ברוך טעם ל

יבש ביבש ולפי טעמו של רש"י בלבד דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול לא היה להחמיר בדשיל"מ כ"א ביבש ביבש שאין האיסור נהפך להיות היתר ושייך עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול אבל בתערובות לח בלח לפימ"ש לעיל לדעת הפוסקים שסוברים דלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור בפסח שטעמייהו דכיון שא"א להפריד האיסור מתוך התערובות ולא יוכר לעולם בפ"ע נהפך להיות היתר גמור בתוך התערובות הן במינו הן שלא במינו סובר הר"ן דלא שייך טעמא של רש"י עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול הא נהפך להיות היתר גמור וזה שהוצרך הר"ן לטעמו דעשאוהו רבנן דין דשיל"מ כמב"מ לר"י ואין להקשות היאך אפשר לומר שדעת הר"ן ז"ל דבתערובות לח בלח נהפך האיסור להיות היתר הא הר"ן בעצמו בפ"ב דע"ז מצדד תחלה להחזיק דעת הראב"ד מ"מ למסקנא קם בשיטת הרמב"ן והתוס' שחולקי' על הראב"ד מה שפוסק דאמרינן באיסור נ"ט קמא קמא בטל ומסיק כיון דאין הלכה כרב דימי גבי המערה מיינם לבור ע"כ כ"כ גם בשאר איסורים ל"א דקמא נהפך להיות היתר גמור ואם ניתוסף כדי נ"ט חוזר וניעור ז"א כי אין ענין השתאוות דין חו"נ בפסח לדין חוזר וניעור באיסורים כשנתוסף על האיסור וראי' מבוארת לזה מדברי הרא"ש שסובר דבביטול יבש ביבש מב"מ נהפך האיסור להיות היתר והוי כליכא שום איסור בתערובו' וע"כ מתיר כולן לאכול בב"א וגם לבשלם יחד ולא חשיב רוטב בתערובות איסור כלח בלח דבעינן ששים משום דכיון דחתיכה דאיסורא כבר נתבטל ושב להיתר גם היוצא ממנו מותר עכ"ז פוסק הוא בעצמו ביבש ביבש כשנוסף חתיכת איסור בתוך הקדירה אמרינן חוזר וניער והוי כאלו הוכר האיסור וכבר רמזתי זה בגליון ספר ביאורי הגאון מהרא"ו ז"ל לא"ח סי' תמ"ז ס"ק כ"ב שכ' בזה"ל ועיין ביו"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור כו' וכתבתי בגליון בזה"ל שם הדין בנתוסף האיסור ויש שם דיעות שרק בלח בלח אמרינן חוזר וניעור כיון שהטעם מורגש והוי כאלו הוכר האיסור אבל לא ביבש ביבש והפר"ח כ' בפשיטות ומביא ראיה ממשנה שלימה דגם ביבש ביבש אם נתוסף עד דאיכא רובא בהיתירא אמרינן דחוזר וניעור והכא לא נתוסף כלל רק הזמן גורם חומרא לכך מחלקי' להיפך דבלח בלח שכבר נתבטל לגמרי ושב להיתר גמור מעת שנפל לתוכה קודם פסח ולכך אינו חו"נ משא"כ ביבש ביבש ע"כ. ולברר דברי הנ"ל ביותר אציע דברי הפר"ח ליו"ד (סי' צ"ט ס"ק כ"א) שכתב בזה"ל והנה מה שסובר הראב"ד דאף דאיכא טעמא אמרינן קמא קמא בטל מכיון דהותר הותר סברא זו אינו מחוורת כלל ויש לנו לדחותו בדברי הרב ז"ל עצמו שהביא הרשב"א בחולין בפ' גה"נ בשם הרב ז"ל דהיינו טעמא דטכע"ק דאורייתא לפי שכשקבל ההיתר טעם איסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר וטעימתו זו הוא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו