ברוך טעם מו

באיסור ולכך אין שם ברי' על שור הנסקל אף שמקודם שהרג היה עליו גם כן עכ"פ איסור יאכילה מחמת אבר מן החי למ"ד לאברים עומדת או עשה דאינה זבוחה לשטת התוס' בכמה מקומות דאינה זבוחה חל מחיים אליבא דכ"ע. עכ"ז כיון שאנו דנין לענין ביטול איסור מחמת שור הנסקל לא מחשבינן לנוצר באיסור דהא איסור זה לא היה בו מתחילת יצירה וכ"כ בבהמה שנתנבלה ובמ"א ביארתי שזה טעמו של הגהת ש"ד שסובר דנתנבלה הוי בריה משום דסובר דאיסור דאינה זבוחה הוא עשה ולענין איסור זה הוי ברי' דהא חל תיכף משעת יצירה ולא פקע כשנתנבלה (יעויין תוס' שבועות (דף כ"ד ובחולין דף ל"ז ודף ק"ך) ולכך יש לומר דגם ביצה של טריפה לא מיקרי ברי' כיון שאיסור טריפה לא החל לחול עד שנגמרה. ודע דמדברי רש"י בקידושין (דף ע"ז ע"ב) ד"ה פטור כו' נשמע מדפטר ר"ש באוכל נבלה ביו"כ אף בנתנבלה ביו"כ שסובר ר"ש בהמה בחיי' לאברים עומדת וכן סובר ר"א בנו כדאיתא בחולין (דף ק"ב) שמחולק בזה עם רבי. וחל אף קודם שנתנבלה איסור אמ"ה יעויי"ש:

ובזה יש לתרץ מה שמקשה בפליתי ס"י דאמאי אמר ר"פ האי תנא דליטרא קציעות כו' דהוא לרוב השיטות דלא כהלכתא הא אי בעינן לאוקמי הברייתא דלא כהלכתא יכולין לתרץ דהברייתא אתי' כר"ש שסובר במכות דלא בעינן ברית נשמה וי"ל דביצה של טריפה הוי ברי' אבל לפי הנ"ל ניחא דמדברי התוס' בחולין (דף צ"ו ע"א) סוף ד"ה מ"ט מבואר די"ל דגם לר"ש לא מיקרי ברי' רק כשהאיסור הוא מתחילת בריותה ממילא לפי זה לר"ש שסובר לאברים עומדת אי אפשר לאיסור טריפה לחול על הביצה עד שנגמרה ולא הוי טריפותה מתחילת ברייתה. וכבר עלה בדעתי לפרש דברי האס"ז בסיגנון זו שמקשה ת"ל דביצה בריה היא וכתב לתרץ בשם הר"י דלא אמרו ברי' אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחילת בריותה ע"כ. ופרשתי כוונתו כיון שטריפה אינו מתעברת ויולדת ואם ילדה ע"כ שנתעברה קודם שנטרפה הרי היה תחילת היצירה בלא איסור טריפה (וכמדומה שעל דרך זה דרך בעל ראש יוסף):

ולפי"ז יש מקום לומר דביצה הנמצאת בתוך הטריפה היכא שגם מתחילת היצירה היה אחר שנטרפה שפיר מיקרי ברי'. וי"ל עוד אף דספק בריה מבוטלת מ"מ בנמצאת הביצה בתוך התרנגולת אפשר הוי כספק עם חזקה לפי שיטת המרדכי ס"פ א"צ שתלינן שלא נעברה רק אחר שנטרפה וממילא הוי ברי' מתחילת היצירה:

