ברוך טעם כז

נשתנו כל החתיכות שבתערובו' להיות אסור באכילה משום נבלה ולא פקע רק טומאת נבלה שאין קפידא בזה מענין שיווי החתיכה שאינה עומדת רק לאכילת עכו"ם או כלבים ועפי"ז נכון לפרש שזה הי' כוונת רב ספרא דאקשה לאביי דלפי דברי אביי דאתיא לי' מבטול תרומה בא' ומאה לחלק בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו חובטין והיכא שיש לו תובעין סובר אביי שגם איסור אינו בטל דא"כ (היכא דיש לו תובעין לא לבטיל) אמאי סובר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה כיון שאינו בטל לענין איסור אכילה יש לבעל חתיכת הנבלה זכות תביעה על חתיכה א' מן התערובות כדין שותפות וממון שיש לו תובעין כזה אינו בטל בתערובות לאביי כיון דממון שיש לו תובעין הוא א"ו דלא כאביי ואין לחלק בין ממון שיש לו תובעין לאין לו תובעין והא דבטל תרומה בא' ומאה אין הטעם משום דאין לו תובעין דאף אם יש לו תובעין ג"כ בטל בכה"ג כיון שאין האיסור של התרומה באה מצד הבעלים יהיה ממה שיהיה תרומתו תרומה ואם הכהן מפריש תרומה מתבואה שלו קדושתו כתרומה מתבואת הישראל לכך אין לדררא דממונא ושם בעלים שייכות למנוע בטול האיסור שאינו תלוי בהן אבל בהאיסור שביתה דהאיסור הוא מצד שביתת הבעלים שמקום שביתת הבעלים שם הוא קניית שביתה בכל אשר להם בין יש לו תובעין ובין אין לו תובעין:

ובסיגנון הנ"ל בפשיטות יותר י"ל דאביי שהמציא לחלק בין ממון שיש לו תובעין למד זה מדין ביטול כל האסורים בהיתר שלא מצינו בהם חילוק בין שהם של אחד או של שני בני אדם ע"כ הטעם כיון דבתערובות איסור בהיתר אף שהאיסור היה של אדם אחר מ"מ אין בעל ההיתר מחויב ליתן לו חתיכה א' מהתערובות כשיעור איסור שהיה אלא נותן דמים וכמו שכן שורת הדין בסאה תרומה שנפלה למאה חולין כנ"ל וע"כ הוא כממון שאין לו תובעין וע"ז הקשה לו רב ספרא דא"כ גבי נבלה בשחוטה דיש לו תובעין כנ"ל לא לבטיל:

בדין בטול טעם בדבר שיל"מ פרק ראשון הנה הטור יו"ד סי' ק"ב כתב בזה"ל אפי' עשה ממנו תבשיל כתב אבי העזרי שהוא אסור אבל לפי מה שפירש ר"ת דהא דשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל בנתערב בא"מ טעמו בטל בס' א"כ התבשיל מותר אם יש בו ס' כיון שלא נתכוין לבטלו ע"כ משמע מזה דדוקא בא"מ בטל הטעם אבל לא במינו וזה סותר דברי עצמו שבא"ח כתב וז"ל ולפי"מ שפירש ר"ת דהא דאמרינן דשיל"מ לא בטל דוקא שהוא בעין אבל טעמו בטל בס' הי' נראה שהתבשיל מותר כיון שלא נתכוין לבטלו ע"כ ולכאורה נראה דטעמא גם במי ני בטל בדשיל"מ וזה סותר לדבריו שביו"ד דשם משמע דדוקא בא"מ בטל ויעויין בש"ך (סי' ק"ב ס"ק ט'). ונ"ל ליישב דבריו בהקדים דברי הגמרא בחולין (דף צ"ט ע"ב) דג טמא צירו אסור ר' יהודא אומר רביעית בסאתים והא אמר ר"י מב"מ ל"ב שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ע"כ. ומפרש הרשב"א שם דלר"י בכל איסורי דרבנן בטל במב"מ אבל הריטב"א בחידושיו כתב דרק בדרבנן כי האי דציר דהוי זיעה בעלמא וקילי אמורא הוא דסובר ר"י דאף מב"מ בטל אבל שאר איסורי דרבנן ל"ב והנה לפ"ד הגמ' במס' שבת (דף כ"ט) אמר רב מתנא אמר רב עצים שנשרו מן הדקל מוכח לכאורה כדעת הרשב"א דהא רב סובר דמב"מ ל"ב ומתיר העצים שנשרו ביו"ט ע"י בטול אף שלפי המסקנא דהכא דמקילי בעצים משום דמקלי קלי איסורייהו ל"ק על הריטב"א שיש לומר דגם לענין מב"ט הקילו מטעם זה בעצים אבל בשאר איסור דרבנן דלא שייך מקלי קלי לא בטיל לר"י כשהוא מב"מ עם כל זה הוא רק לפי המסקנא דנחית הגמרא להך סברא דשאני עצים דמקלי קלי אבל לס"ד הי' צריכין לומר כדעת הרשב"א ובכל איסורא דרבנן סובר רב שקם בשיטתו דבטל אף במינו לפי"ז לשיטת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) שכתב דמה שהחמירו חכמינו ז"ל בדשיל"מ דלא יבטל הוא מטעם דשווי' כמב"מ לר"י יעויין באריכות דבריו וכיון דלר"א דדשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב א"כ צ"ל כדברי הריטב"א דאליבא דר"י אף בדרבנן מב"מ ל"ב ולא הקיל ר"י רק בציר דגים דזיעה בעלמא היא וכדברי הריטב"א הנ"ל א"כ קשה אמאי מועיל לרב בטול עצים בעצים צ"ל דגם לעצים מקרי קילא אסורא משום דמקלי קלי וכ"ז לפי מה דמדייק הגמרא הך סברא אבל לס"ד בוודאי הוי צ"ל כדעת הרשב"א כנ"ל וכיון דמב"מ בדרבנן בטל לרב מכ"ש דלא שייך לשיטתו לאמור דדשיל"מ ל"ב בדרבנן שיסוד הטעם בו לפי דעת הר"ן משום דשווי' רבנן כמב"מ לר"י כנ"ל ולרב אשי ע"כ צ"ל דסובר דלר"י גם בדרבנן ל"ב מב"מ וע"כ כיון שעשאו חכמים דשיל"מ כמב"מ ס"ל לר"י גם בדרבנן ל"ב דשיל"מ אבל לרב לא היה אפשר לומר כן דהא איהו בעצמו סובר דמב"מ ל"ב ומתיר בטול עצים ממילא לשיטתו גם דשיל"מ בטל בדרבנן ומה קושיא אדרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן ל"ב הא רב ע"כ צ"ל דרב אשי וא"ל שהקושיא מדרב על רב אשי כפי סוגי' הש"ס שמקשי' מרב על שאר אמוראים ז"א דהא לרב אשי יש הוכחה לדבריו מברייתא דלעיל דספיקא אסורא ואם נתערבו באלף וכו'. וכן ממשנה דמים ומלח לפי שיטתו דשיל"מ דהטעם שם דלא בטל מים ומלח בעיסה הוא משום דשיל"מ דאף בדרבנן ל"ב וביותר קשה אם נאמר דאף קודם דאסיק הגמרא קילא עצים דמקלי קלי ידע הגמ' שיש להקל ביותר בעלים משום דטלטול בעלמא הוא ואין בו איסור דאכילה ע"כ מקרי קולא ויש סמוכין לזה מדברי הקדמוני' גם מדברי הר"ן ורק שהר"ן כתב צירוף שני הקולות דאינו אלא טלטול ומקלי קלי ודחק א"ע דהא דמתרץ בדרבנן מבטלין אמסקנא סמוך עכ"פ י"ל דמחמת שאינו אלא טלטול בעלמא בלבד יש להקל בו יותר לענין מכ"מ משאר איסורי דרבנן וע"כ אף דבכל דרבנן לא מבטלינן הכא בעצים מבטלינן לכתחלה כ"כ נוכל לומר לענין דין מב"מ דאף לשיטת הריטב"א דלר"י שסובר דמב"מ לא בטל גם בדרבנן לא בטל מ"מ בדרבנן כי האי דעצים דאינו אלא טלטול בעלמא לא מצינו איסור כזה בדאורייתא גם מב"מ בטל לכן שפיר אמר רב מוסיף ומבטל א"כ מאי פריך לרב אשי דאמר דשיל"מ אף בדרבנן ל"ב מאי איכא למימר הא לדברי הר"ן הנ"ל שיסוד דינו של רב אשי הוא משום דעשאו דשיל"מ כמב"מ לר"י והרי לאיתו ס"ד דלא שייך דין מב"מ בעצים משום דקילי מכ"ש דלא שייך חומרא דדשיל"מ ואין לדחות דהא בברייתא דלעיל וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ועלה מתרץ רב אשי דדשיל"מ אף בדרבנן ל"ב מיירי ג"כ לענין איסור טלטול מדתניא שם בברייתא אין מטלטלין אותה ז"א דהתם גבי ביצה לנו לדון תחלה על איסור אכילה בספיקא או בתערובות כיון שצריך לאסור הבצים באכילה מחמת דשיל"מ ככל שארי דשיל"מ בדרבנן ממילא אסורא בטלטול דהא איסור באכילה יהיה מאיזה טעם שיהיה כל דבר שאין ראוי' לאכילה אסור לטלטלו ביו"ט ולא מקרי כלל בשם ספק לענין איסור הטלטול וכן בתערובות לענין דין ביטול כיון שכל תערובות הביצים אסור באכילה מחמת דין דשיל"מ א"א להקל בטלטול דכל מידי דלא חזי אסור בטלטול (ועיין במג"א סי' תמ"ו) אבל הכא בעצים דלא שייך בי' שם אכילה כלל ואין לנו לדון בהם רק מחמת איסור טלטול כמבואר בחידושי הרשב"א במס' שבת (דף כ"ט) לאיסור זה היא קולא כשם שאין מניע ביטול בתערובות מחמת מב"מ כ"כ אין להחמיר משום דשיל"מ שיש לו אינו אלא מחמת מב"מ:

שוב ראיתי בצל"ח שהעיר על הקושיא אמאי בטלים העצים הא לרב מב"מ ל"ב ומתרץ לשיטת התוס' ביבמות דף פ"ח) ובשאר מקומות לא אמר ר"י מב"מ ל"ב אלא בלח בלח אבל יבש ביבש בטל ועוד מתרץ דרב סובר דבדרבנן מב"מ בטל (א) וב' תירוצים אלו אינם עולים יפה לתרץ מה שהקשיתי לפי טעמו של הר"ן בדין דשיל"מ ל"ב הוא משום דעשאוהו לרבנן כמב"מ לר"י ממילא היכא שיש ביטול לר"י מצד מב"מ אין