ברוך טעם לז

או"נ ולדיעה זו גם סחיטה אסורה ביו"ט מדאוריי' אף לצורך או"נ ול"צ כלל לפירש"י שמפרש דהגזירה דשמא יתלוש (ועד"ז כן בשמא יסחוט) אינו אלא משום שבת רק שיש לגזור אטו יו"ט עצמו דהתולש או הסוחט ביו"ט אף לצורך או"נ חייב משום לא תעשה כל מלאכה:

ולפום ריהטא עלה על דעתי דאף לשיטת התוס' יש לחלק בין מלאכת תלישה שהוא משום קוצר ובין מלאכת סחיטה שהוא תולדה דדש שמתפרקין מתוך זג שלהם כמפרק תבוא' מתוך קש שלה כדאיתא ברש"י והנה לכאורה צ"ע במה שכתבו התוס' בשם רבינו נתנאל דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמך לי' ושמרת את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך אבל שאר מלאכות דקודם לכן אסורו' ע"כ הא תינח למאן דסובר דלא בעינן שימור אלא מלישה ואילך אבל לפי תלמודא דידן בפסחים דף מ' דמסיק בדברי רבא דשימור לישה לאו שימור הוא ואצריך רבא לעשות שימור מקודם דהיינו מתחלה עד סוף וא"ת דגם הקצירה עצמה צריכה שתהיה בשימור הא גם מלאכת קצירה בכלל ושמרתם ומותר ביו"ט מדאורייתא מפני ק' דאך אשר יאכל ומצאתי שהרגיש בזה בס' טורי אבן במס' חגיגה דף י ע"ב ד"ה אימת ומסיק בפשיטות דלרבא ליכא למעט מסמיכות הנ"ל מלאכת קצירה ושרי ביו"ט ויעויין בפר"ח לא"ח סי' רי"ג ס"ד שכ' להלכה למעשה דבעינן שימור ולעכובא משעת הקצירה ואילך ודלא כהירושלמי אבל לפיענ"ד דאף לרבא התחלת מצות השימור אינו בשעת קצירה אלא מאחר קצירה ואילך וכן משמעות דבריו בגמ' שם אמר רבא להנך דמהפכי כיפי הפוכי לשם מצוה (דהיינו הקוצרים העומרים) ומדלא אמר שתהיה גם הקצירה לש"ש משמע דרק מקצירה ואילך מצות שימור אבל לא הקצירה עצמה ושפיר יש למעט מלאכת קצירה ביו"ט בדרש סמיכות הנ"ל ולפ"ז פשוט לומר דמלאכת מפרק תבואה מתוך השבלים שהוא בכלל שימור ואילך מותרת ביו"ט מדאו' כיון דסחיטה אינו אלא תולדה דדש אין בו איסור מדאורייתא ביו"ט ונשאר קושי' הקדומה למה הוצרך ר"י לומר אל תשיבני ביצה וצריכין לומר כמ"ש דכיון שנשאר משקי' שזבו מאליהן הדר הוי בסחיטת פירות למשקי' מלאכה דאורייתא שלא לצורך או"נ וכ"ז אם נקטינן להלכה שאסור לבטל בתערובות שלא במינו אבל אם הוי מותר לבטל היה נקרא חזי ליו"ט והרי מזה הוכחה לדעת הסוברים דאף בדרבנן אסור לבטל כ"א היכא דמקלי קלי:

אמנם באמת אין מקום להוכחה זו בשיטת המרדכי שמפרש בהדיא גבי שמא יעלה ויתלוש דלא גזרינן רק משום תלישה ביו"ט וע"כ הוצרך לתרץ כמ"ש התוס' בשם רבינו נתנאל עפ"י דברי הירושלמי דמסמיכות ושמרתם את המצות נשמע שאינו מותר אלא מלישה ואילך ומסיים המרד' ומסרן הכתוב לחז"ל לידע מלאכה הדומה מלישה ואילך ע"כ וע"כ דעתי דגם בסחיטה איכא איסור דאורייתא ביו"ט דאל"כ לא הוי לאסור משקים שזבו אטו שמא יסחוט וכיון שכן נתרועעה יסוד לשיטתי' דלהמרדכי יסוד ראייתו הנ"ל דווקא היכא דמקלי קלי הוא דמותר לבטל לכתחלה:

פרק שביעי יש להביא ראי' למש"כ דהעושה מלאכה ביו"ט מאכל שאסור לאכול מדרבנן קאי אדאורייתא בלא דלא תעשה כל מלאכה מהא דתניא המבשל גיה"נ ביו"ט בחלב לוקה חמש (פסחים דף מ"ז ביצה דף י"ב ובמכות דף כ"א) דקשה לר"ל שסובר דכל איסורים מותר מדאורייתא לאכול פחות פחות משיעור אמאי חייב על מבשל ביו"ט הא מדאורייתא מיחזי חזי לצורך או"נ וגם לר"י יש להקשות לפי שיטת הסוברים דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מדאו' ומניעת ביטול איסורים ג"כ אינו אלא מדרבנן א"כ כל איסורי מאכלות ראוי' מדאורייתא לאכילה א"ו כיון דעכ"פ אסור לאכילה מדרבנן תו לא מקרי צורך או"נ ויש ראיה גם מזה דאף לר"נ דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ אסור לבטלו בידי' דלאפקוהו מאיסור דרבנן דאל"כ נשאר קושי' הנ"ל והא דלא נחתו התוס' בד"ה ותנן להוכיח מזה דח"ש אסור לבטלו דהוי כמו שיש לו עיקר בדאורייתא ל"ק דהתוס' מחזיקין דאף דבדרבנן אף היכא דליכא כלל עיקר בדאו' אסור לבטל ולא שרי אלא להוסיף ולבטל:

ובדברי אלה יש לסתור מ"ש בס' טורי אבן על מס' חגיגה בחלק אבני מלואים ביישוב קושית התוס' במס' ביצה דף י"ב ע"ב ד"ה ה"נ ותורף דבריו שם דאף בב"ח יש מדאורייתא אף לר"י צורך או"נ דיכול לאכלו מדאורייתא שלא כדה"נ ודר"י מפיק איסור אכילה גבי בב"ח מקרא דלא תאכלנו והוי כאלו כתיב בגופה ומותר מדאורייתא אכילה שלא כדה"נ מלבד הנ"ל יש לדחות דבריו מש"כ להדיא דמשכחת שלכדה"נ כגון שעירב בו דבר מר והמעיין היטב בדברי הרמב"ם בהלכות יס"ת ובהלכות א"מ נראה להדיא דבכה"ג ליכא הנאת החיך ע"כ לא לחייב משום אכילה אבל עכ"פ הנאת מילוי המעיים יש גם באכילת דבר שנתערב בו מרירות א"כ בב"ח שאסור בהנאה אסור מצד הנאת מעיו אף כשיש בו תערובות דבר מר ע"כ נראה שנכון כמו שכתבתי דמה דלא חזי לאכילה גם מדאורייתא אין עוד בכלל או"נ והעושה מלאכה בתיקון אוכל כזה עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה דאך אשר יאכל כתיב והרי זה כיון דאסור מדרבנן לא יבוא לידי אכילה ואף לשיטת רש"י לקמן דף י"ב דלמ"ד דאמרינן מתוך מותר אף שלא לצורך כלל ור"י סובר התם דאמרינן מתוך אשר ע"כ אמר שם הבערה ובישול אינה משנה לב"ה שסובר דאמרינן מתוך גם בבישול מ"א ביו"ט ליכא איסור מלאכת יום טוב הרי כבר הקשו שם בתוס' על רש"י דא"כ אמאי יש חיוב באופין מיום טוב לחול למאן דלא ס"ל הואיל וצריכים לזה שמביא שם במג"ש שדעת רש"י דלא אמרינן מתוך אלא קודם סעודת יו"ט שאז מותר לבשל לצורך יום טוב והתירה התורה בלא פלוג כל מלאכת בישול אף שלא לצורך כלל וכן בשארי מלאכות יו"ט אבל אחר הסעודה דליכא עוד צורך יום טוב בבישול אפי' לבו ביום לא אמרינן מתוך ע"כ באופין מיום טוב לחול (שמפרש רש"י ז"ל במס' פסחים דף מ"ו דמיירי באופה לאחר הסעודה) אי לא מטעם דהואיל דהוי חיוב מלקות על מלאכת האפי' כן תורף דבריו. ומינה דאחר שאסרו חז"ל משקי' שזבו ביום טוב בגזירה דלמא יסחוט תו לא מש משכחת במלאכת סחיטה שיהיה מותר ביום טוב כיון דלא חזי ליו"ט מצד אד"ר ובאפס מציאות היתר במלאכת סחיטה לצורך לא שייך עוד במלאכה זו לומר מתוך אף קודם סעודות יו"ט (ז) ובמקום אחר ביארתי שבשיטת הירושלמי בדעת ר"י דאמרינן מתוך שהותר לצורך הותר אפי' שלא לצורך כלל אין חילוק בין קודם סעודה או לאחר סעודה וראיה לזה מדאי' בירושלמי ביצה פ"א ה"ג ר' חי' בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביום טוב ולר"ש בן לקיש לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד ע"כ ומדלא הזכיר בירושלמי שבשלו ואכלו ס"ל דעל כל בישול נבילה ביו"ט פוטר ר"י אף במבשל אחר סעודות דלא צריך אז לשום בישול אף דהיתירא באותו יום עכ"ז פוטר ר"י משום מתוך הרי שדעת הירושלמי בשיטת ר"י דמלאכה ששייכי ביו"ט לשם צורך או"נ אינו כלל בכלל איסור מלאכת יו"ט וכן מורה לשון הירושלמי שהותר מכלל בישול ביום טוב כלומר שלא נאסרה כלל מלאכת בישול ביו"ט וע"כ מקשה התם בירושלמי אלא מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביום טוב אבל בתלמודא דידן נראה דאף לפי' רש"י ז"ל דמצד מתוך מדאורייתא אף