או אפשר לומר דהוי כחזקה דמעיקרא ואמרינן כשם שהביצה הוא עכשיו טריפה כן היתה כבר ותלינן בזה עד תחילת יצירתה ומחמת חזקה הוי כברי' ודאית ואינה בטילה. והיה אפשר בזה לתרץ קושיית האחרונים על דברי הטוש"ע שהתחלנו שפוסקים דביצת טריפה לא בטלה מטעם ברי' והוא נגד סוגיא דידן אבל לפי הנ"ל א"ש דשאני הכא דמיירי בביצה שנולדה וכרישא דבריי' א' ביצה שנולדה כו' וביצה כזאת לא מיחשבי' ברי' דהא עכ"פ היה תחילת היצירה קודם שנטרפה התרנגולת וגם יש לומר דעיקר גידולה היה קודם שנטרפה. וא"ל דמטעם חזקה למפרע מחזיקינן שהי' גידולה ג"כ באיסור דהא עכ"פ נטענה התרנגולת עם שורש אותה ביצה קודם שנטרפה התרנגולת דאל"כ לא היתה יולדת אותה ממילא היה לאותה ביצה בתחלתה חזקת כשרות ותנגד חזקה זו לעומת חזקה של עכשיו והוי ספק השקול וספק ברי' להקל. אבל בש"ע מיירי בביצה הנמצאת בתרנגולת כעין ביצת טריפה הנזכר שם ובזה יש חזקה דלמפרע בלא חזקה מנגדת. ודנין שכל יצירת אותה הביצה היתה באיסור טריפה ומיקרי ברי' וכיון שגזרו ביצת נבילה אטו ביצת טריפה גם ביצת נבילה לא בטלה מטעם לא פלוג. כך דמיתי לומר לכאורה. אבל אין זה נכון דהוי כיציבא בארעא וכו' דביצת נבילה לא תבטל וביצה הנולדה מטריפה תבטל. ע"כ אבטל בעצמי דברי אלה. אמנם במה שכתבתי בכוונת דברי הר"י שמביא באס"ז כנ"ל נראה לכאורה נכון:

ובדרך פלפול עלה על דעתי לומר דלכאורה מדברי רש"י באיזה מקומות שמפרש על דברי ר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שבחזקת איסור אמ"ה עומדת נראה לכאורה דס"ל לרש"י להלכה דאמרינן בהמה בחיי' לאברים עומדת דאל"כ לא שייך לומר חזקת איסור אמ"ה. אמנם לפי פירוש המג"ש במס' ביצה (דף כ"ה) עיקר כוונת רש"י שאין לבהמה חזקת היתר בחייה ולכן עד שיודע שנשחטה כראוי אין להתיר הספק הנולד בה. ולכאורה י"ל דלפי דעת המג"ש אין לחלק בספק טריפה בין התרנגולת ובין הביצה דלשניהם לא היה חזקת היתר דגם הביצה קודם שנגמרה לא היתה מותרת לאכילה בלי שחיטת התרנגולת אבל לפי מה שחשבו התוס' בכוונת דברי רש"י שהטעם דהוי חזקת איסור מצד אמ"ה יש מקום סברא לחלק בספק טריפה בין התרנגולת להביצה. דבתרנגולת שייך שפיר חזקת איסור כיון שאין לה היתר כ"א ע"י מעשה המכשירה דהיינו מעשה השחיטה אבל אם לא נשחטה כראוי או מתה מאלי' היא אסורה. משא"כ ביצה שהתירה בא מאליה דכשנגמרה יוצאת מאיסור אמ"ה ויסוד חילק כזה מבואר בחידושי הרשב"א ליבמות (דף ל' ע"ב) ד"ה אשה זו בחזקת היתר:

ומעתה מתורץ מה שמקשה בפליתי (סי' ק"ב) על אוקומתא בגמ' וספיקא אסורה דקאי על ספק טריפה דמאי אתי לאשמעינן דמה"ת יהיה חילק בין התרנגולת לבין ביצתה. אבל לפי הנ"ל א"ש דהברייתא אשמעינן דלא נימא רק התרנגולת אסורה בספק טריפה ולא אזלינן בתר חזקת כשרותה עד כה משום דעמדה בחזקת איסור אמ"ה שאין לה מציאות היתר כ"א ע"י מעשה המכשירה. משא"כ בביצה שהכשירה בא מאלי' כשנגמרה נפקעת ממנה איסור אמ"ה (יעויין בדברי רשב"א לחולין ר"פ גה"נ שהבאתי לעיל במ"ש לטעם דאיסו' אמ"ה לא חל על ולד במעי האם עד שיוולד) וקמ"ל דגם הביצה אסורה בס' דחזקת איסור של התרנגולת גורם איסור גם לביצה. והוא כעין פסק הלכה כרבי יוחנן בכתובות (דף י"ג) דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דמועיל חזקת היתר של האם להולד וכ"ש לחומרא. ובפרט הביצה שכל זמן שלא נגמרה היא כאחד מאברי התרנגולת:

