ברוך טעם כה

המובא לעי"ל שחכמינו ז"ל נטו להחמיר לדברי ר"י להחשיב כל איסור שיל"מ בעודו בעין אח"כ כשבא לתערובות מב"מ הוא כתערובות הבה"ת ואין לו ביטול מדרבנן וממילא יש ע"י זה בתערובות זה איסור דרבנן ואיסור דאו' באמת נפקע כבר וסר מכל וכל ועכ"ז יש איסור מדרבנן (בתערובות שאינו בטל) מחמת שחשבוהו כתערובות מב"מ מכל צד כעין תערובות דם עולין בעולין ונגד איסור זה דרבנן יש תקנה לגבי תערובות טבל בחולין ע"י הפרשה ויעויין ברמב"ן במלחמות הנ"ל שמדייק להדיא דתערובות חמץ מקרי לכך דשיל"מ כיון שבעודו היה חמץ בפ"ע היה לו מתירים אם היה נשאר עד לאחה"פ ולא נחית לסברת הרז"ה דמקרי דשיל"מ משום דעתה שכבר הוא בתערובות מותר להשהותו ולאחר הפסח יהי' מותר גם לר"ש דהא ר"ש לא קניס בתערובות מזה נראה דעיקר הסברא לדעתו לדון כפי מה שהי' קודם התערובות וכ"כ כאן בתערובות טבל בחולין דקודם שנתערב היה על טבל זה שם היתר שהיה עומד להיות מתוקן ע"י הפרשה. ע"כ כשבא לתערובות הוי כאלו בא היתר להיתר לתערובות ואינו בטל מדרבנן וישל"מ עדיין מותרים בהפרשה מטבל דרבנן ממ"א. וכשאין לו ממ"א ורוצה להפריש מיני' ובי' צריכים הפרשה כנגד כולו כאלו היה הכל טבל ויבוא לידי הפסד ולכך לא הוי דשיל"מ ותו לא קשה מה שהקשיתי לעיל דעכ"פ מייתר בהפרשה מועטת להפקיע איסור דאוריי' דהא כבר הקדמתי דנגד איסור דאוריי' אין במעשה ההפרשה שום תועלת כיון שכבר נתבטל ישוב להיות חולין ובסיגנון זה נראה שגם באוסר ע"ע בקונם דבר מה ונפל כולה בתערובות אע"ג דלענין איסור דאורייתא של קונם ליכא תועלת בהתרה כמש"כ לעיל דהא כבר נפקע איסור הקונם מכל וכל ועל מה תחול ההתרה מ"מ דכיון שקודם שבא לתערובות היה לו מתירין ע"י התרת חכם מקרי מחמת זה דשיל"מ ומדרבנן לא נתבטל בתערובות ועל אותו איסור דרבנן מועיל ההתרה:

פרק רביעי עוד יש לי ללמוד מדברי הרמב"ן במלחמות פ' כ"ש הנ"ל דלדעתו דהא דדשיל"מ ל"ב אינו מטעם של רש"י דעד שתאכלנו דהא קודם שבא החמץ להתערובות לא היה אפשר להשהותו עד אחה"פ וגם לטעמו של הר"ן א"א לומר בשיטתו של הרמב"ן דהא חמץ בפסח אף שיל"מ אם היה נשאר ממילא עד אחר הפסח מ"מ כיון שאסור להשהותו עד אחה"פ ומוטל לבערו בפסח אינו נקרא בשם היתר הרי אסורה עליו בחיוב ביעורו מן העולם וגדולה מזה צדד בשו"ת צמח צדק סי' למ"ד דביצת מוקצה שהוא ג"כ טריפה כשנתערב יש סברא לומר לדברי הר"ן הנ"ל דמבטל איסור מוקצה כיון דאין שם היתר על הביצה אלא מחמת איסור טריפה גם מדברי רבינו חיים כהן המובא במרדכי פרק כ"ש תקע"ג שכתב בזה"ל דבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לאיסור לשנה הבאה לא שייך לומר דשיל"מ כ"ש דבר שאינו בעין כ"א טעמא בעלמא ע"כ. וקשה דהא תערובות חמץ לא ישוב לאיסורו לשנה הבאה כיון שהתערובות יהיה בפסח לשנה הבאה ככל תערובות חמץ שנתערב קודם זמנו שאינו חוזר וניעור כמבואר במרדכי פ' הנ"ל דין תקנ"ד ותקנ"ה ע"כ נראה