ברוך טעם לח

שלא לצורך כלל אין הטעם דאותו מלאכה שאפשר להיות לצורך יום טוב לא נאסרו כלל ביו"ט אלא דנאסרו רק כיון שהותר לצורך או"נ הותר גם שלא לצורך ובתנאי בזמן שיש היתר לצורך או"נ דהיינו קודם סעודת יום טוב וז"א אלא במלאכת בישול ואפי' וכדומה שאחר הסעודה אין עוד צורך לאותן המאכלות ע"כ לא שייך אז מתוך וכן מורה להדיא דברי רש"י שם בביצה דף י"ב ע"א בד"ה ש"מ דכ"ע יש הוצאה ליו"ט אלא שמה"ת הותרו לצורך וב"ה ס"ל דכיון דהותרו לצורך הותרו מה"ת לגמרי כנ"ל ע"כ הרי שדעת רש"י דאף למ"ד דאמרינן מתוך לא אמרינן שיצאו מכלל שם מלאכה ביו"ט ולא כן נראה מדברי הירושלמי בשיטות ר"י. (ח) בדברי הקודמי' בקונטרס זה דבתערובות יבש ביבש דשיל"מ דל"ב צריכין לסברת רש"י ז"ל דעד שתאכלנו כו' ועלתה לי ליישב קושיא עצומה שמקשה בשעה"מ בפ' ט"ו מהמ"א שבתוס' מס' נדרים פ"ב הנודר מן הירק כתבו וז"ל ותנן השביעית אוסרת בכ"ש והא דאבעי' לן לעיל אי גידולי היתר מבטלין העיקר דשביעית י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא עכ"ל הוא תמוה דהרי בנדרי' אמרינן דמשום דל"ב גידולי' אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם וא"כ גבי שביעית דלא בטל ברוב משום דהוי דשיל"מ אמאי מבטלין והניח בצ"ע ומלבד קושי' השעה"מ הנ"ל מהא דנדרי' בלא"ה אינו מובן דברי התוס' הנ"ל דהא כל עיקר דינו של רב אשי בדשיל"מ בין תערובות לח בלח או יבש ביבש לפימ"ש לעיל אדרבה דבתערובות יבש ביבש חמיר יותר דאף שלא במינו אינו בטל לדעת ר"ת כשהוא דשיל"מ ונ"ל לומר בכוונת התוס' שדעתו דרק לפי טעמו של הר"ן דבדבר שיש לו היתר לאיסור אכילה שבו הוי עם ההיתר של מינו מב"מ מכל צד דמקרי שביעית בזמן הביעור דשיל"מ אף דצריך לבערו מן הבית ולהניחם בחוץ מ"מ עי"ז שמכניסו לחוץ מותר גם הוא באכילתו ע"כ שפיר קרוי איסור אכילה דשביעית דשיל"מ ובכה"ג עשאוהו חכמי' כמב"מ אליבא דר"י ממילא בתערובות פירות שביעית מב"מ יבש ביבש דאף לר"י מיבטל בטל מב"מ יבש ביבש דלא הוי דמיון דדם הפר אין למנוע הביטול אף בדשיל"מ שאני ביצים דאף יבש ביבש שייך טעמו של רש"י ז"ל דעד שתאכלנו כו' ומטעם זה יש דיעות דבמאכל מתקלקל לא מקרי דשיל"מ ביארתי דזה הוא לפירש"י וע"כ דעת התוס' דבשביעית שאין היתירו כ"א שהניחו בהפקר מחוץ לביתו לא הוי דשיל"מ היכא שצריכים לטעמו של רש"י אבל לח בלח גם בשביעית מקרי דשיל"מ כיון שיש עכ"פ היתר לאיסור אכילה שבו ע"י הפקר והנחה לחוץ מביתו ומשם בידו ליקח ולאכול לכל רצונו כמ"ש השעה"מ שם בשם הרמב"ן דמקרי שפיר דשיל"מ דליהוי דינו מדרבנן מב"מ לר"י אבל בנדרי' דמקרי דשיל"מ כיון דמצוה הוא לאתשולי ויכול למתשל וישוב להיתר בלי שום צורך הפסד אינו בטל אפי' יבש ביבש מטעם שכ' רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול אכול אותו בהיתר גמור ע"י שאלה וא"ש הכל ובמקום אחר ביארתי שהן אמת שגם הר"ן כתב במס' ביצה ובמס' ע"ז שהיכא שיש הפסד לא מקרי דשיל"מ בארתי במקום אחר כוונה נכונה בדברי הר"ן אבל עכ"פ י"ל שדעת התו' נראה דהיכא דשייך טעמו של הר"ן דהוי כמב"מ אף דאיכא הפסד אף דהיכא דמאכל מתקלקל ל"ב כמו לר"י מב"מ:

דין ספק דרבנן היכא דאתחזק איסורא:

פרק ראשון דעת הש"ך ז"ל בסי' ק"י להחמיר והפר"ח חלק עליו והנה לכאורה נראה לי ראיה מביצה (דף ד') אמר רב אשי דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל הלכך ספיקא אסורא והדבר מתמיה למאוד דמה דמיון הוא זה ספק לתערובות ודאי וכבר ביארתי בחבורי זה כמה פנים לזה אולם נ"ל דרב אשי ס"ל ספיקא דרבנן אף היכא דאיתחזק לקולא וא"כ אי ס"ד דספק דשיל"מ בטל אמאי אסור התערובות יאכלוהו שני בני אדם את כל אחד ואחד לחודא ואשתרי מצד ספיקא דרבנן אלא ודאי שאני הכא דדבר שיש לו מתירין ספיקא אסורא ומש"ה אסור וא"ל הכא הוי איקבע אסורא והוי כחד בחד דלא בטל. דז"א דדשיל"מ הגם דלא בטל לא מיקרי איקבע כמבואר באו"ה וז"ל כתב בסמ"ק והטעם דכולהו מתניתין חשיבתו חשיבי קבועים וכל קבוע כו' עכ"ל והיינו שארי הד' צדדים אבל מש"כ הוא מצד דשיל"מ אינם מצד חשיבתו אלא משום שלא נתנו חכמים בהם שיעור כנ"ל עכ"ל. ואך לכאורה קשה על זה בס"ד דגמרא דקאמר א"ה אימא סיפא אם נתערב באלף כו' אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול ה"ל דבר שיש לו מתירין וכו' וקשה לפי מה שס"ד דספק בדבר שיש לו מתירין מותר למה אוסר הביצה בתערובת אלף הא אף דלא מבטל מ"מ יש בכל חד ספיקא ולר' יוסף ולר' יצחק אף דודאי נולדה ליכא אלא איסור דרבנן וקשה לדידהו אמאי נתערבה באלף כולן אסורות. ומדברי הגמרא א"ה אימא סיפא כו' משמע דלולא התירוץ הראשון דספיקא אסורא קאי אספק טריפה לא היה קשה לר' יצחק ולר' יוסף מהך סיפא דאם נתערבה. ואף אם נדחק לומר דבאמת גם מהסיפא היה קשה בלאו הכי לר' יוסף ולר' יצחק והאי אא"ב ה"ל דבר שיל"מ זה לא קאי רק לשיטת רבה שלדידי' יש איסור הכנה דאורייתא וכן מפרש הפ"י יעויי"ש. אולם לפי מה שביארתי במקום אחר אי אפשר לומר כן הנראה לי יותר שרב אשי ושאר אמוראים שלא נחתו לתירוצו נחלקו בזה אי ספק דרבנן אסור היכי דאתחזק אסורא (ומקור דין זה בעירובין דף ל"ה ודף ל"ו) וכמבואר בא"ח בפר"ח כלל ס"ס דין ט"ו יעויי"ש דרב אשי סובר דאף דאתחזק ספיק' דרבנן לקולא מכ"ש כשאין בתערובות חד בחד רק אחד בהרבה דאף שיש איסור בתערובות עכ"פ לא עדיפי מחזקה קמייתא וכיון דשם לקולא מכ"ש בזה ואחרי דדשיל"מ אוסר אפילו אחד באלף אפילו לאכול חדא חדא ע"כ צ"ל דספק דרבנן בדשיל"מ אסור מזה הוכחתו של רב אשי והחולקים עם רב אשי