היוצא מזה לפ"ד אלה בכוונת דברי הברייתא בתיבת וספיקא אסורה ממילא נשמע שהברייתא סוברת דבהמה בחיי' לאברים עומדת דאי לא לאברים עומדת ממילא גם על התרנגולת לא היה חזקת איסור ואם עכ"ז ספיקא אסורה ע"כ אינו מחמת חזקת איסור רק מחמת שלא היה לה חזקת היתר. וכסברת המג"ש ממילא ליכא סברא לחלק בין התרנגולת לביצתה. ומדפרשה הברייתא דין דספיקא אסורה בביצת התרנגולת נשמע כנ"ל שהברייתא סוברת דלאברים עומדת. ומעתה מיושב מה שמקשה לפי שיטת הפוסקים דביצה הוי ברי' למה לא משני הגמרא כאן דלכך לא בטלה משום דהיא ברי' די"ל שהפוסקים שסוברים דביצה היא ברי' טעמם משום שסוברים להלכה כמ"ד לאו לאברים עומדת וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מ"א פ' דין ויעויין בפר"ח יו"ד סי' ס"ב וחל איסור טריפה בעת גידול הביצה וכיון שנוצרה באיסור מתקיימת לענין ביטול ברי'. אבל הברייתא דכאן ע"כ סוברת כמ"ד לאברים עומדת וכנ"ל ואי אפשר לאיסור טריפה לחול עד שנגמרה הביצה ופקע ממנה איסור אמ"ה וממילא לא הוי גידולה באיסור טריפה ואין עלי' דין ברי' ומקשה הגמרא שפיר:

דין האיך משערין כזית איסור פרק ראשון אקדים מה שמקשים בתוס' חולין (דף ק"כ ע"א) ד"ה לרבות על דברי הגמרא שם דיליף מקרא דנפש דהמחה חמץ וגמעו חייב למה לי נפש תיפוק ליה דהא שתי' בכלל אכילה הוא:

ונראה לפי עניית דעתי דבמס' נזיר (דף ל"ד ע"ב) איתא ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין וכתב בתוס' (דף ל"ח ע"ב) ד"ה ואינו חייב דלמשנה ראשונה היה שיעור ענבים בכזית כמו כל אכילות ושיעור שתיית יין ברביעית כמו כל שתי' ולמשנה אחרונה גם שיעור שתיה בכזית וילפו לה מדכתיב בחד קרא וכל משרת ענבי' לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל ואו מוסיף על ענין ראשון דכי היכא דענבים בכזית ה"נ שתיה. ולפ"ז פשוט דבהמחה חמץ וגמעו אף דמקרי שתי' ובכל שתי' שיעור ברביעית מ"מ מדאתי' לאיסורא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש דינו כאכילה לחייבו בכזית. א"כ מתורץ קושיית התוס' דאי לאו קרא דהנפש לא הוי לחיובא בהמחה חמץ וגמעו כ"א משום דבכל התורה שתי' בכלל אכילה הי' שיעורו ברביעית כמו שיעור כל משקה של איסור משא"כ כיון דאתא ממלת הנפש דכתיב בפסוק כל האוכל שיעורו בכזית כאכילה:

ועפ"ז יש לתרץ קושיית הכרתי ופלתי (סי' צ"ב ס"ק ט') ד"ה אך לשיטת הסוברים דכיון דטעם כעיקר מדאורייתא נהפך ההיתר להיות איסור אף ללקות עליו ובעיסה שעשה מן האורז ומן הדגן אם יש בה טעם דגן יוצא ידי חובתו בפסח באכילת כזית מאותו התערובות כיון שיש