קנ"ב ס"ק יו"ד וסי' ר"י ס"ק א' דרוטב בשר מקרי משקה. וא"כ החלב ופליטת הבשר שנבלע בתוכו כולו משקה. ואף אם שורת הדין שיצטרפו הבשר והחלב לחייב האוכלו כשיש בין שניהם שיעור החיוב. מ"מ אם ליכא בשר אלא חצי זית אינו לחייב צירוף החלב אלא כשיש בחלב שיעור רביעית וא"כ א"ש קושיית הגמרא ואס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לוקה חצי שיעור הוא:

ובדרך פלפול יש להמתיק בזה דברי רש"י ד"ה חצי זית חלב שכתב בזה"ל הכי משערינן יין וחלב וכל משקה לשיעורו בכזית מביא כוס מלא משקה כו'. וכך היא שנוי בתוספתא פ' נזיר שאכל עכ"ל ולכאורה אינו מובן למה האריך רש"י לומר יין וחלב וכל משקה דהא כאן לא מיירי אלא מחלב דבפסחים בסוגיא דמשרת מביא רש"י ג"כ דברי התוספתא הנ"ל. ושם לא נחית רש"י להאריך בדברים ששיעור זה ביין וחלב וכל משקה:

ליישב זה אקדים דברי הר"ן לאלפסי בפ' גה"נ דין תתל"ג ד"ה אמר רבי חנינא כו' שכתב בזה"ל וכתב הרב רא"ה ז"ל והוי יודע דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל כו' ואעפ"כ אין דבריו נראין לי דכיון דאמרינן משערין ברוטב סתמא משתמע דכמות שהיא משערין שכן שיעורו חכמים שאין לך בנ"ט יותר מס' אפילו ברוטב דאל"כ אנו צריכין לחוש ולתת הדברים לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם היא עב או דק עכ"ל ובספר או"ה כלל כתב ג"כ דלא כדעת הרא"ה הנ"ל ונשען על דברי התוספתא שמביא רש"י ולכאורה אינו ראיה מתוספתא דמיירי לענין איסור נזיר דילפינן מקרא דגם בשתיית יין סגי בכזית ע"כ לא דחה הר"ן את דברי הרא"ה מדברי התוספתא הנ"ל כ"א מסברא דנפשי' דא"כ נתת דבריך לשיעורין לחלק בין משקה למשקה:

ועתה נחזי אנן דלפי דעת הרא"ה הנ"ל נשאר לכאורה קושיית הפלתי הנ"ל ומה שתרצתי דקושיית הגמרא היא דחלב כיון דמשקה היא אם באנו לצרפו לחצי זית בשר אין שיעור כזית אלא כשיש בחלב חצי רביעית יש לדחות ולומר דמה שאמר רב חצי זית חלב היינו חצי רביעית חלב דכשיקרוש יעמוד על חצי זית ומדאקשה הגמרא ראיה לדברי הר"ן ולא כדעת הרא"ה ומטעם שכתב הר"ן כיון דתני מתניתין סתם וברוטב ולא מצינו שנתנו חכמים לשיעורין לחלק בין משקה למשקה ע"כ שיעור דזית גבי משקה היא כמות שהיא ולא לפי חשבון כמה יהיה כשיקרש:

ומעתה י"ל דזה מדוייק בדברי רש"י במ"ש הכי משערינן יין וחלב וכל משקה והכי איתא בתוספתא כו' ע"כ. כלומר דכשם גבי יין דנזיר שנזכר כזית משערין בכמות המשקה היוצא כשמטילין זית לתוכו כן משערין גם בחלב וכל משקה ולא כדעת הרא"ה וממילא דמה שאמר רב חצי זית חלב אין הכוונה חצי רביעית אלא משערין כשמטילין חצי זית לתוך החלב דמה שיוצא מתוך החלב כאותו שיעור נחשב לחצי זית וא"ש כנ"ל:

