ברוך טעם כד

ואין על הזורע רק עבירת איסור בעלמא שבזרועתו בטל איסור וקשה להמציא שמחמת איסור בעלמא יהיה בידו למתשיל אף אחר שכבר נתבטל וא"כ אין מקום לדברי אלה והנכון מה שתירצתי באופן הראשון בצירוף טעמו של הר"ן לשל רש"י ז"ל:

פרק שלישי ובענין הנ"ל יש לחדש עוד דבר דבפסחים (דף כ"ז ע"ב) איתא בעאי מיני' רב"ח מר"ח תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפו בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה דמה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף ל"ב ומקשה בתוס' ד"ה הקדש תימא מאי חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ על חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל אפי' מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה עכ"ל התוס' ולכאורה אינו מובן קושית התוס' דהא דעתם כמו שכתבו במסכת ביצה (דף ל"ז ע"א) (ודף ל"ח ע"א) דדשיל"מ אינו בטל אינו אלא במינו אבל בא"מ בטל ולכאורה שבח העצים בפת הוי כמבשא"מ וצ"ל שדעת התוס' דכמו מים ומלח לגבי עיסה הוי לענין דשיל"מ כמו במב"מ כיון שבזה נתקן העיסה כ"כ לענין שבח עצים בפת כיון דעי"ז נגמר אפיית הפת הוי כמב"מ לענין דשיל"מ וא"כ לשיטת האלפס דלא נחית לסברת התוס' דמים ומלח הוי כמב"מ וכמש"כ הרשב"א בתשובה שמדברי ר"א דמשני גבי מים ומלח דהוי דשיל"מ הוכיח האלפסי דאף בדשיל"מ אף בא"מ ל"ב שפיר י"ל דשבח עצים בפת הוי כא"מ רק שעכ"ז קשה גם לדידי' קושית התוס' הנ"ל דהא לדעתו דשיל"מ אף בא"מ ל"ב אבל לפימ"ש דמה שסובר האלפסי דאף בא"מ ל"ב אינו אלא היכא דשייך טעם רש"י דעד שתאכלנו ע"י ביטול איסור תאכלנו בהיתר גמור בלי טורח ביטול אבל היכא דלא שייך טעם זה של רש"י וצריכים אנו לטעמו של הר"ן אין מקום לומר דלא לבטיל שלא במינו מעתה י"ל דגם בהקדש שמקרי דשיל"מ ע"י פדיון דלא שייך טעמו של רש"י כיון דכבר בא ההקדש בתערובות ונפקע קדושתו מצד הביטול אין תועלת עוד במה שפודה אח"כ דהא כבר פקעה קדושת ההקדש והוי לענין דין דאורייתא כאלו הוי חולין גמור ואין פדיון לחולין ומה שחשבינן גם להקדש דשיל''מ אינו אלא מטעמ של הר"ן דלא שייך אלא בתערובות מב"מ משא"כ כשנאפה הפרי בעצי הקדש שהוא מבשא"מ ולא שייך בזה להחמיר מצד דשיל"מ אלא מצד חומרא דתקדש ועד"ז בכל תערובות דהקדש במין בשלב"מ דלא מבטיל הוא רק מצד חומרא נוספת בהקדש דאי רק משום דשיל"מ היה לו להתבטל עכ"פ בשא"מ ואחר שהבינותי בדברי הראשונים דמיתי לסתור הראיה שהבאתי בסוגיא דמנחות (דף ל"א) וחשבתי דרק גבי תערובות מעשר בחולין אין תקנה להפריש ממקום אחר רק מטבל דרבנן דמטבל דאו' הוי הפרשה מה"ח על הפטור דהא המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין דמה שיש בהפרשה יותר משיעור חיוב המעשר נשאר טבל וכשרוצה להפריש מעשר מטבל הטבול מדאורייתא לפטור בו גם הטבל שנתערב בחולין צריך להוסיף באותו מעשר שיהא בו גם שיעור מעשר על הטבל שנתערב ואותו ההוספה היא מחיוב על הפטור דהא הטבל שבתערובות כבר נתבטל ממנו שם טבל מדאורייתא משא"כ בתרומה גדולה דחטה אחת פוטרות את כל הכרי וגם מותר להרבות בהפרשת תרומה ובלבד שישאר דבר מה מהכרי חולין ע"כ יש סברא לומר דאף מטבל הטבול מדאורייתא אפשר להפריש תרומה שיפטור אותו כרי וגם את הטבל דרבנן דהיינו הטבל שבתערובות:

אמנם אחר העיון מצאתי באס"ז לב"מ דף מ"ג ד"ה וז"ל התוס' משם מבואר מדברי ר"ת שמקשה קושית התוס' הנ"ל שבמס' ע"ז דלמה לי טעמא דכהתירו כך איסורו ת"ל דהוי דשיל"מ ומתרץ ומשכח שאין לו מתירין כגון שאין מצוי' לו לקנות מן השוק טבל דרבנן ומטבע דאורייתא אינו יכול להפריש דהוי מן החיוב עה"פ כדאיתא במנחות (דף ל"א) כן תורף דברי ר"ת שם הרי להדיא שדעתו דגם ע"י תערובות תרומה גדולה בחולין אין תקנה בהפרשה מטבל דאורייתא כ"א מטבל דרבנן ודינו בזה כדין תערובות מעשר בחולין ור"ל שסברתו דכשמפריש תרומה גדולה מטבל דאורייתא שיפטור בו גם את הטבל דרבנן הוי חלק א' מאותו הפרשה לתרומה על הטבל דרבנן אותו חלק הוי מה"ת עה"פ ונשאר בטבל ע"כ אף בתרומה גדולה שבטבל דרבנן אין תקנה כ"א ע"י הפרשה משאר טבל דרבנן שוב ראיתי שמפורש כמו כן בר"ש מס' חלה פ"ג משנה יוד אם נתערב טבל הטבול לתרומה גדולה לרוב חולין ומפרישין ממקום אחר צריך שתהא ההפרשה מטבל דרבנן יעויי"ש ולחזק מה שכתבתי דבטבל המעורב בחולין לא שייך לומר לענין איסור דאורייתא עד שתאכלנו ע"י בטול תאכלנו בהפרשה דהא כבר נעשה כחולין גמור מדין ביטול ואין תועלת עוד בהפרשה ואם מפריש עלי' הוי מדאורייתא כאלו לא עשה ולא כלום כמפריש חולין מתוקני' על חולין מתוקני' נ"ל ראיה ברורה ע"ז מדברי הר"ן פרק השוכר במס' ע"ז בסוגיא דטבל מב"מ במשהו שכ' בזה"ל וא"ת הא טבל דשיל"מ הוא כו' תי' ר"ת כשאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו לפי חשבון עסקינן מאי אמרית יפריש מיני' ובי' כלומר ממעורב זה הא ליתא שאם היה מפריש ממנו לא היה די לו שיפריש ממעורב זה לפי חשבון הטבל שנפל בו שנמצא מפריש מה"פ עה"ח אלא היה צריך להפריש נגד כולו כאלו היה הכל טבל וכל כה"ג שמפסיד יותר מדינו לאו דשיל"מ מקרי ועוד דאפשר דאפילו בכה"ג לא סגי לפי מה דאמרינן לכל אין בילה חוץ כו' הלכך איכא למיחש שמא בזה שיפריש שיש יותר פטור ממה שראוי לפי חשבון הלכך כל שאין לו טבל ממ"א שיפריש עליו לפ"ח אין לו תקנה ולא הוי דשיל"מ ומש"ה הצריכו הכא לטעמא דכהתירו כך איסורו עכ"ל (ב) וקשה לכאורה דהא מדאו' חיטה א' פוטרת את כל הכרי ובדבר לח טיפה אחת פוטרת א"כ בדברים שיש בילה יש עכ"פ תקנה נגד איסור טבל דאורייתא ובלא הפסד כלל דבהפרשה מעט מן התערובות יש בו חלק מן הטבל ואותו חלק פוטר מדאורייתא את כל הטבל שבתערובות ואף דמדרבנן צריכין להפריש א' מחמשי' מ"מ וכי בשביל שלענין דרבנן לא מקרי דשיל"מ כיון שיצטרך לבוא לידי הפסד בהפרשה מרובה עכ"פ מה שיכולים לעשות בלי הפסד ויופקע ע"י איסור טבל דאוריתא עלינו לעשות דלגבי זה הוי שפיר דשיל"מ בלי הפסד אדרבא עוד ירויח שלא יצטרך להפריש לפי חשבון טבל המעורב בו כי נגד איסור דאורייתא די בהפרשה דבר מה (ואף בדבר שאין בילה דעת הר"ש במס' חלה פ"ג מ"ח בזיתי ניקף שרוצה להפריש מן התערובות דורכי' לעשות בהן משקה ויש בילה יעויי"ש. גדולה מזו דעת הרמב"ן במלחמות ס"פ כ"ש דלכך מקרי חמץ דשיל"מ משום דמדאורייתא מותר החמץ לאח"פ ואף שמדרבנן אסור לאח"פ כדר"ש שקנסא קניס מ"מ לא קניס ר"ש להקל עליו. הגם שהר"ן שם מדחה דברי הרמב"ן הנ"ל מ"מ אינו ענין לגוונא דהכא שיש לעינינו תקנה להפקיע איסור דאו' בלי הפסד וכל מה שאפשר למיעבד מה"ת לא לעביד אמנם לפי דברי הראשוני' א"ש דלהפקיע איסור דאו' כלא תועלת כלל מצד ההפרשה כיון דכבר נעשה כחולין גמורים אין שם תרומה על מה שמפריש והא דאמרינן גבי טבל המעורב דהוי דשיל"מ ע"י הפרשה הכוונה לדעת הר"ן בנדרים