ברוך טעם מד

דאיתקצאי לביה"ש מצד ספק מ"מ לא מיקרי מוקצה אחר שעבר ביה"ש ומותר בממ"נ אם הוא חול ליכא כלל איסור ואם הוא יו"ט הרי הוכן מחול וכעין סברא זו י"ל כאן בעגל אף שביה"ש היה מנוע נחירת האם מ"מ לא מיקרי אתקצאי לאסרה אח"כ כשעבר הספק כיון שהוכן קודם בין השמשות לכלבים ובביה"ש עצמו הן אם היה הביה"ש חול או יו"ט היה העגל מוכן דאם היה חול היה מוכן לכלבים ואם היה יו"ט היה מוכן לאדם רק מפני שלא ידענו אם חול או יו"ט הצרכנו למנוע הנחירה מספק בעוד היה הביה"ש ובכה"ג לא מקרי איתקצאי לאסור מעת לעת שסר הספק ושב להכנתו כאשר הוכן קודם ביה"ש יעויי"ש היטב בלשון הריטב"א וכעין דברי הריטב"א הנ"ל כתב הבעל המאור בפרק א"צ בסוגי' דנכרי שהביא דורון יעוי"ש ודוק היטב כי נכון הוא:

פרק שלישי ובדרך פלפול הבאתי ראי' לזה מדברי הגמרא ביצה דף ד' ע"א דמקשה הגמרא א"ה אימא סיפא אם נתערבה באלף כו' וקשה דלמא כך כוונת הברייתא ספיקא אסורא דהיינו ספק טריפה אסורה הטילטול ביו"ט כיון שאינו ראוי' לאכילה ומחמת איסור הטריפות אסורה בטילטול כמבואר במ"א סימן תמ"ו דבדבר שאסור באכילה ואינו עומד לאכילת כלבים אסור בטלטול וביצה בקליפתו אינו עומדת לכלבים. וע"ז מסיים הברייתא אם נתערבה באלף כולן אסורות כלומר משום איסור מוקצה דלענין זה הוי דבר שיל"מ דאף שבטל איסור טריפה נשאר איסור מוקצה כי אתקצאי לבין השמשות:

