ברוך טעם לה

דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחו"ל דאורייתא וקשה הא חדש היא דשיל"מ ואף בספיקא דרבנן יש להחמיר ונ"ל דלכאורה קשה לי לשיטת הרמב"ם שסובר דעל איסורא דרבנן יש אזהרה לאו ועשה ומקשה ברמב"ן בהשגותיו בשרשי מנין המצות דא"כ למה ספיקא דרבנן לקולא להוי ככל ס' דאורייתא וכתב בדרשות הר"ן לתרץ דכל אסורי דרבנן כשנעשו לא נעשו רק על וודאי ולא על ספיקא דכל עיקר איסור דרבנן גדר לדאורייתא ודי לגדר כשאוסרין הוודאי וגם המנ"י בכללי ס"ס נחית קצת לזה. ותורף הסברא שהם אמרו איסור על הוודאי והם אמרו שאינם אוסרים הספק לפ"ז לכאורה אינו מובן דברי רב אשי שמביא מדמינן להחמיר בספק דרבנן כשיש לו מתירין מדין דשיל"מ שאינו בטל בתערובות כפי' רש"י דכשם שהחמירו בתערובות מטעם כזה דשיל"מ ושייך עד שתאכלנו כנ"ל כן החומרא בספק דרבנן כשיש לו מתירין הא פשוט לחלק בשלמא כשנתערב הרי יש כאן איסור בתערובות ואמרינן עד שתאכלנו ע"י ביטול אכול אותה בהיתר גמור ושלא ע"י ביטול אבל בספק דרבנן מה נאמר עד שתאכלנו ספק איסור אכול אותו למחר בהיתר וודאי הא אף היום היא כהיתר וודאי דתיכף בעת שנעשה איסור דרבנן התנו ואמרו שאינם אוסרים הספק דדי לגדר האיסור שעשו על הוודאי ממילא בכל ס' לא חלה עליו איסור חז"ל והוי כהיתר גמור והנפש היפה שתאכלנו בלי פקפוק לא שייך עוד לומר עד שתאכלנו בספק איסור אמנם נ"ל הא דצריכין לתירוצו של הר"ן הנ"ל אינו רק באד"ר שהמה נעשה לסייג תורה שבהם הלאו דאוריי' דלא תסור כנ"ל ומכלל ושמרתם את משמרתי שצותה התורה להוסיף בנדרים ואם לא הי' מתירים בהדיא הספיקא בהם היה אסורים ככל ספיקא דאורייתא אבל איסורים דרבנן שלא נעשו לסייג שאינו בכלל לא תסור וכאשר מבואר להמעיין והארכתי בזה במ"א לא היו צריכין להתנות שאין אוסרים הספק דממילא אין להחמיר בספק איסור דרבנן כזה שגם על וודאי אין אזהרת התורה מצד לא תסור כי לאו דלא תסור לא נאמר רק על אשר יגזרו ויאסרו ויתקנו החכמים לגדר לדאורייתא אבל לא על מה שאינו לסייג לתורה רק ע"ד לא פלוג או מצד כולה חדא גזירה היא וכדומה דהוי כעין מצות נר חנוכה וקריאת מגילה וכיון שלא התנו בהדי' בספיקא אלא רק הקולא בזה מצד מחמת שהוא רק מדרבנן תולין להקל בכל ספיקא ממילא שייך לומר עד שתאכלנו מצד תלי' להקל על צד המותר ימתין ותאכל בהיתר גמור שאין בו שום מציאות צד איסור ועתה דר"א לא בא לתרץ רק שיטת רב יוסף שסובר שאיסור ביצה ביו"ט בעלמא הוא מגזירת הפירות הנושרים ביו"ט ואיסור ביצה אינה כלל לגדר דמאי ענין אכילת הביצה לשמא יעלה ויתלוש פירות מאילן רק כיון שאסרו בסתם פירות הנושרים מצד סייג שלא יעלה ויתלוש ממיל נאסר גם הביצה מכללה וכדברי הש"ס (בדף ג' ע"א) ד"ה חדא גזירה היא שכ' בזה"ל לא שתהא זו גזירה דלא ליתא לידי פירות הנושרים אלא כשנמנו וגמרו על פירות הנושרים אף ביצה במשמע ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזירת חז"ל היתה שאף היא פירות הנושר עכ"ל הרי דאיסור ביצה לא היה כלל לגדר ורק