שדעת רבינו חיים כהן הנ"ל כהרמב"ן הנ"ל דדשיל"מ לא מקרי אלא אם יש היתר לאיסורו כשהוא בעין ולכך לא מקרי חמץ דשיל"מ דהא בעינו חוזר לאיסורו לשנה הבאה ובזה יש לפרש כוונת המרדכי במה שמסיים כ"ש דבר שאינו בעין כ"א טעמא בעלמא דלכאורה אינו מובן מה ענין זה לזה ונראה שמה שכ' שאינו בעינו אלא טעמא כוונתו להדין שכ' המרדכי פ"ק דשבת דין רנ"ט (מובא ביו"ד ס"ס ק"ב בהגהות רמ"א ז"ל) בגיגית מלאה ענבים שמושכי' יין בשבת לתוך היין שהוא מערב שבת נתבטל ולא הוי דשיל"מ כיון שלא היה האיסור ניכר ולדעתי הטעם בזה כמו שכתבתי לעיל דלא הוי עליו שם דשיל"מ קודם שבא לתערובות כי בעודו היה בענבים לא היה עליו שם איסור ולפי דברי האחרוני' הנ"ל עלתה לי ליישב בדרך אחר בפשיטות דברי הירושלמי שהבאתי לעיל דלכך מקרי נדר דשיל"מ משום שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו ולפי גרסת הירושלמי שמובא בר"ן לאלפסי בפ' השוכר משום הירושלמי ר' אומר אינו עוקר אלא מכאן ולהבא ותולה הירושלמי אי קונמות מקרי דשיל"מ או לא בפלוגתא דת"ק ור' דלר' שסובר אינו עוקר אלא מכאן ולהבא לא מקרי דשיל"מ ותמוה מאוד כמש"כ לעיל דהא ר' בעצמו סתם במתניתין באשה ששאלה מים ומלח כו' הרי הוא כרגלי שתיהן ומסיק רב אשי דהטעם משום דדשיל"מ אפילו באלף ל"ב ולפי שיטת רוב הפוסקים אינו קרוי דשיל"מ רק מחמת שיכולה להניחה עד לאחר יו"ט הרי להדיא דדבר שיש לו היתר לאח"ז מקרי דשיל"מ ועד"ז מקרי הקדש וחדש דשיל"מ ע"כ נ"ל שלדעת הרש"י שמפרש טעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום טעם דעד שתאכלנו ע"י ביטול תאכלנו בהיתר ולא נחית לטעם הר"ן י"ל פשר דבר דהיכא שאין האיסור נפקע למפרע רק מעת זמן ההיתר ואילך אין עליו שם היתר כ"ז, שהוא באיסורו דהא אף כשמגיע ההיתר לא יהיה רק מאז והלאה אבל באיסור שיש לו מציאות היתר לאפקיע למפרע האיסור כאלו לא היה גם בזמן איסורו הוי כשעת ההיתר כיון דאין עליו איסורו ברי שאפשר לאפקועי מעיקרא ובכה"ג י"ל דמניעת ביטולו היא כטעם הר"ן דהוי כתערובות היבה"ת אבל כשאין לו היתר אלא מעת הגעת זמן ואילך לא שייך טעם הר"ן כ"א טעמו של רש"י דעד שתאכלנו ע''י ביטול המתן עד שתאכלנו בהיתר בלי צורך ביטול ולכך מיחשב תחומי' מוקצה וחדש וכדומה דשיל"מ ולפי"ז גבי תערובות איסור קונמות לפי מה שכתבתי לעיל אם נתערב כל מה שאסר ע"ע לא מועיל עוד השאלה להפקיע האיסור דאוריי' דהא כבר נתבטל מה"ת וליכא עוד איסור שבועה ואין להחשיבו לדשיל''מ מטעם עד שתאכלנו כו' כנ"ל וצריכים אנו לטעמו של הר"ן בצירוף דברי הרמב"ן הנ"ל דכיון דקודם שבא לתערובות הי' לו היתר מקרי דשיל"מ והוי כתערובות הבה"ת ולפי דברי הנ"ל אין שם היתר רק איסור שיכול להפקיע מעיקרו למפרע וא"ש דברי הירושלמי דלמ"ד הזקן עוקר את הנדר מעיקרו מקרי נדרים דשיל"מ ואינו בטל בתערובות אבל רבי שסובר דאינו בטל רק מכאן ולהבא לא מקרי נדרים דשיל"מ הן לטעם