ברוך טעם מ

איסור דרבנן בתערובות חד בחד הטעם הן אם נראה לעינים שחתיכה א' גדולה מהב' או אף כשודאי שוים מ"מ כיון דאי אפשר לצמצם בודאי חתיכה א' גדולה מהב' וממילא אם ההיתר היא הגדולה שבה החתיכה של איסור להיתר גמור ע"י ביטל ברוב היתר וליכא עוד שום איסור. ולכך לא מקרי איקבע איסורא, ושאני חתיכה אחת מב' חתיכות באיסור דאורייתא כיון דבאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ע"כ הוי איקבע מצד חזקת איסור באיסורה שהיה מקדם שנתערבה כנ"ל. אבל באיסור דרבנן שבספיקו לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כמו שפוסק הרמב"ם דבספיקא דרבנן אף שיש חזקת האיסור דמעיקרא ספיקא לקולא וכיון שהחזקה כמעשה כאילו אינו בספק איסור דרבנן תו לא הוי איקבע אסורא בתערובת חד בחד כיון דיכול להיות דליכא כלל איסור בתערובת זה דהא אם ההיתר הוא הרוב מופקע האיסור מחתיכות ושניהם היתר גמור ולכך מתיר הא"ז בתערובת חד בחד לשני בני אדם וכל זה באיסורים המתבטלים אבל בדברים החשובים ודבר שבמנין ודבר שיש לו מתירין שאין בהם דין ביטול ואף אם החתיכה של היתר גדולה נשארת החתיכה של איסור באיסורא ושפי' הוי איקבע איסור' ולכך אסו' חד בחד או בתערובו' או באלף אף באיסו' דרבנן. כיון דאין היתר מדין ביטל ממילא אף מצד ספק דרבנן אי אפשר להתיר דהא איקבע איסורא כנ"ל ומיושב הקושי' הנ"ל על הא"ז מדין שתי קופות ומדין דבר שיש לו מתירין ודבר שבמנין באיסורא דרבנן בתערובות ודו"ק. פרק שני בסברא הנ"ל דהיכא דשייך ביטל לא אמרינן איקבע ישבתי בזה דברי רש"י בע"ז (דף נ"ג) ת"ר לוה עליו כו' או שהניחו הבעלים והלכו למד"ה אם עתידין לחזור כמלחמות יהושע כו' ופירש"י לחזור שהאמוריים דמו לחזור לפיכך נאסרה ע"א שלהם. ומדקדקים התוס' דהא במלחמות יהושע הטעם משום שהיה ע"א של ישראל:

ונראה לפענ"ד לתרץ בדרך פלפול דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם וסיעתו דסד"א לקולא אמאי נאסרו כל האשרי' הא בכל חדא יש ספק דלמא אינו מאשרים דבהדי עגל ואין לומר כיון דהיה בודאי אשירה דבהדי עגל היה כל אשירה כדין חתיכה א' מב"ח דאיקבע אסורא זה אינו דהא קשה לכאורה הני דבהדי עגל היה מועט נגד כל האשרים דמעיקרא ושאח"כ דבכלל דבהדי עגל אין להחזיק רק אותן שנטעו הנכרים לע"א ביום ההוא דהנטיעה דמעיקרא אינו נאסר כמפורש לעיל בפרקין ואף שנטעו אז העכו"ם לע"א לא הועילה מחשבתם לאסור ולא לגרום איסור כשיהיה נעבדים אח"כ כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וצ"ע ברש"י בסוגי' זו שמשמע מדבריו שכל האשרים שבהדי עגל נאסרו. וא"כ קשה לשיטת הפוסקים דקבוע שאינו ניכר בטל. אמאי לא נתבטלו כל האשרים דבהדי עגל בשאר האשרים לפי המבואר ברשב"א בתה"א בשם הירושלמי דלבטל מצרפים אף מה שיש מן ההיתר אף בעשרה עיירות ומדינות אמנם המעיין שם יראה דצירף זה אינו כ"א כשעיקר ספק האיסור בא מחמת התערובות אמרינן כמו שהאיסור גורם לעשות ספק לכל הנמצא במקומות ועיירות מפוזרים כן מתחבר לעומת האיסור לבטלו אבל כשיש ספק איסור על דבר אחד מעצמותו. אף שלא היה שום תערובת אין לבטל בדברים המפוזרים רק כשמונח רוב היתר עם אותו ספק איסור וכבר הארכתי בזה במ"א לפרש כן קושיית הפוסקים על הרמב"ם מסוגי' מנ"ל דאזלינן בתר רוב דכוונתם בממ"נ אם אתינן לספק על הבהמה דלמא היה טריפה מחמת שידוע שיש בעולם בהמות טריפות והוי כל חדא כחתיכה א' מב' חתיכות בטילים אותן בהמות הטריפות בתוך רוב הכשרות. דאף אם לא היה אזלינן בתר רוב מ"מ דין ביטל איסורי' היה ברובא כמו לפי האמת אליבא דר"מ דחייש למיעוט. ומ"מ מודה דאיסור בטל ברוב היתר ואם נאמר דאין לצרף האחרים לבטל כיון דלא צריכים להעלות הספק האיסור מחמת האחרים הטריפות. כי כל בהמה בפ"ע מעת שנולדה יש לה ספק טריפה אי לא אזלינן בתר רובא א"כ מותר מטעם סדאו"ר לקולא לשיטת הרמב"ם כיון דלא מצד טריפות שארי בהמות אתינן עלה אין לדון עוד כדין חתיכה א' מב"ח כמו כן קשה בסוגי' דידן או דכל אשירה תהיה מותרת מטעם ספיקא דאורייתא או מדין ביטל ואין לומר דרב לשיטתו דסובר דמב"מ לא בטל אכתי קשה לדידן דסברינן דמב"מ בטל. גם קשה לשיטת הסוברים דאף לר"י דסובר מב"מ לא בטיל אינו כ"א לח בלח ולא ביבש ביבש. ומוכרחין אנו לומר לפי דברי הרמב"ן שהביא הר"ן בפרק דגם אשרות של קודם העגל ושאח"כ נאסרו ע"י העכו"ם דאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דעבדו מעשה אסרו רק הוכחת הגמרא כיון שלא נעבדו מדעת בעליהן מהראוי שיהיה דין אותן האשרות כדין ע"א של נכרים והיה מועיל ביטול. א"כ לפי זה הספק שהיה בכל אשרה ואשרה אם היא דבהדי עגל או לא לא היה רק לענין הביטול דאם אינה דבהדי עגל מועיל הביטל אבל עכ"פ קודם הביטל היה כולם אסורים א"כ ממילא בכל חדא אתחזק איסורא ואין מועיל הביטל מטעם ס' דלמא הוא מדבהדי, עגל דסד"או במקום דאתחזק אסורא אסור מדאורייתא אף לדעת הרמב"ם. והרי זה כמו ספק בשחיטה שפירש"י הטעם איסור