מכלל הגזירה דפירות הנושרין חל עליו גזירות האיסור ובפירות הנושרין גופא לא היה תנאי שיהיה ספקא מותר כגון היכא דלא שייך דשיל"מ כשיתקלקל ויופסד בשהי' וכדומה דהא באמת כל ספק מחובר אסור אף בלא טעם דשיל"מ דאף הסוברים דספק דרבנן לקולא אף בדשיל"מ מודה דספק דמחובר אסור וכיון שלא היה תנאי על היתר הספק ספיקו לחומרא ככל ספק דאורייתא דהא להרמב"ם הנ"ל איסור דרבנן שנעשה לסייג כאיסור דאורייתא הוא ואין ספיקא להקל רק משום דהם אמרו והם אמרו. אבל בפירות הנושרין לא נאמר רק האיסור ולא ההיתר בספיקא והא דחשבינן בסוגיא זו ספק יום טוב לספיקא דרבנן ולהקל אף שהוא מכלל גזירות הפירות הנושרין צ"ל כיון דבאיסור הביצה ליכא סייג ממילא אף שנאסרה הביצה מכלל הגזירה מ"מ לענין ספק בהביצה שתולין להקל כמו בכל ספיקא דרבנן שאינם לסייג ואין עליהם אזהרת התורה שלא הותנה בהם כי לא הוצרכו להתנות שספיקן יהיה מותר ותולין להקל בספיקא אמנם כיון שלא הותנה בפירוש שיהיה ספיקא להקל רק מצד ספק מקילין ע"כ כשיש לו מתירין לא מקילין ואומרים עד שתאכלנו בספק המתן ואכול בהיתר וודאי השתא דאתינן להכי לא שייך להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ רק באיסור כמו ביצה ולמ"ד משום פירות הנושרין אבל בחדש בחו"ל שהוא מצד גזירה אטו חדש של ארץ ישראל והיה מהראוי שיהיה דינו כאיסור תורה מצד הלאו דלא תסור והוצרכו להתנות שיהיה ספיקא להקל עכ"פ היכא דיש הפסד בשהי' וכיון שהיה התנאי תיכף בשעת האיסור הם אמרו האוסר על הוודאי והם אמרו שהספק אינם אוסרים ממילא אף כשאפשר לשהיה בלא הפסד אין להמתין מצד דשיל"מ דכיון דתיכף בשעת האיסור לא נאסר הספק היתר גמור הוא ומה עד שתאכלנו וכו' שייך בזה ומיושב קושית גיליון מרדכי הנ"ל מסוגי' דמנחות הנ"ל ומעתה מיושב גם הרמב"ם דלשיטתו שאינו סובר כר' יוסף רק כרבה שאסור משום הכנה וביו"ט דעלמא אסור משום גזירה סייג להכנה דאורייתא שפיר יש להקל בספיקא אף שהוא דשיל"מ וספיקא אסורא דבריתא אינו רק ביו"ט אחר שבת שאסרו מדאורייתא והוא ספק מוכן ודין זה ממילא נכלל במ"ש הרמב"ם בפ' דספק מוכן אסור לכן לא הוצרך להזכירו עוד בביאור מיוחד. ובתחילה עלה ברעיוני ורמז דברי אלה ברש"י שפי' בד"ה אפילו בדרבנן כו' שפירש בזה"ל כגון ביצה דגזרו פירות הנושרין הוא כו' עכ"ל יעיי"ש אבל הדרנא בו דהא ברש"י ד"ה ורב אשי אמר אי דקשי' לן לרב יוסף ולר' יצחק כו' יעוי"ש מבואר שר"א מתורץ ג"כ לרב יצחק ולפי דברי הנ"ל לא אתי שפיר תירוצו של רב אשי רק לשיטת רב יוסף דביצה אסורה משום פירות הנושרין דהא בפירות הנושרין עצמן לא נאמר היתר על הספק דאף דכשיש הפסד בשהיי' אסור מצד ס' מחובר וכנ"ל אבל לרב יצחק דאמר משום משקי' שזבו קשה כיון דאיסור משקים שזבו משום סייג לתורה שלא יבוא לידי סחיטה ובאיסור כזה היה צריכין להתנות שיהיה מותר ומהראוי שלא נחמיר עוד בספיקו אף כשיש לו מתירין וא"ל מחמת שיל"מ באמת לא הותנו על היתר הספק דז"א דהא משכחת שיהיה הפסד בשהיה ובמקום דלא מקרי דשיל"מ בוודאי