ברוך טעם מא

ספק זה כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומחזקינן מאיסור לאיסור אף שאיסר אבר מן החי פורח וסר מבהמה ע"י השחיטה מ"מ כיון שהספק משחיטה בא טרם שיצאה מאיסור הראשון אמרינן דספיקא לחומרא מכ"ש כאן. דאמרינן דהיה להאשרה חזקת איסור וספק אם מועיל לזה הביטול אמנם כ"ז אי אמרינן דהיכא דדעת הנכרי לחזור לא נתבטלה הע"ז שלהם. אבל אם נאמר דנתבטלו אכתי ישאר הקושי' הנ"ל שיהיה מותרים מטעם סד"או לקולא דא"ל דהוי כאתחזק איסור' ז"א דהא מצות ואשריהם תשרפון לא חל על ישראל רק אחר הכבוש כמפורש לעיל ועכ"פ כשבא ליד הישראל. ואחרי שבטרם הכבוש יצאו האמוריים ממקומם לקראת יהושע ונתבטלו כל הע"א שלהם א"כ כבר פרח החזקת איסור קודם שבא ליד ישראל וממילא כשכבשו הישראל ובא לידם לא היה בכל אשירה ואשירה כ"א ספק בעלמא והרי זה דומה לספק טריפה הנמצא בבהמה אחר השחיטה כיון דלא היה לנו שום ספק בזה בעת שהיה בחזקת איסור א"כ נשאר הקושי' הנ"ל שיהיה מותרים מטע' סד"או אלא ודאי היכא דדעתם לחזור לא נתבטל הע"ז והוצרך רש"י לטעם זה גם במלחמות יהושע לכך מפרש רש"י דהאמריים דמו לחזור ודו"ק:

בדרך פלפול נראה לתרץ דברי רש"י הללו ע"פ מה שמבואר בספר ת"ח שמקשה לשיטת הפוסקים שסוברים ע"א של נכרי שבא לידי ישראל אין לה ביטול מדאורייתא מאי קאמר הגמרא ואי משום הנך דמעיקרא בביטל בעלמא סגי. ומתרץ דאמרינן איסורא לא היה ניחא להו, דליקני ומדחה בספר שערי המלך הלכות לולב דאכתי קשה מנ"ל דישראל שזקף לבינה כו' אסרה דלמא בכה"ג אינה נאסרת רק כיון שפלחו ישראל לעגל היה ניחא להם אז לקנות כל הע"א שעבדו הנכרים לכך לא הועיל שוב אח"כ ביטל. ולולא דמסתפינא מחמת שדברי רש"י מתנגדים לדברי היה נראה לי לפרש פירש אחר בגמרא ויתיישב גם דקדוק לשון הגמרא בביטל בעלמא די"ל דזה לא קשה כלל כיון שהיה מועיל ביטל למה שרפו הע"א היה להם לכוף לנכרי לבטל דיש לומר דנוח היה שיקיימו מצות ביעור שהוא מצות עשה וכמו שצריכים לומר בכל הע"א שהיה נקחים מיד ליד וצפויי הע"א שלא היה בכלל הירושה לישראל ועליהם אמר הכתוב בפרשת עקב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגומר והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגם לפי המבואר בדף לא השתדל דהמע"ה לבטל ע"א אף של זהב וכסף וצוה לשרפם רק כשבא איתי הגיתי ובטלו מעצמם עזב מלשרפם הרי דע"כ לכך לא נתעורר מעצמו על בטולם ע"י נכרי כדי לקיי' מ"ע בביעור' לכן לבי אומר לי דידוע שיש שני מיני ביטולי' ע"א במעשה בגוף ע"א או במחשבה של העובד (וביאור דבר זה לאמתו נמצא במרדכי) ולקמן (דף ס"ד ע"א) איתא א"ל ר"נ מסתברא דמי ע"א ביד נכרי מותרין מדהנו דאתו לקמי' דרבה בר אבוה א"ל זילו זבינו כל מאי דאית לכו ותו אתגיירו כו' ואיתא שם בתוס' ד"ה זבינו ומה שלא היה אומר להם לבטלה בשבירה ויוכלו למכרה בגרותם לפי שהיה דעתם למכרה שלימה ביוקר לעובדי'. והא דאמרינן לעיל פ' ר"י מכרן לעבדן לא בטלה שאני הכא כיון דדעתייהו לגיורי אינם חוששים בה ובטלם כו' יעויי"ש:

