ברוך טעם כו

התרומה ומקרי התרומה דשיל"מ וגדולה מזו נשמע מדברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל דחמץ בעין בפסח אף שאסור להשהותו ומחיוב לבערו בפסח מ'"מ כיון דאם עבר על מצות ביעור ומניח את החמץ עד אחה"פ יהיה אז מותר ומקרי דשיל"מ וא"כ מקשה הגמ' שפיר דאף בגוונא שכבר אכל חלק מה מן החולין שנתקנה ע"י תרומה זו מ"מ ישנו על התרומה שם דשיל""מ ולפי"ז לק"מ קושית הט"ז דמה ששנה במתני' פחות ממאה ירקב משכחת לה כנ"ל דכבר אכל מן החולין ואינו יכול לשאול משום שיהיה עליו למפרע עון אכילת טבל לפי שיטת הרב אלפסי הנ"ל דאתיא מדברי הרא"ש בסוגיא דמים ומלח דדשיל"מ אף בא"מ לא בטיל י""ל כוונה נכונה בדברי רש"י במס' ביצה (דף ד' ע"א) רב אשי אמר לעולם ס' יו"ט ס' חול הוי דשיל""מ וכל דשיל""מ אפי' מדרבנן ל"ב ומפרש רש""י דכי היכא דבבטולה מחמירין מהאי טעמא בספיקא נמי מחמירין מהאי טעמא ע'"כ ומדקדקים המפורשים דעיקר חסר מן הספר דהא דדשיל"מ ל"ב אפי' בדרבנן כבר אמורה לעיל אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' יו"ט ס' חול הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף ל"ב כו' וצקדים לזה הנחת פשיטות שלטעם הר"ן אין מניעת ביטול בדשיל"מ אלא במינו אבל כיון שהטעם משום דהבה"ת לא מבטיל אין סברא לחלק בדין דשיל"מ בין אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן אבל ז"א אלא לענין ביטול בתערובות אבל לענין ס' איסור אף שיש לו מתירין מה"ת לא יהיה ספיקא להקל ככל שאר ספיקא דרבנן ולטעם של רש"י דמניעת הביטול בדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו' אין לחלק במינו ובשא"מ אבל הי' מקום לחלק בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן דאפשר לומר דעד שתאכלנו לא שייך אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא חשו חז"ל על אכילתו בתערובות ע"י ביטול ואם גם מדרבנן חשו להחמיר משום עד שתאכלנו פשוט הסברא שכמו כן להחמירו בספיקא וכדברי רש"י הנ"ל שמשוה להנך ב' חומרות להדדי ולס"ד בגמרא שם שהקשה א"ה אימא סיפא כו' סברי דמניעת הביטול בדשיל"מ הוא מטעם הר"ן שמהאי טעמא אף איסור דרבנן אינו בטל בתערובות אבל ספיקא מותר ולא נחתו לטעמו של רש"י למנוע הביטול בדשיל"מ משום דעד שתאכלנו וס"ד שרק במב"מ ליכא ביטול בדשיל"מ וכל דשיל"מ דקאמר היינו הן בדאורייתא והן בדרבנן מטעם הנ"ל ע"כ היה קשה דלמה יהא אסור ספיקו דס' דרבנן לקולא. אבל רב אשי לשיטתו שמשני גבי מים ומלח שאינו בטל משום דשיל"מ נשמע מזה תרתי דאף שלא במינו ובדרבנן לא בטל מזה מוכח דאף בדרבנן החמירו חז"ל מטעם דעד שתאכלנו כנ"ל וה"ה להחמיר מטעם זה אף בדרבנן בס' דשיל"מ ולזה כוונת רב אשי הו"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב כלומר בין במינו ובין שלא במינו וגם בדרבנן ל"ב:

פרק חמישי ועתה אבאר דברי רב ספרא ואביי יתיישב קושית התוס' בד"ה הנ"ל ויובן ג"כ קושית מהרש"א למה מקשה רב ספרא רק מנבלה בשחוטה ואליבא דמ"ד מב"מ ל"ב לקשי מכל איסורין ואף למ"ד מב"מ בטל ונ"ל דהא דהוי פשיטא לאביי לחלק בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין י"ל דאתיא ליה מדברי הספרי המובא ברש"י לחולין (דף צ"ט ע"א) ד"ה שיתבשלו דהא דתרומה בטל בא' ומאה למדו חז"ל בלמוד גמור לדעת רש"י ולתוס' שם דרך אסמכתא מפסוק כל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל בתוכו ה"ה מקדשו ובתרומת מעשר משתעי קרא שהיה א' ממאה וקאמר שאם חזרו לתוך התשעים ותשעה מקדשתן מכאן אמרו תרומה במאה עם האיסור אסורה במאה והוא מותרת ע"כ הרי להדיא שאף דהתרומה או תרומת מעשר שייכים לכהנים ואין לבעלים בהן רק טובת הנאה בעלמא מ"מ בטלים במאה ואחד ונשמע עכ"פ דאיסור שהוא בממון שאין לו תובעין בטל בתערובות דתערובות תרומה מתרומת מעשר מקרי ממון שאין לו תובעין דאף שצריך להרים מפני גזל השבט הלא מבואר ברש"י דבכורות (דף כ"ב ע"ב) שיכול ליתן הממון לכהן ואף שלדעת התוס' שם צריך ליתן דוקא סאה מהתערובות וכן דעת הר"ש בפ"ה דתרומות מ"ב ז"א אלא מצד תקנת חכמים וכאש"כ הר"ש שם א"כ ממנעו ולא יהבי דמי אבל מעיקר הדין אין לכהנים שום חלק בעצמות התערובות שיש בו עירוב התרומה בא' ומאה ואינו כשתוף כלל על אותו התערובות על חלק מאה ואחד והכל של הבעל והוא כעין מים ומלח שבעיסה שהכל הוא של בעלת העיסה והאשה ששאלה מים ומלח אין לה חלק כלל בתוך העיסה רק שיש לה תביעת דמים או מים ומלח אחר תמורת המים ומלח שהשאילה. וגם בעל המאור מפרש ממון שאין לו תובעין היינו שאינה יכולה לתבוע המים ומלח בעצמו. ולפי גירסתו ופירושו נראה שדעתו דאם נתערב נבילה שיש לה בעלים אין להבעלים לתבוע חלק בהתערובות כשיעור בשר הנבלה שהיה להם ונפל בתערובות כ"א כשיעור דמי שווי' ואפשר להסביר שכן שורת הדין דבפ"מ יו"ד (סי' ק"ט) במש"ז מביא דברי מהרש"א דכל איסורים מסתמא מפקיר להו הבעלים ומתמה הפ"מ דז"א אלא באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה לבד מה"ת יהיה מסתמא הפקר הא ביד הבעלים למוכרן ונ"ל שיש נ"מ בתערובות היתר של אחד בהיתר של חבירו ובין תערובות איסור של אחד להיתר של חבירו לענין חלק זכות בגוף התערובות עד"מ שיתערב מדה יין בשל היתר בב' מידות יין היתר של חבירו הוי כאלו שותפו יחד בכל אותו התערובות ושייך לזה מדה אחת ולשני ב' מידות שתהא כעין חלוקה בעצמות היין ואין ביד של ב' מדות לסלק את חברו בדמי שווי' של מדה אחת אבל אם נתערב מדה יין של סתם יינם שאסור בשתי' הסברא נותנת שבכה"ג אין ביד של סתם יינם לתבוע מדה יין מתוך התערובות דהא כשהיה יינו בפ"ע היה אסור וע"י התערובו' נהפך להיות היתר גמור אף בשתי' ואין על הבעל יין כשר ליתן לו רק דמי שווי' של מדה סתם יינם ודמי ממש לסאה תרומה שנפלה במאה