פרק שני ועוד יש להוסיף נופך עפ"י דברי הגמרא ביומא (דף פ"א ע"א) דהא דתנן במתניתין האוכל והשותה אין מצטרפין אר"ח במחלוקת שנוי וכר' יהושע היא דתנן מעילה (דף י"ד ע"א) כלל אמר ר"י כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו אין מצטרפין כו' ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן ע"כ לא קאמרו רבנן התם אלא לענין טומאה אבל הכא היא משום אתובי דעתא היא והאי לא קא מיתבי דעתי' ע"כ הרי דמדמה הגמרא דין צירוף איסור מאכל לדין טומאה דלר' יהושע כשם שבטומאה אם אין שיעורם שוה אין מצטרפין כך באיסור אכילת יוה"כ אין אכילה ושתיה מצטרפין. וכן מבואר בדברי התוס' זבחים (דף ק"ט) ד"ה עולה ואומרים יעו"ש. ונראה לכאורה דה"ה בכל שאר איסורים היכי דאיסור אכילה בכזית ושתי' המשקה ברביעית מקרי אין שיעורם שוה ולא מצטרפין. אבל לשיטת הרא"ה י"ל דמקרי שיעורם שוה דהא רביעית משקה היא כזית כיון דכי אקריש עומד על כזית. ושאני גבי אכילת יוה"כ דשיעור אכילה בככותבת ושיעור משקה מלא לוגמיו ע"כ מקרי אין שיעורם שוה, אבל לפי הכרעת הר"ן דלא כרא"ה דכל איסורי מאכלות מקרי שיעור של אוכל ושיעור של משקה אין שוה דהא כל משקה שיעורן ברביעית ואם היא צלולה אף ברביעית כשיקרוש לא יעמוד על כזית ואם הוא גושה אף בפחות מרביעית יעמוד על כזית כשיקרוש:

ולפ"ז מיושב קושיית הפלתי בסוגיא הנ"ל ובדרך מרווח יותר דאי ס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ אף שנאסר החלב מחמת טכע"ק מ"מ אין שיעורו אלא ברביעית וממילא אין שיעורם שוה ואיסור אכילת הבשר שהיא בכזית ושורת הדין שלא יצטרפו כלל וממילא ליכא אלא חצי שיעור. ולפי הנ"ל יש ליישב שינוי הלשון שבין פירש"י ותוס' במס' נזיר (דף ל"ד ע"א) במשנה וכל היוצא מן הגפן מצטרפין ומפרש"י כגון חרצן ויין וחומץ. ובתוס' שם שינה מלשון רש"י וכתבו כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים ולא זכרו יין וחומץ:

ונראה לי דהתוס' אזלו לשיטתיהו שמפרשים (בדף ל"ח ע"ב) בשם ר"ת דהך מתניתין עד ר"ע אומר היא הכל לפי משנה ראשונה ומה דתני במתניתין ענבים בכזית היא ג"כ למשנה ראשונה ורק ביין הוצרכו למשנה ראשונה שיעור רביעית ולפי זה לא היה אפשר להתוס' לפרש כפירש"י דמצטרפין היינו חרצן יין וחומץ דהא לא שוו בשיעוריהן דחרצן שיעורו בכזית ויין וחומץ ברביעית והלכה כר' ירושע. דכל שאינם שוים בשיעוריהן אינם מצטרפין ע"כ הוצרכו התוס' לפרש דמצטרפין הכוונה ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין דשוו בשעורייהו. ופירש"י לא א"ש אלא לשיטתו שמפרש הך בבא דמצטרפין לכזית והיינו לפי משנה אחרונה וכיון דשוו בשעורייהו שפיר מצטרפין הענבים וחרצן עם יין וחומץ דשיעור אחד לכולן וכן יש לפרש הך בבא דמצטרפין אף למשנה ראשונה לפי דעת המפרשים דלפי משנה ראשונה סברי דגם שיעור ענבים ברביעית כמו שיעור שתיית יין. ואפשר דמפני זה לא רצו היש מפרשים לפרש כר"ת דגם למשנה ראשונה הי' שיעור אכילת ענבים בכזית דהם היו מפרשים דכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה קאי גם על צירוף ענבים ביין וכן באמת נראה ממשמעות לשון המשנה ובפרט דדין זה אתיא מפסוק וכל אשר יעשה מגפן היין שכולל הכל אחד אוכלין ואחד משקין הנעשה מגפן ואלו לא היה שוו בשעורייהו למה למשנה ראשונה מצטרפין הא הלכה כר"י דהיכא דלא שוו בשעורייהו אף היכא דאתיא מחד אזהרה לא מצטרפין כדמוכח מסוגיא דיומא שהבאתי לעיל דרב חסדא ושאר אמוראים אוקמו מתניתין דאוכל ושותה ביוה"כ אי מצטרפין כר' יהושע. והרי מצות עינוי ביוה"כ מאכילה ושתי' מחד קרא נפקא:

כדברי הראשונים מדוייק ברמב"ם בפרק ה' מהלכות נזירות שהך דינא דאיסורי נזיר מצטרפין זע"ז מבואר שם בזה"ל כל איסורי גפן מצטרפין זע"ז כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג. ואכל מן התערובות כזית לוקה ע"כ. ולא הוזכר בצירוף עם יין. והטעם דהוא לשיטתו אזיל שפוסק כמשנה ראשונה דשיעור יין ונזיר