ברוך טעם לט

סוברים דספק דרבנן באתחזק אסורא וגם היכא שיש איסור ודאי בתערובות והקושיא על ר' יצחק ור' יוסף לא הי' רק מרישא דברייתא וספיקא אסורא אבל אסיפא אם נתערבה לא היה קשה דמיד שאין האיסור מתבטל אסור כל חד וחד מחמת ספיקא דרבנן דאיקבע. וכן מבואר מדברי הירושלמי שאיתא שם בזה"ל נתערבה כו' כולן אסורין זה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם מאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא כו' ברם הכא יש כאן אחת לאיסור והרי מוכחת על כולן ע"כ וי"ל עוד לפי פירש המרדכי בריש פרק א"צ בזה"ל מיהו ספק תחומין דרבנן להקל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי לעולם ספק יו"ט ס' חול כו' דהתם כי מוקמת אחזקתה הרי לא נולדה וכן ספק צידה חזקתה שלא ניצד משא"כ בספק תחומין עכ"ל. נשמע מדבריו אלה שסובר ספק דרבנן ואתחזק אינו אסור כ"א כשיש לו מתירין וספק יו"ט וספק חול מוחשב לספק וחזקה לאיסור. מעתה א"ש דברי רב אשי שסובר דאיתחזק בתוך התערובות וחזקה דמעיקרא שוין וממילא נשמע מדין דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ולא שרי חד בחד לב' בני אדם דספיקא דרבנן אסור באיתחזק וגם יש לו מתירין כמו כן ספק נולדה ביו"ט ספק בחול שהוא ספק בדבר שיש לו מתירין וגם יש חזקה שלא נולדה עד היום לכן אסור. אבל לכאורה דברי המרדכי הנ"ל צריכין עיון דהא בקדושין (דף ע"ט) פוסק רב אשי הלכה כרב דבקדשה עצמה בעיר וקדשה אבי' בדרך ונמצאת בוגרת דמחזקינן אותה בבוגרת למפרע ואמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וכמו כן לכאורה נאמר כן בביצה הנמצאת ולא ידעינן אימת נולדה נחזיקה למפרע שכבר נולדה וצ"ל דשאני בבוגרת דליכא חזקה דנערות. שכל היום בחזקת שתביא סימני בוגרת. וכן מפורש שם ברש"י ותוס' משא"כ בביצה שכ"' שהוא במעי התרנגולת ליכא חזקה אימת תהי' הזמן יציאתה. וע"כ אף דנמצאת שכבר נולדה א"ל חזקה מחמת שעת מציאתה אלמפרע רק להיפך אמרינן שיש חזקה דמעיקרא שהיתה במעי האם ותלינן לאחר הלידה עד רגע האחרון שנתברר לנו לידתה שנמצאת חוץ לתרנגולת כן סברת המרדכי:

(א) אמנם לשיטת הפוסקים דאמרינן בכעין ספיקות הללו חזקה למפרע מצד הדין דכאן נמצא כאן היה יעוין בצל"ח שהעיר בזה אבל לא נחית לדברי והרי חזקה זו מנגדת חזקה דלמפרע צ"ל אחרי שמקור דינם בזה מדברי רבא בכתובות (דף ע"ה ע"ב) י"ל דרב אשי לשיטתו שם (דף ע"ו ע"א) מתרץ שינוי אחריתא שאינו סובר כרבא לומר חזקה למפרע מכח כאן נמצא וממילא יש בס' יום טוב ס' חול חזקה ומעתה יש לומר דכל הסוגי' סוברת חזקה דכאן נמצא וממילא יש בספק יו"ש ספק חול חזקה מנגדת חזקה כמו שהיתה במעי האם כבר כן היתה עד יו"ט וחזקה דכאן נמצא וכמו שנמצאת עתה במקום הזה כן היתה כאן כבר ונולדה קודם יום טוב וממילא הוי כאילו ליכא חזקה לא להיתר ולא לאיסור. ולכך מקשה הגמ' ספיקא דרבנן הוא כנ"ל. ומתערובת איסור דרבנן בדשיל"מ לא נשמע לאסור בספיקא דרבנן רק היכא דאיתחזק איסור דהוי תרתי איתחזק ודשיל"מ. אבל ספק יום טוב בלא תערובת כאלו ליכא חזקה כלל כי החזקה המנגדים דוחי' זא"ז וכאילו אינם ספיק' לקולא אף שהוא דבר שיש לו מתירין. אבל לרב אשי לשיטתו דלא ס"ל חזקה דכאן נמצא נשארה החזקה דמעיקרא בתוקפה. ואף דבאמת גם הוא מודה שאף באיתחזק אמרינן ספק דרבנן לקולא מ"מ היכא שהוא גם דשיל"מ מחמירין בספק כזה שיש גם חזקה לאיסור ושפיר מביא ראי' לזה מדבר שיש לו מתירין מדרבנן שאינו בטל:

והנה השערי דורא מביאו הש"ך והפ"ח בסי' ק"י שכתב וז"ל וזו דעת הגהת ש"ד שהביא הב"י בשמו סימן ק"ט דאם הוא דבר יבש ואינו אסור אלא מדרבנן אם נתערב האיסור חד בחד מותר באכילה לשני ב"א ע"כ. וטעמו משום דס"ל ספיקא דרבנן לקולא הוי אף באתחזק איסורא כדכתבינן. ואע"פ שכתב ע"ז הרב בב"י דיחיד הוא בדבר זה ואין לסמוך עליו בזה יפה כתב טעמא דמלתא משום דתערובת חד בחד לא מקרי תערובת ולא מקרי ספק מצד עצמו וספיקו אסירא כודאי עכ"ל הפר"ח ובאמת נ"ל דגם הש"ך מודה דספיקא דרבנן היכא דאיקבע איסורא אסור ורק דהכא שאני וס"ל דלא מקרי אתחזק כלל. וכאשר אבאר דבתשובות הרשב"א ס"י איתא מה שהקשה לו גאון בדורו למה יש חיוב אשם תלוי בחתיכה אחת מב' חתיכות מטעם דאיקבע איסורא הא אי אפשר לצמצם ובודאי חתיכה א' גדולה מהשני' מעט ולענין ביטל רוב לא בעינן כפל כ"א מעט יותר מקרי רוב וממילא אם החתיכה הגדולה הוא של איסור נשאר באיסורו וממילא ליכא קביעות איסור בודאי דיכול להיות שהחתיכה הקטנה הוא של איסור ופקע ממנו איסור מצד ביטול ברוב והוי שני החתיכות היתר. ולפע"ד י"ל לכאורה לפי מ"ש התוס' בכתובות (דף כ"ב) ד"ה באשם דלכך בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הבא עלי' באשם תלוי דהוי כב' חתיכות מחמת שיש חזקת אשת איש יעו"ש ממילא י"ל גם כאן כיון דאתחזק בחזקה דמעיקרא חתיכה א' באיסור אף שיש ספק דלמא פקע האיסור מצד ביטל ברוב מ"מ מועלת החזקה כמעשה להחשיב עוד כקבוע האיסור. וליתר שאת יש להסביר עוד לפי מ"ש המשנה למלך בהלכות מעילה פרק ז' ובמנחת כהן דהיתר שנתערב ברוב איסור אינו מתהפך להיות איסור רק שמונע מאכילה מצד ספק דלמא הוא האיסור אבל בעצמותו בכל מקום שהוא בהיתרו קאי כמקדם רק האיסו' אם נתערב ברוב היתר נהפך להיות היתר וכמבואר באריכות בהרא"ש פרק גה"נ והובא ביורה דעה (סי' ק"ט) ולכך אף שנתבשל אח"כ ונ"ט אינו אסור ורמ"א הכריע כדעתו וכן היש"ש ס"י יעו"ש. ממילא בתערובת חד בחד כשבאנו לדין אם האיסר הוא הרוב או ההיתר יש חזקת איסור ולא חזקת היתר. דאף אם אנו אומרים שהאיסור הוא הרוב אין ההיתר יוצא מחזקת היתר שלו והרי הוא בהיתרו הראשון. משא"כ כשאומרים שההיתר הוא הרוב שבזה מבטלים חזקת איסור של חתיכת איסור דפקע איסורא מצד ביטול ברוב היתר ומצד אותה חזקה מחשבינן בב' חתיכות איקבע איסורא. ומיושב בזה לכאורה קושיית הגאון הנ"ל השואל ומעתה יש לומר דבאמת גם הא"ז מודה לסברת הפר"ח דאף דמקילין בספיקא דרבנן מ"מ היכא דאיקבע איסורא גם בדרבנן לחומרא והא דמתיר הא"ז