הר"ן והם לטעם רש"י ז"ל ולהת"ק דזקן עוקר נדר למפרע מקרי דשיל"מ מטעם הר"ן ממילא יש לחלק בין תערובות מב"מ לתערובות מבשא"מ אבל היכא דשייך טעמו של רש"י אין חילוק בין תערובות מב"מ לתערובות מבשא"מ וא"ש דברי הרא"ש בפ' גה"נ מש"כ גבי פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח משום דהוי דשיל"מ ולפי דברי הנ"ל שהוכחתי מדברי המרדכי בשם רבינו חיים כהן דלא מקרי דשיל"מ אלא אם היה היתר לאיסור קודם שבא לתערובות אבל אם לא היה עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב רק כשבא לתערובות ישל"מ כגון חמץ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לא מקרי דשיל"מ כשהוא בעיני' אף חמצו של עכו"ם שמותר לאחר הפסח מ"מ הרי ישוב לאיסורו לשנה הבאה ע"כ גם כשבא לתערובות לא מקרי דשיל"מ אף לפי מה שהוא עתה בתערובות לא ישוב לאיסורו לשנה הבאה. יש ליישב קושית הט"ז בסי' שכ"ז סק"ב שמקשה שם על הסמ"ג שפסק שאם נתערבה חלה אחר הפרשה ישאל עלי' שא"כ אמאי אמרו בפ' הנודר מן הירק דלכך בטלה תרומה באחד ומאה ולא מקרי דשיל"מ כיון דלאו מצוה לאתשולי עלי' מ"ש מכל דשיל"מ דקי""ל בסי' ק'"ב דאם המתיר בידו לעשות בלי הפסד הוי דשיל"מ ה"נ בתרומה הא עכ"פ בידו לילך ולשאול לת"ח אע"פ שאינו מצוה או שכ"ז שאינו מתחרט מעיקרא ולאו מצוה לאיתשולי שיהיה לו עי"ז פתח חרטה אין בידו לשאול אבל לדעת הסמ""ג שמחמת שנתערב הוי עי'"ז פתח חרטה ע"כ יכול לשאול גם בתערובות תרומה נימא דאף בק"א לא לבטיל משום דהוי דשיל"מ דכיון שאינו בטל יש לו פתח חרטה ויכול למתשיל כן תורף כוונת הט"ז (ודברי נקה"כ בהשגותיו על דברי הט"ז הנ"ל אינו מובן כלל) אבל לפי סברת רבינו חיים כ"ץ הנ""ל מיושב שפיר קושית הט"ז הנ""ל דלא נקרא דשיל'"מ רק היכא שעליו שם דשיל"מ בעודו הי' בעינא קודם שבא לתערובות וגבי תרומה כיון דלאו מצוה לאתשולי לא היה עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב ובפרט דאין נשאלין על הקדישות כ"א ע""י הדחק וכמו שכ' הנקה"כ רק שלא הועיל בזה לדחות קושית הט"ז שקושייתו דעתה שכבר נתערבה התרומה הרי אף הדחק לפנינו ויכול למתשל עלי' אך לפי דברי רח"כ הנ"ל א"ש דכיון שלא היה מקרי דשיל'"מ קודם שבא לתערובות כנ'"ל מבטיל בטיל בתערובות:

ועד"ז יש לתרץ גם קושיא הראשונה שם שמקשה הט"ז בזה"ל ותימא המתניתין בפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין ירקבו משמע דאין להם תקנה דא""כ ליתני התקנה כו' וא"ל דמיירי באופן דאין שייך שאלה הא ליתא דבפ' הנודר מן הירק מייתי מתניתין זאת ודייק עלה הא אם נפלה למאה תעלה הא הוי דשיל"מ כיון שאפשר בשאלה כו' ע'"כ ונ""ל דלכאורה קשה מאי מקשה הגמרא הא הוי דשיל"מ הא משכחת לה כגון שכבר אכל ויהיה אפי' רק כזית מן החולין שנתקנה ע"י הפרשת תרומה זו ואם ישאל על התרומה יהיה למפרט אוכל טבל וצ""ל שאף בכה"ג כיון שאם עבר ושאל על התרומה יפקע איסור