ע"כ ומעתה מה סברא י"ל דאע"פ שנרגש בהיתר טעם האיסור כיון שנפל מעט מעט ונתבטל הרי הותר וכו' וכדגרסינן בירושלמי דערלה תאני' של תרומה שנפלו לתוך מאה הוגבהה א' מהן אח"כ הוכר התרומה תהא מותרת פי' בתמי' הרי הדבר ברור דלא שייך ביטול לאיסור הניכר ואף שכבר נתבטל ה"נ אע"פ שנתבטל חו"נ והו"ל כהוכר האיסור ותדע דהא איכא רובא דאיסורא לכ"ע חו"נ כמו שהוכחתי לעיל בהוכחות ברורות עכ"ל ולפני זה כ' שם על הראב"ד ומיהו מסתברא וודאי דאף לדעת הראב"ד דא"ל קמא קמא בטל אם נתרבה האיסור כ"כ בתערובות עד שהאיסור הוי רוב לכ"ע חו"נ דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה הוגבהה ונפלה אחרת והגבי' ונפלה אחרת הו"ל מותר עד שירבה תרומה לחולין כו' אלמא דכי ריבה האיסור על ההיתר חו"נ לכ"ע כנ"ל ע"כ יעויי"ש. ובאמת פשטות לשון הראב"ד מודה דבכל ענין מותר אפי' בריבה טעם איסור על טעם ההיתר וכן מורה לשון ר"ד דאמר בסתם המערה יינו לתוך הבור אפילו כל היום כולו כו' משמעותו אף שנתרבה בשפע רב ודעת הראב"ד בטעם דין זה שסובר דבתערובות לח בלח טרם שהגיע לכלל שם טעם בתערובות מתבטל אותו טעם האיסור כולו ונהפך להיתר גמור וע"כ אמרינן קמא קמא בטל ומה בכך שנרגש אח"כ הטעם הא כבר נפקע האיסור ושב להיתר גמור וכולו דהיתירא הוא ואין בזה כלל היכר האיסור ודברי הראב"ד שכ' הרשב"א בשמו דטעימתו הוא הכרתו מיירי בהדיא באיסור שנפל להיתר בכדי נ"ט שאין כלל התחלות ביטול האיסור וכיון שנרגש הטעם הוא הכרתו וע"כ אינו בטל ברוב בתוך התערובות כדין יבש ביבש דהתם לא ניכר והכא ניכר ע"כ מה שהשיג הפר"ח עליו מדברי עצמו לא כלום היא ולפימ"ש בתערובות יבש ביבש לא אמרינן שנהפך האיסור להיות היתר אין סתירה לדברי הראב"ד ממשנה דתרומות דהתם מיירי ביבש ביבש דלא אמרינן ביה שנהפך להיות היתר גמור ודינו של הראב"ד מיירי להדיא בתערובות לח בלח ובכה"ג אינו חו"נ אף שרבה איסור על ההיתר אבל ביבש ביבש גם הראב"ד מודה שאם רבה האיסור על ההיתר חו"נ אבל בלא רבה גם יבש ביבש כגון בערלה וכדומה שנפל תחלה למאתי' ואח"כ נתוסף כיון שיש בתערובות לבטל כל האיסור שבא לתערובות ברוב מוקמינן אדאורייתא ולא אמרינן חו"נ אבל בתערובות טעם בדבר הנימוח שהביטול מהפך את האיסור להיות היתר שלא במינו סובר הראב"ד דאין חו"נ אף כשמתרבה האיסור על ההיתר כ"ז יש ללמוד מדברי הראב"ד שבר"ן מס' ע"ז סי' א' רס"ג:

פרק שלישי ואחזה עוד לחזק דברי הנ"ל מדברי הג"ה ש"ד שבס"ס ל"ט שכ' בזה"ל חתיכה של איסור שנפלה בתוך ששים חתיכות של היתר וידע בה שנפלה ואח"כ נפלה חתיכה אחרת הרי זו מותרת ואם לא ידע הכל אסור כך הי' מורה ר' יואל הלוי ובנו ראב"י אמר דאפילו ידע בה אסורה אלא א"כ הגביה אותה לחוץ קודם שנפלה השני' וכו' עכ"ל ויעויין בש"ך (סי' צ"ט ס"ק כ"א) שמדחיק א"ע בכוונת דברי הראב"י והעלה דמיירי