ברוך טעם כט

בדין דשיל"מ לטעמו של רש"י דלכך לא בטל משום שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כנ"ל הוא משום שסובר הר"ן דבתערובות לח בלח נהפך האיסור להיות היתר גמור וע"כ הוצרך הר"ן לחדש טעמו שהוא משום שעשאוהו חז"ל כמב"מ אליבא דר"י אבל בתערובות יבש ביבש מודה הר"ן די"ל טעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כו' דהא בתערובות יבש ביבש אין האיסור נהפך להיות היתר ומטעם זה דעת הר"ן כדעת הרשב"א לאסור יבש ביבש אחר הביטול ברוב לאכלו יחד ובפרט שלא לבשלן יחד דלא אמרינן יבש ביבש נהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב ולא כדעת הרא"ש שסובר דיבש ביבש מב"מ ביטול ברוב נהפך האיסור להיות היתר גמור וע"כ דעתו דכיון דנהפך להיות היתר גמור וטעמו טעם דהתירא הוא דמותר לבשל יחד אחר שנתבטל ברוב וכיון שנחית הר"ן ג"כ לטעמא דרש"י ז"ל א"כ אף לפי שיטת התוס' וסיעתו דגם לר"י יש ביטול מב"מ ביבש ביבש ולא שייך לומר טעמו של הר"ן בביטול דשיל"מ ביבש ביבש ע"כ ליכא ביטול בדשיל"מ יבש ביבש מטעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כנ"ל ועפי"ז מתורץ יפה קושית העולם (ב) אהא דאמרינן במסכת ביצה אמאי ספיקא אסורא ומתרץ רב אשי לעולם ס' יו"ט ס' חול והוי ליה דשיל"מ אפי' באלף לא בטל וצריכין לפרש כפירוש רש"י שם כשם שהחמירו דשיל"מ דלא בטל בתערובות כך החמירו לענין הספק ולפ"ד הר"ן אין ענין זה לזה דהא דאינה בטילה בתערובות משום דהוי מב"מ ולא בטל ולפימש"כ א"ש דאף לדעת הר"ן צריכין לדעת רש"י דעד שתאכלנו לענין תערובות יבש ביבש וא"ש דברי רב אשי מה שהשוה להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ לחומר שהחמירו חז"ל באיסור דרבנן בדשיל"מ והיינו בתערובות יבש ביבש ולא שייך בו טעמא של הר"ן דהא ביבש גם לר"י מב"מ בטל וצריכין לטעמא של רש"י וא"ש לומר דכשם שהחמירו בתערובות דשיל"מ כך החמירו בספיקא דרבנן בדשיל"מ ולפי האמור יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ו) מהלכות מא"ס הלכה י"ב איתא יראה לי שאפי' בדשיל"מ אם נתערב בא"מ ולא נ"ט מותר לא יהיה זה דשיל"מ חמור מטבל שהרי אפשר לו לתקנו. ואעפ"כ שלא במינו בנ"ט כמו שביארנו. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א משנה שלימה הוא ומפרש הכ"מ שכוונת הראב"ד על המשנה דנדרים (דף נ"ב) הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור והקשה שם בהר"ן וז"ל וקשיא לי' רבוותא היכא אמרינן הכא אם יש בו בנ"ט אסור משמע אם אין בנ"ט מותר והא נדרים דשיל"מ כדאמרינן וכו' ויש ליישב דכי אמרינן דאפילו באלף ל"ב הנ"מ מב"מ אבל הכא כי קתני בנתערב באחר שא"מ וכו' וכן הוא שם בירושלמי ומה שכ' הכ"מ דלכך כתב הרמב"ם בלשון ויראה לי משום דמנדרים אין ראיה די"ל דנדרים לא מקרי דשיל"מ אינו מובן. דהא בגמרא דנדרים (דף נ"ט) מפורש דנדרים הוי דשיל"מ ואף דשם לא איתא רק בכף הדמיון הרי הרמב"ם השמיט הכף הדמיון וכתב בהלכות נדרים פסק דין דנדרים הוא דשיל"מ (ג) ולפי דברינו הנ"ל א"ש דבמשנה מפורשת בדין נדרים אין הכרע רק בנ"ט ולא ממשא בא"מ דשיל"מ דבטיל ונ"ל דמיירי התם