ואמרתי לתרץ זה לפי מה שמבואר בדף ו' ברש"י ד"ה לעגל שנולדה ביו"ט מפרש שהקושי' מברייתא דלקמן כו' ובריש ד"ה הטריפה מפרש שקושי' זו השני' אינו מברייתא רק מדלא אשכחן מאן דאסר ולכאורה י"ל שאף בלא ברייתא מפורשת מוכח דגם עגל שנולד מן הטריפה מותר ביו"ט דאל"כ אף בנולד מן הכשירה א"א להתיר לפי המסקנא דלעיל דף ד' ע"א לעולם ספק יו"ט ספק חול ה"ל דשיל"מ וכו' והכוונה דמחמירין בדבר שיש לו מתירין גם בספיקו. ודעת הרבה מהפוסקים דגם ס"ס אינו מועיל בדשיל"מ. ואם נתערבה קאי אספיקא ויש מן הפוסקים שסוברים דגם אחר הרוב אין הולכים בדשיל"מ יעויין בר"ן ס"פ א"צ שמסופק בזה ועיין במג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג (וביו"ד סימן ט"ז בדין כל דפריש ובל"מ הלכות מעילה פ"ז דין ו') וא"כ בכל עגל שנולד מן הבהמה אף שהבהמה בחזקת כשירה י"ל דלענין ההכנה של העגל שאינה רק משום מוכן אגב אמה לשחיטה יש לחוש דלמא האם טריפה ולא הוכנה אגב אמה ואף שדעתיה של בעל העגל עליו לאכילה מפני שאינו חושש שהאם טריפה מ"מ אם באמת היא טריפה בטלה הזמנה דידיה ודומה למזמין דבר שאינו ראוי לאכילה שאין בהזמנתו כלום (יעויין לשון רש"י לקמן דף כ"ו ע"ב בד"ה ואי דלא אחזי לי' כי אזמן ליה מה הוי) א"כ איכא ספק דלמא האם טריפה. ואם היתה נשחטה היתה נודע טריפתה ולא היה העגל עומד לאכילה. ואף דרוב בהמות כשרות מ"מ לענין זה שאנו דנין על ספק בהכנה שהיא דשיל"מ לא אזלינן בתר רוב אמנם לפי זה קשה לכאורה גם לפי האמת דאמרינן מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם ומשום דדעתי' דאינש אכל מה דחזו לי'. והיכא שמוכן לכלבים והיה דעתי' עלויי' שאם יולד יאכלנו הוי הכנה מעליא. דאכתי נאסר העגל משום ספק דלמא האם טריפה. וא"ל דממ"נ איכא הכנה דאם האם כשירה הוכנה אגבה לאכילה ואם האם טריפה היה ממילא הכנה להעגל לכלבים ודעתי' הוי גם לאכילת אדם כשיולד ז"א דאם האם טריפה לא היה להעגל הכנה כלל לא לאכילת אדם דהא האם טריפה ולכלבים לא עמדה דהאם היתה מוחזקת בחזקת כשירה והיתה נראת עומדת לאכילת אדם ואסח דעתי' מלתנה לכלבים וכשנמצאת אחר שחיטתה טריפה אסורה לחתכה לכלבים ביו"ט ואין להעגל מהבהמה שהיא בחזקת כשירה רק אשר אמה מוכן לאדם ולזה יש ספק הנ"ל דלמא אם היתה נשחטה האם היה נודע בה הטריפות ולא היה הולד מוכן לאדם ובספק בהכנה לא אזלינן בתר רובא. בשלמא לשיטת הסוברים דיו"ט מכין לעצמו. וליכא איסור במוקצה רק מצד מחשבתי' שהוא אקצי' מדעתי' יש לומר דבכה"ג שהוא לא אקצי' דהא לדעתי' שהוחזק האם בכשירות היה העגל מוכן לפנינו לאכילה וכיון שלא אתקצא ממנ' לפי מחשבתו ע"כ אין לאסור עליו העגל לאחר שנולד דאף אם האם טריפה הכין העגל א"ע בלידתו ומצדו ג"כ לא היה מוקצה. אבל לשיטת רש"י בריש פרקין דכל דבר צריך שיהיה לו הכנה מעיו"ט ואיסור מוקצה הוא מצד אפיסות הכנה דאף אם כבר הוכן ממילא בטל ההכנה באקצותו וכאשר ביארתי באריכות. ממילא לדבר שלא היה לו הכנה אף שהוכן מבעליו כי לא ידע מהאיסור לא מועיל כלום מה שאזמני' מעיו"ט וההכנה הבאה אחר כך ביום טוב בעת סילוק האיסור אינו מועיל כלל עוד כמו כן בעגל שנולד מבהמה שהיתה בחזקת השירה כשמבורר אחר זה שהאם היתה טריפה אגלאי מלתא שהיתה הכנה לאכילת אדם בטעות וכאלו לא הוכן לזה. ומצד עצמותה לא היה להעגל הכנה דכל זמן שלא נולד לא היתה עומדת לאכילה אגב אמה דהא אגלאי דהאם טריפה. והכנה לכלבים בטל בעצמו כי אסח דעתי' מלהאכילה לכלבים כי לא נודע לו מטריפותה והחזיק האם לאכילת אדם והרי העגל באפס הכנה. ואינו בא להכנה רק מצד הלידה וזה לא מועיל לשיטת רש"י שסובר שאין יו"ט מכין לעצמו כי צריך תמיד הכנה קודם יום טוב ואף שלשיטת רש"י מועיל הכנה דממילא שהיא קודם יום טוב כדמוכח מקושית הגמרא בריש מסכת שבת דעלמא תשתרי שהכוונה לשיטת רש"י שהיה להביצה הכנה ממילא כיון דמאתמול נגמרה מ"מ היכא שהוא בעצמו ביטל הכנה זו והחליפה בהכנה אחרת בטעות הסברא נותנת שהוי כלא היה לו הכנה כלל והרי זה כגוונא דלעיל כשהאם טריפה היה להוולד הכנה לכלבים. אמנם מצד שלא ידע מהטריפות הכינה לאדם. ובזה ביטל הכנה לכלבים והרי נשאר העגל בלא הכנה עד שנולד ביום טוב והכנה בי"ט אינו מועיל וקשה כנ"ל. ולכאורה נראה לי דאף הסובר דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא ז"א רק היכא שנמתין לא נצרך כלל לילך בתר אותו הרוב כמו בגוונא דעכו"ם שמביא בצים ביום טוב שמסופקים דלמא נולדו היום. אף שרוב בצים המה מהנולדים בכל שנה מ"מ כיון שיל"מ אין הולכים אחר הרוב. דאם נמתין אחר יום טוב לא נצרך להתיר אכילת הבצים הרוב הנ"ל. אבל הרוב שאנו הולכין אחריו בכל אכילת בשר ולא חיישינן לטריפות שבמעי' (חוץ מהריאה שבודקים) ולא על נקיבת הושט צריכין אנו למיזל אבתרי' בכל בהמות הנאכלין ומבלעדו לא היה אפשר למיכל בשרא כדאיתא בחולין דף י' וממילא אף כי נחמיר בעגל שנולד מבהמה ביו"ט לאוסרו ביו"ט מספק הכנה כי לא ניזיל בתר רובא וניחוש