היוצא מדבריהם דנכרי שבדעתו להתגייר מבטל מיד במחשבתו הע"א שלו ומותרין דמי' אחר שנתגייר וכן מפורש שם בת"ח שלא היה צריכים עוד שום ביטל שהגרות בעצמו היה ביטל לכל הע"א שלו ונתקשו שם דא"כ אמאי אמר להם זילו זבינו מעיקרא והדר אתגיירו הא יכולים היו למכרו אחר שנתגיירו כיון שכבר בטלוהו יעויי"ש. ובאמת שגג בזה דהא אסור לישראל למכור ע"א שלימה לנכרי באיסיר לאו דלפני עור משא"כ קודם שנתגיירו וכן מבואר בדף לפ"ז נראה לי דקושיית הגמרא כאן ואם משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא כו' הכוונה שמתבטלים ממילא כל האשרים שהיו ירושה לישראל בעת שקבלו ישראל ע"ע לקבל התורה וממילא לא היה שום סרך מצוה בביעורים לכך מדייק הגמרא בביטול בעלמא ר"ל עפ"י מחשבת ישראל בקבלת התורה ולעזוב כל הע"א ולכאורה מוכרח לפרש כן לפי דברי התוס' במסכת ר"ה דאף שהיה כל א"י ירושה לישראל מאבותיהם מ"מ הוי להו לנכרים זכות במה שזרעו ולפי דעת הטורי אבן היו שותפים בכל אילן ואילן ומפלפל שם בדין ברירה והקשיתי לפי זה למאן דאמר יש ברירה אמאי נשרפו כל האילנות דהא החלק של הנכרי לא היה רק ע"א של נכרי והיה מועיל להם הביטל דאף דפלחו ישראל לעגל וגלו דעתייהו דניחא להו לא נעשה עבור זה הע"א של נכרי דהיינו מה שהי' להם כדין ע"א של ישראל רק החלק ישראל שעבדו אז הנכרים נעשה ע"א של ישראל והוא פשוט ולכאורה לא נחית לזה הבעל טורי אבן הנ"ל והפר"ד בדרך הקודש דרוש ט' שלפי"ד היה דבריהם קשה להולמם:

אמנם כאשר אפרש כנ"ל דעיקר קושיית הגמרא דנתבטלו האשרות דמעיקרא עת מתן תורה ל"ק מידי דיש לומר דאף שלחלקו של העכו"ם היה מועיל ביטל לא עשו הישראלים פעולה לבטלם בכדי לקיים מ"ע דביעור:

אמנם לפי זה נשאר קושיי' הרמב"ן הנ"ל מנ"ל שדין ישראל שזקף לבינה דלמא נאסרו מחמת שעשו העכו"ם מעשה דבמעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי דעכ"פ מועיל ביטל מה בכך דהא לפי"ד הנ"ל לא מזה דייק הגמ' אשר ע"כ היה מוכרח לכאורה לדחות דברי הנ"ל ונשאר הקושי' הנ"ל דעכ"פ היה להתיר חציו חלק הנכרים שהיה להם מחמת שזרעו והיה מזה לכאורה ראי' לדעת הרמב"ם פרק ח' מהלכות ע"א ד"ט דפוסק דע"א של שותפים נכרי וישראל אינו מועיל ביטל אף לחלק הנכרי כמבואר שם בפשיטות דבריו שכתוב אפילו היה לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום. והכ"מ נדחק לפרש שם דהרמב"ם לא מיירי רק לענין חלקו של ישראל. כי לפי המבואר כאן בגמרא (דף נ"ב) ונ"ג מוכח דמועיל ביטול עכ"פ לחלקו של נכרי. אמנם יש לדחות ולומר דלאיכא דמתני אברייתא ר"ש בן מנסי' אומר ע"א ישראל כו' אמר רב הילל ברי' דרבי וולס לא נצרכה אלא שיש לו לנכרי שותפות בה וקמ"ל דישראל אדעתא דנפשי' פלח ואין מועיל ביטל אף לחלקו של נכרי. והוכחה לזה מדהוצרכו לשרוף כל האשרות במלחמת יהושע. ולא הותרו חציו חלקו של הנכרים כנ"ל. ואף למ"ד אין ברירה יש לומר דמ"מ היה מקום להתיר חציו על ידי ביטל מטעם ס"ס דלמא היא חלקו של הנכרי ואת"ל שזה חלקו של ישראל דלמא אינו מהנך ע"א דבהדי עגל. ולשיטת הסוברים דאינו מועיל ס"ס היכא דאיכא חזקה לאיסור יש לומר כיון דאף חלקו של עכו"ם אסור עכ"פ קודם הביטול הרי יש כאן חזקת האיסור ותו לא מועיל הביטל דדלמא הוא מחלקו של ישראל ומע"א דבהדי עגל. ומתורץ ג"כ דברי הגמרא אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע ובסגנון תירוצי הראשון:

דין ס"ס בדבר שיש לו מתירין פרק ראשון הנה הר"ן ז"ל כתב ס"ס בדשיל"מ מותר אולם ממ"ש בסוף הדיבור בזה"ל והא ודאי תרי ספיקא נינהו שאי אפשר שיבא לפניך ספק מוכן ביו"ט שני אלא שני ספיקות והוי דומי' דאשת ישראל שנאנסה עכ"ל משמע מזה דאם ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת או בכל גונא שאין הספיקות באים כאחד אף בדשיל"מ מדרבנן אסור אולם מדברי התוס' ביצה (דף ד') נראה לי דס"ל להקל בכל גונא דז"ל ד"ה נימא תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן א"א הטעם הוי מגו דאתקצי לבין השמשות כו'. וכתב בשעה"מ פרק א' מהלכות יו"ט הלכה כ"ד בזה"ל. וקשה דהשתא דלא ידעו התוס' טעמא דמגו לשעבר לא אמרינן אלא ס"ל לפי קושייתם דאמרינן מגו דאתקצאי אליבא דרב בשבת ויו"ט א"כ תקשו להו דרב אדרב דמ"ט אמר רב בב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה אי משום דחד מיניהו חול מ"מ הא אסור הביצה ביו"ט א' ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי בכולא ימא. וא"ל דלא אמרינן מגו אלא דוקא בשבת ויו"ט משום דכיון דבודאי חד מינייהו קודש הוא. על היו"ט אמרינן דודאי הוא ומחמירין לספיקא. אבל בב' י"ט של גליות דעל כל חדא איכא לספוקי לא. שהרי מדברי התוס' בפ' המביא (דף ל') ד"ה עד מוצאי יו"ט אחרון נראה דאפילו בב' ימים טובי' של גליות אמרינן מגו דאיתקצאי שכתבו וז"ל וא"ת הא תינח יום טוב ח' מוקצה הוא דהוי ספק ז' וגם בתשיעי שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבין השמשות כו' ועיי"ש שהניחו בצ"ע ועיין בתוס' פרק קמא דסוכה (דף י' ע"ב) ד"ה עד מוצאי שכתבו וז"ל דמהאי טעמא גבי שבת ויו"ט שאמר רב נולדה בזה אסורא בזה נפרש טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מגו דאיתקצאי אע"ג דרב כר"י ס"ל דא"ל מוקצה וכן בי"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' עכ"ל:

ונראה לי דלפי מ"ש בב' י"ט של גליות אכל חדא איכא לספוקי יש לתרץ קושי' הנ"ל דבין השמשות של יו"ט שני איכא ס"ס. חדא דלמא כבר הוא לילה ומותר ממ"נ ואת"ל עודנו מן היום דלמא כל