לא רצו לאסור בספיקו וכיון שהוצרכו להתנות ממילא לא שייך עוד להחמיר בספיקו מצד דשיל"מ וא"ל דכיון דהותנה שלא יהיה ספיקו להקל רק היכא שיהיה הפסד בשהיה אבל לא כשאפשר להמתין דלמאי יאסר באמת אף כשיהיה לו מתירין כיון דאין צריך לגדר לדאורייתא רק לאסור בוודאי וכיון שהוצרכו להוציא מן הכלל הספק בזה ממילא כל שיש בו ס' לא נכלל מיד בעת עשיית האיסור ולא חל איסור חז"ל רק על הוודאי ולא על הס' ולא שייך עוד להחמיר ביצה שיל"מ וכנ"ל ככה העליתי ליישב דברי רמב"ם בהלכות יו"ט וא"כ י"ל ס"ד דגמרא לומר דבכל אסורא דרבנן לא גזרו בספיקא בתערובות מש"ה מותר לבטל איסורא דרבנן דע"י תערובות ליכא איסור כלל וי"ל כמו שהסברתי דברי רבינו יונה מש"ה מקשה ע"ז לרב אשי דע"כ לא סבירא לי' כן וע"כ צריך לחלק לדידי' דדבר שנאסר רק משום סייג כעין פירות הנושרין לא אמרו כלל ולא התנו דספיקא מותר דלא הוצרכו לזה דאל"כ למה לא יהיה בטל גם שיל"מ בדרבנן דהא ליכא על התערובו' ועל הספק שם איסור כלל וא"כ ה"נ בעצים שנשרו כיון דלא הוצרכו להתנות גבי ס' מחובר דספיקא יהיה מותר כנ"ל וא"כ ממילא אסור לבטל גם בדרבנן משום דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו וכנ"ל וע"כ נצרכו לתרץ דמקלי קלי אסורא ובזה א"ש דברי המרדכי דין תרמ"ח שכתב בזה"ל מהכא שמעינן דבדרבנן היכא דליתא לאסורא בעינא שמבטלין אותו לכתחילה ואיסורא דאורייתא אין מבטלין אפי' ליתא לאיסורא בעינא ע"כ ולכאורה תמוהים דבריו היכא נשמע מכאן כדבריו ועל הרא"ש והרא"ה אין כ"כ מהקושיא די"ל דכוונתם כיון דאסיק כאן בגמ' הך סברא דמקלי קלי תו ליכא הוכחה מהך דינא דעצים דבדרבנן מבטלינן היכא דאיתא לאיסורא בעינא וכן מורה קצת לשון הרא"ה בבד"ה כיון דליכא לפי המסקנא הוכחה דמותר לבטל כל איסורא דרבנן תפסינן להלכה דאין מבטלין אף בדרבנן אבל על המרדכי קשה למה כ' דמהכא שמעינן. אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דהך קושיא ולרב אשי ותירוצו דשאני עצים דמקלי קלי סובב והולך לפרש תירץ קמא דבדרבנן מבטלינן וס"ד דכל איסורא דרבנן מבטלינן מטעם שכ' בתערובות ליכא איסורא דרבנן כלל ולא גזרו רק בעינא והקשו בגמ' ע"ז מרב אשי מדמחמרינן בתערובות בדרבנן כשהוא דשיל"מ מוכח דאף בתערובות יש איסור הוא רק דמבטל היכא דאין לו מתירין וקשה למה מבטלינן וע"ז משני הגמ' דגם בדרבנן אין מבטלין רק בעצים הקילו משום דמקלי איסורייהו ובזה שכתבתי יש ליישב עוד מה שיש לדקדק לשיטת הפוסקים דלא נחתו לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מדאורייתא או אין לו עיקר. ואינם מחלקי' רק בין מקלי קלי או לא וטרם דאסיק הך סברא דמקלי קלי היה ס"ד דבכל איסורא דרבנן מבטלין היאך היה אפשר לומר כן א"כ קשה קושית התוס' מהך דעגולי דבלה דיוסיף ליבטל אבל לפי דברי לס"ד דכל איסורא דרבנן לא נעשה רק כשהי' בעין או בתערובות שאין בו שיעור ביטול לאיסור דאורייתא אבל כשהוא בחערובות בשיעור ביטול איסור דאורייתא היה מתבטל בכה"ג ולא צריכין לגדר ולסייג