חולין שמבואר מתוך דברי רש"י שהבאתי לעיל שאין הבעלים מחוייבים ליתן לכהן סאה מתוך התערובות שנעשה חולין ושוה יותר מתרומה אלא פוטרים א"א בנתינת לכהן דמי סאה של תרומה וההפרש שיש ביתרון שויו של חולין נגד תרומה שייך לבעל התערובות ולא לכהנים ואף לדעת התוס' והר"ש הנ"ל אין הרמות עצמות סאה אחת אלא דרך תקנה כנ"ל או מצד גדר לקדושת תרומה כמש"כ התוס' במס' בכורות הנ"ל לפי"ז היכא שנפל דבר איסור של אדם א' בשל חבירו הוי כממון שאין לו תובעין כיון שאין תביעה רק על דמי שזוי' של איסור וא"ש אליבא דאביי כל דמבטל איסור דאין צריכין לחוש למה שהאיסור היה של אדם אחר דמיד שבא לתערובות אין לבטל האיסור תביעה על עצמותו ונתבטל שפיר אבל מנבילה בשחוטה שפיר הקשה רב ספרא לאביי ואקדים מה שתירצתי כבר קושית הקדמונים דכאן אמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבלה והיאך חלק על רב שנשמע מדבריו דנבלה בשחוטה הוי מב"מ כדאיתא בחולין דף ק' אוקי רב אמורא עלה ודרש כיון שנ"ט בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ותירצתי דבחדושי הרשב"א על חולין (דף ק"ח ע"ב) ד"ה ואפשר אי' בזה"ל ועוד כיון דסבירא לן הכא אפשר לסחטו אסור והבשר עצמו חזר כנבלה גמורה אין כאן שום היתר כנ"ל עיי"ש וכן מורה דעת הרמב"ן שמובא בהרא"ש בהלכות חלה דאם נתערב דגן באורז ויש בו טעם דגן יוצא מצות אכילת מצה באכילת כזית א' מן התערובות דכיון דטכע"ק נחשב כל הכזית כדגן ועד"ז כשנבלע מנבלה בשחוטה טעם ממין שנחשב כעיקר דהיינו במבשאמ שוה השחוטה להיות כעצמות הנבילה כדברי הרשב"א הנ"ל שמדייק וכתב כנבלה גמור לפי"ז קשה לכאורה על רב חסדא שאמר שא"א לשחוטה שתעשה נבלה הא אפשר לשחוטה שחשוב להיו' כעצמות הנבלה כשמקבלת טעם גמור מן הנבלה אמנם אחר העיון לק"מ דבתוס' מס' בכורות ת דף כ"ב ע"א) ד"ה הנך אי' בזה"ל ול"ד לשאר איסורין שהוא בנ"ט דלא אתמר טכע"ק לענין טומאה וכן נבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד ע"כ הרי דלענין טומאה לא שייך טכע"ק וא"ש דברי רב חסדא דאמר נבלה בטלה בשחוטה דמיירי לענין טומאה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ע"כ הוי לענין זה מבשא"מ אבל לענין איסור אכילת נבלה וטעמו אפשר לשחוטה שתעשה נבלה והוי לענין איסור זה מב"מ ושפיר אמר רב אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דנבלה בשחוטה לא הוי כמבשא"מ אלא לענין טומאה לבד דלטמא א"א לשחוטה שתעשה נבלה:

היוצא מזה דאף לרב חסדא שסובר נבלה בטלה בשחוטה מ"מ לענין איסור ליכא ביטול ואסורים כל התערובות משום איסור נבלה ובכה"ג יי"ל דמצי בעל הנבלה לתבוע חתיכה אחת מתוך התערובות דכשם כשנתערב הבה"ת של אחד בשל חבירו נעשו כשותפים בכל התערובות כ"א לפי שיעור חלקו כמ"ש לעיל כ"כ בתערובות דבר איסור של אחד בדבר איסור של חבירו וכן בתערובות נבלה בשחוטה דהא מחמת התערובות