ברוך טעם כח

למנוע הביטול מצד שהוא ג"כ דשיל"מ לכך צריך לומר דרב אשי סובר דמב"מ יבש ביבש וגם בדרבנן ל"ב אליבא דר"י והחמירו חז"ל בדשיל"מ והחשיבו כמב"מ אליבא דר"י וזה שלא כדעת הרב לפי דברי הצל"ח דסובר דביבש ביבש אמרינן מב"מ ל"ב או שסובר דבדרבנן לא אמרינן מב"מ ל"ב א"כ בדשיל"מ לרבנן וביבש ביבש אין מקום לומר לשיטתו דרב דלא לבטיל היכא שהוא דשיל"מ ומאי מקשה הגמ' לר"א הא רב בוודאי אין סובר בהא כר"א דלשיטתו מב"מ לא בטל ובעצים דאסורא אמר איהו בעצמו שהן בטלים ברוב ע"כ סובר בא' משלשה פנים הנ"ל או דיבש ביבש בטל אפילו מב"מ או שבדרבנן בטל מב"מ או כמ"ש דבדרבנן כי האי דעצים דאינו אלא טלטול בעלמא הקילו בטל אפילו במב"מ ושוב אין מקום לשיטתו לומר שאינו בטל מחמת שהוא דשיל"מ בגוונא דעצים שהם יבש ביבש ואסורין אלו אינו אלא מדרבנן וליישב קושיא זו נ"ל בהקדים דברי התוס' ביצה (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה ולבטיל אי' בזה"ל ותימא הא הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל וי"ל ה"מ מב"מ אבל מבשא"מ כי הכא בטל והכי מפרש בהדיא בירושלמי עכ''ל ולכאורה אינו מובן מה זה שדייקו התוס' וכתבו כי הכא דמשמע דיש גוונא דאף במבא"מ לא בטל בדשיל"מ ורק בגוונא דהכא בטל ולתרץ כל זה נ"ל דלפי הטעם שכתב רש"י דלכך ליכא ביטול בדשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר גמור אינו מובן לכאורה מה חילוק יש בדין ביטול דשיל"מ בין מב"מ או בשא"מ ונדחקו בזה בת"ח וש"ך סי' ק"ב לכן נ"ל שסברת רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול כו' לא שייך רק היכא שלא הותר איסור בתערובות כ"א מצד ביטל ומגזה"כ שרוב היתר מבטל האיסור בזה הוא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול כנ"ל אבל היכא דלא צריכין כלל לדין ביטול רק דכיון שבא בתערובות וליכא בו שיעור נתינת טעם לא הוי כלל שם איסור בתערובות דטכע"ק אסרה תורה והרי בתערובות זה ליכא כלל נתינת טעם לא שייך להחמיר אף בדשיל"מ דבעוד שלא בא לכלל טעם אין עליו שם טכע"ק וליכא שם איסור כלל לפ"ז שפיר נכון לומר דבתערובות מין בשא"מ כשאין בתערובות ממשות של איסור כ"א טעם אם לא הגיע לכלל טעם כי רבה ההיתר עד ס' הוי כאלו אין כלל איסור באותו תערובות דהטעם בלא ממשות ליכא איסור רק אם לא נפקע הטעם וכשכלה טעמו כלה איסורו אך במב"מ טעם האיסור עומד בתקפו משא"כ בא"מ שהולך הכל אחר הכרת הטעם אשר ע"כ דעת רש"י בחולין (דף צ"ז) דאף בביטול בס' צריכי לקפילא ואי איכא טעם אסור ומינה דגם בא"מ היכא שיש ממשות באיסור בתוך התערובו' אף שאינו בנ"ט א"א להתיר כ"א מדין ביטול ברוב הן בתערובות מינו ושלא במינו מעתה נ"ל שדעת ר"ת שמובא בטור דיבש ביבש אינו בטל בדשיל"מ ואף שלא במינו ובמינו אף בטעם לחוד אמרינן דשיל"מ ל"ב כיון שהטעם הוא מב"מ נשאר אותו הטעם בתקפו בתוך התערובות ואינו מותר כ"א מצד ביטול כלומר מדאורייתא ביטול לח בלח ברוב ומדרבנן הוא דצריכין ס' משום עשאוהו כאינו מינו אבל עיקר הביטול אינו תלוי בס' דהא מב"מ הוא ואין נחלש כלל טעם האיסור אף ברבות התערובות עד אלף או יותר וכיון שהאיסור הלח שבתערובות לא אבד טעמו מחמת היתר התערובות צריך הוא להיות נפקע איסורו ע"י ביטול ברוב ע"כ לדעת רש"י י"ל שגם בתערובות טעם לבד במב"מ שייך לומר עד שתאכלנו ע"י ביטול:

היוצא מזה דטעמא של רש"י בדשיל"מ מב"מ אין לחלק בין תערובות ממשות או תערובות טעם בלבד אבל בתערובו' א"מ דשיל"מ שפיר יש לחלק דאם התערובות טעם לבד מיד שכלה הטעם מצד רוב התערובות של א"מ בכה"ג לא צריך להיתרו מדין ביטול כ"א מצד אפיסת הטעם ולא שייך לומר בזה עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול והשתא א"ש מה שדייקו התוס' גבי מים ומלח וכתבו מבשא"מ כי הכא כלומר רק בשא"מ כזה של מים ומלח שאין ממשות של איסור בתערובות כ"א טעם כי כל דבר הנימוח בתערובות לא נקרא ממש רק טעם כדאיתא במס' ע"ז (דף ס"ד) דמפרש שם רש"י דאף חלב הנימוח בתערובות אינו נקרא ממש רק טעם ובטעם לחוד שפיר מובטל אף בדשיל"מ בא"מ ור"א מתרץ דלא בטל משום דשיל"מ ואף שאינו אלא טעמא בעלמא ובא"מ מ"מ כיון שתיקון העיסה ע"י המים והמלח שבו יש להחמיר בדשיל"מ דשאני מטעם איסור בתערובו' כשאינו מתקן התערובות והוי כאלו אינו כלל בתערובת מאחר שכלה הטעם ברוב התערובות משא"כ מים ומלח בעיסה והוי כניכר בתערובות הוי העיסה נתקנה ע"י:

ומדברי הטור הנ"ל כשנעשה תבשיל מבצים שנולדו ביום טוב נראה דמיירי שלא היה צריך לתיקון התבשיל ביצה זו שהיה בלעדו בצים של היתר בתבשיל או שסובר דאף דהיכא שהעיסה מתקן ההיתר לא מקרי אלא טעם בלבד ומתורץ דברי ר"א בתירוץ הראשון שבתוס' ביצה (דף ל"ט) ד"ה משום דרק גבי חתומין החמירו גם בשא"מ ולפימ"ש נכון מאוד להסביר יותר דברי התוס' בזה דלפי מה שכתבו בתוס' ד"ה ולבטל דאיסור תחומין אינו תלוי' בטעם ממילא י"ל אף לחומרא דגם בא"מ אף שאינו בנ"ט לא נפקע איסור התחומין בעצמותו מחמת אפיסת הטעם דהא אין האיסור של תחומין תלוי בטעם כלל וצריכי' להיתירו מדין בטול ברוב ושייך שפיר לומר עד שתסמוך לאכול ע"י רוב תאכלנו בהיתר גמור בלא ביטול ע"כ סובר ר"א דגם בא"מ לא מתבטל איסור תחומין ברוב כיון שיל"מ אבל בביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה בתבשיל כיון שנימוח הביצה ואין עליו עוד ממש רק טעם בעלמא אף דדשיל"מ הוא מובטל בא"מ כיון דליכא אלא טעמא והיא בא"מ אם יש ס' כנגדו שלא הגיע לכלל נ"ט ליכא שום איסורא בתוך התערובות ול"צ כלל בדין ביטול ע"כ לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו כו' וצדקו בזה שפיר יחד דברי הטור שבא"ח ושביו"ד ולזה כ' ביו"ד אבל בנתערב בא"מ טעמו בטל כלומר אנינו אלא טעם ובתערובות א"מ וכן כוונתו במש"כ בא"ח דוקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' ודבריו בשני המקומות היא כוונה אחת דהיכא דהוא בא"מ וליכא איסור אלא מצד הטעם וכשכלה הטעם ליכא כלל שום איסור בתערובות ותו לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכן נ"ל בכוונת הגהו""ת הרא""ש פ' גה"נ (דף צ"ט) שכתב בזה""ל והא דאמרינן דשיל'"מ לי"ב היינו מב"מ אבל במבשא"מ בס' ור"ת פי' דהיכא דממשא של איסור ליתא וליכא אלא טעמא בעלמא בטל שפיר אע"פ שיל"מ ע"כ כוונת אותו הג"ה שתחילה כ' דעת הסוברים דלא אמרינן דשיל"מ אלא במב"מ ולדעתו אף ביבש ביבש מובטל בא"מ דשיל"מ וע"ז הביא שלא כדעת ר"ת דבא"מ לא מתיר ר"ת דשיל"מ אלא היכא דליכא רק טעם בלבד דלא שייך הסברא של רש"י עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול אבל בתערובות ממשו אף בא"מ לא בטיל היכא שהוא דשיל"מ וכנ"ל ולשון הג"ה ור"ת פי' מורה להדיא כמש"כ שר"ת חולק על מה שכתבתי תחלה:

פרק שני והנה לפי שיטת הפוסקים שמובא דבריהם בא"ח (סימן תמ"ז) שמחלקים בדין חוזר וניעור בפסח בין תערובות לח בלח ובין תערובות יבש ביבש דאם נתערב לח בלח קודם פסח במינו או שלא במינו שוב אינו חוזר וניעור בפסח אבל בתערובות יבש ביבש אמרינן חו"נ. נראה שדעת אותן הפוסקים דבתערובות לח בלח שא"א להפריד האיסור מן התערובות נתבטל לגמרי נהפך האיסור להיות היתר. אבל תערובות יבש ביבש שהאיסור עומד בפ"ע ואם מכירו נשאר באיסורו וצריך להסירו לא אמרינן דנהפך להיות היתר רק דגזה"כ שיהיה מותר ע"י בטול ברוב וכן מורה לשון הלבוש בסי' הנ"ל לפי"ז י"ל הא דלא נחית הר"ן