שהוסר מן התבשיל הדבר שנדר עליו ואין לדון בתערובות רק מצד הטעם שנפלט ממנו בתוך התבשיל גם מדברי הש"ך יו"ד (סי' ק"ב ס ק ט') ג"כ בד"ה ומיהו צ"ע גם בזה דנלע"ד מדברי הש"ס דנדרים (דף נ"ח) והירושלמי פ"ו דנדרים דלהתוס' ולהרא"ש והר"ן בנדרים שם בדשיל"מ אפילו טעמא ל"ב במינו. עכ"ל הש"ך ע"כ שהיה פשוט להש"ך דשם מיירי רק בתערובות טעם והיינו שהוסר האיסור או שלא נתערב לח בלח דסתם תערובות יבש ביבש בא"מ האיסור ניכר וצריכים להוציאו ואין לדון רק על הטעם וקשה במציאות ביטול יבש ביבש בנדרים שלא במינו דבודאי ניכר איזה מין אסר ע"ע אם לא כשנתפרר לחתיכות קטנות ומלשון המשנה שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור ומיירי ביבש ביבש שנתערב מסתמא עדיין ניכר לו שעל אותו מין נדר ויכול להוציאו ואין לדון בתערובות כ"א על הפליטה שנפלט קודם הוצאת דבר הנידר אבל בטבל יש מציאות קל שיהיה תערובות יבש ביבש בא"מ כגון שהיה לו ג' מיני טבל והפריש משני מינים ומאחד לא הפריש ונתערבו ואינו זוכר איזה מין נשאר בטבלו וכיון ששנו בסתם גבי טבל שלא במינו בנ"ט מיירי גם בתערובות יבש ביבש גם בנתינת שאור של טבל בעיסה הנזכר שם במשנה פ"ג דחלה כשלשים ביחד הוי יבש ביבש מבשא"מ לכן הוצרך הרמב"ם להביא ראיה מטבל דגם יבש ביבש בא"מ אף שהוא דשיל"מ מבטיל בטיל דאכתי היה מצינן לומר דבתערובות יבש ביבש כיון שצריכים ביטול לממשות של איסור אם הוא דשיל"מ אינו בטל דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כאשר באמת לפימ"ש כן הוא דעת ר"ת וחידש הרמב"ם מסברתו שדרך כלל לא אמרו חז"ל דשיל"מ ל"ב רק במב"מ אבל מבשא"מ אף יבש ביבש דשיל"מ בטל הוא שהוצרך לכתוב יראה לי שאפילו דשיל"מ אם נתערב בשא"מ ולא נ"ט מותר כנ"ל כוונתו אף בתערובות יבש ביבש בא"מ ולזה מסיים לא יהיה דשיל"מ חמיר מטבל שהרי אפשר לתקנו והוא במשנה במס' חלה פ"ג הלכה יו"ד שמיירי שם להדיא אף בתערובות יבש ביבש ואמר שלא במינו בנ"ט כן י"ל בכוונת הרמב"ם וא"ל לפי"ז מש"כ בשיטת הטור הנ"ל דגם בא"מ יבש ביבש אינו בטל בדשיל"מ מופרך ממשנה הנ"ל דטבל בטל אף יבש ביבש בא"מ ז"א דפשוט לומר שר"ת אזיל בשיטתו שסובר דהיכא שצריכים לטורח והוצאה לא מקרי דשיל"מ וכתב התוס' במס' ע"ז (דף ע"ג) ד"ה טביל כו' דלר"ת לא מקרי טבל דשיל"מ אלא היכא דהבעלים בעיר ולכן הוצרך לומר שם בגמ' דלכך אין טבל בטל משום דכהתירו כך איסורו ולא נבטל אף היכא שאין הבעלים בעיר דלא הוי דשיל"מ וטעם זה כתב הרע"ב במשנה דחלה הנ"ל הרי י"ל דמיירי מתניתן שם בגוונא דלא הוי דשיל"מ רק שלא מבטיל משום דכהתירו כך איסורו וכיון שאין התירו אלא במינו כך אין איסורו בטל אלא במינו ולפי הנ"ל מיושב נמי הקושיא שהקשיתי בדברי הגמ' ולר"א דאמר דשיל"מ אף בדרבנן ל"ב דס"ד דגמרא דרב סובר דמב"מ ביבש ביבש בס' מדאורייתא וע"כ התיר עצים ע"י ביטול וכיון דרב אשי סובר דאף ביבש ביבש אמרינן דשיל"מ ל"ב וע"כ הוא מטעם שכתב רש"י דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול ע"ש לעיל דביבש ביבש מודה גם הר"ן דשייך מטעמא של רש"י דאי טעמא דעשאוהו חז"ל דשיל"מ כמב"מ לר"י לא הי' מניעה ביטול בדשיל"מ