ברוך טעם כג

אבל לאחר שאסרו חכמים התערובות מטעם זה דכהתירו כך איסורו הרי הרי הוא טבל דרבנן ומקרי דשיל"מ דהא יכול להפקיע איסור דרבנן זה ע"י הפרשת טבל דרבנן וא"כ אף בנפל אחד מהתערובות לים ג"כ אסור כמו כל דבר שיל"מ שאסור אף בדרבנן ותו לא היה נ"מ בנתינת שיעור בביטול טבל ולזה מדייק הירושלמי כל דשיל"מ כגון טבל כנ"ל לא נתנו בהם חכמים שיעור:

פרק שני ובסיגנון דברים הנ"ל שהמצאתי דלדעת רש"י דטבל לא הוי דשיל"מ יש להוסיף עוד דגם בקונמות יש סברא לומר דהיכא כל מה שאסר ע"ע בקונם נפל בתערובות לא הוי דשיל"מ לטעם רש"י הנ"ל דבשבועות (דף כ"ז ע"ב) איתא אמר רבא נשבע על הככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליו אכלה כולה אין נשאל עליו אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליו אם בשוגג מחוסר קרבן אם במזיד מחוסר מלקות ע"כ הרי אף לאמימר היכא דליכא קרבן ולא מלקות תו ליכא בשאלה וגדולה מזו דעת הראב"ד בת"ד המובא בשעה"מ דבאכלה כולה במזיד ולא התרו בו דליכא מלקות ולא קרבן תו אינה בשאלה אעכ"ו היכא דכל החתיכה שאסר ע"ע בקונם נפל בתערובות ונתבטל מן התורה מדין ביטול בשיעור בטולו ואין מקום עוד שיהיה חלות השבועה בוודאי ליתא בשאלה ואף אם ישאל לא עשה ולא כלום ואין ההיתר לאיסור הקונם רק מצד שנתבטל בתערובות ולא היה לרבנן להחמיר מצד דשיל"מ שיהיה התערובות אסור עד שישאל דהא אף אם ישאל לא ויהיה היתר אכילת האיסור שבתערובות רק מצד שנתבטל וכנ"ל ע"כ צריכים אנו בזה לטעמו של הר"ן דהחכמים גזרו שיהיה נחשב כל איסור שיהי' לו היתר כהבה"ת לענין איסור דהוי כמב"מ ולא יבוטל אם גם בעצמותו הוא מאותו מין שנתערב בו והוי מב"מ מכל צד כמו שמסביר הר"ן שם בנדרים וכיון שכן גבי קונמות א"א לומר טעמו של רש"י רק טעמו של הר"ן הנ' ע"כ פשוט שבא"מ מבטיל. ולפי"ז לק"מ על הרי"ף ממתניתין דנדרים דבקונמות דלא שייכי טעמו של רש"י רק טעמו של הר"ן לכך במבשא"מ בוודאי בטל ומעתה י"ל כמו שכ' הר"ן דמתניתין מיירי בא"מ ומיירי ג"כ שכל מה שאסר ע"ע בקונם נפל בתערובות כמשמעות לשון המשנה אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בנ"ט אסור כלומר שנפלה כולה לתבשיל וכיון שלא נשאר שיהיה מקום חלות השאלה בטל במבשא"מ וכנ"ל:

ועפ"י דברים הנ"ל יש ליישב דברי הירושלמי בפרק ו' דנדרים אלו נדרים מאי את עביד להון כדשיל"מ או כדבר שאל"מ מסתברא מתעבידנא כדשיל"מ דתנינין תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו לא מכאן ולהבא כנ"ל יעיי"ש ומפרשים דאי הוי אמרינן דאין החכם עוקר למפרע לא הוי דשיל"מ ולכאורה אינו מובן טעמו של דבר דהא מובן דדשיל"מ ההיתר בא לאחר זמן כמו חדש ומוקצה ודומיהן ומה לי אם עוקרו למפרע או לא ואף אם החכם אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא מה"ת לא יקרא דשיל"מ ואדרבא הסברא הוא להיפוך דיותר מסתבר שיהיה נקרא דשיל"מ אם היה ההיתר בא בעקירה מכאן ולהבא אבל לפי דברי הנ"ל י"ל דהירושלמי סובר שנדרים לא מקרי דשיל"מ רק היכא שנשאר עוד דבר מן הנדור שעדיין לא נתערב ומועיל השאלה לענין מה שנשאר ואינו בתערובות תיעקר הנדר למפרע מכל וכל מחמת דהוי לי' כנשבע על הככר ונשאר ממנה כזית ונשאל עלי' ומועיל גם למה שכבר נאכל וכן מפורש ברש"י מס' שבועות שלכך בנשאר כזית מועיל השאלה אף על מה שאכל משום דהחכם עוקר הנדר למפרע וכמו כן מועיל גם לעקור איסור הנדר למפרע על מה שבתערובות משא"כ אי הוי אמרינן דאין החכם עוקר למפרע אלא מכאן ולהבא לא היה תועלת בהתרת הנדר בנשאר אלא על מה שהוא בעין ואינו בתוך התערובות ולא היה מקרי מה שבתוך התערובות דשיל"מ לכך הוצרך הירושלמי לומר מסתברא דעבדינן לי' כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרא וביותר יובנו הדברים האלה להמעיין במש"כ הר' לנדרים (דף כ"ז ע"א) בדין נדר שהותר מקצתו ולדעת הסוברים דהיכר שיש תועלת בידי שמים על איסור שבועה שכבר עליו אף דליכא חיוב מלקות ולא קרבן מועיל שאלה אף שאין לו עוד דבר מדבר שנאסר בשבועה ובקונם וכדמוכח מדברי הר"ן בחידושיו בסוגי' דנודרת במס' גיטין במה שמתרץ שם על קושיא דהתוס' ותידור שלא תאכל ככר זה ותאכלנו בפנינו יעויי"ש מקומו יש לתרץ באופן אחר אף לפי טעמו של רש"י לבד קושית הר"ן שמקשה שם על הך מתניתין דנדרים (דף נ"ב) מהא דאיתא שם בנדרים (דף נ"ט) דקונם פירות האילן שאסור בחלופיהן ובגידוליהן יעו"ש די"ל דהקונם יין זה ונפל לתבשיל לא הוי דשיל"מ מטעם שכתבתי דכיון דנפל כולו לתערובות ונתבטל אין מקום עוד למתשיל ואם ישאל לא עשה ולא כלום ובפרט דלא שייך בכה"ג סברת הגמרא שם (דף נ"ט דכיון דמצוה לאתשולי דהא אין כאן לא סרך מצוה ולא שם שאלה ומה שעבר עבר אבל בקונם פירות וזרען הרי עבר על איסור הקונם במה שנהנה בזריעתן ולא גרע מכל מוכר איסור הנאה אף שמותר בדמיהן מ"מ רבע עליו עונש על מה שעבר ומכר וגרם לעצמו הנאה מדבר האיסור שהוא באזהרה מן התורה בכל איסורי הנאה וכמו כן בזורע איסורי הנאה אף שמה שיצמח מהם מותר מ"מ הא עבר בידים שגרם לעצמו הנאה באיסורי הנאה מה לי אם לוקח דמים בעד איסורי הנאה דאעפ"י שאין דמיהם אסורין כדאיתא בירושלמי קדושין ומובא בר"ן ובריטב"א ובחדושי הרשב"א בסוגי' דמכרן וקדש בדמיהן מ"מ עבר על איסור הנאה במכירתו וכ"כ בזורע איסורי הנאה שתיכף בשעת הזריעה נשבח הקרקע שלו ונתעלית בדמי' מכפי שווי' קודם הזריעה. סברא זו יש להוכיח מדברי התוס' פסחים (דף כ"ח ע"א) ד"ה ותנן נמי שכתבו בזה"ל אור"י דרבנן דמתניתין הם ר"י דפ' כל הצלמים א"נ מתניתין דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחי' ורחמנא אמר ולא ידבק בידך מאומה והא דשרי הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה הוא כו' ע"כ והקשיתי דהא כשיהיה נעשה זבל יהיה זה דרך הנאתן וכדמוכח מהא דתנן פרק כל שעה לא יסיק בו תנור וכירים שהטעם משום דאפרן אסור ומקשה בפ"י ובשעה"מ בתחלת יסודי התורה דהא הוי שלא כדרך הנאתן דאין דרך הנאת פת להסיק בו תנור וכירים ותירצתי דהכל הוא לפי שעת הנאה כשמסיקין האיסור באותן גחלים דהא כבר נעשו גחלים ואין דרך הנאתן באותן הגחלים כ"א בהסקה כמו כן כשנעשה בו חמץ זבל שאז דרך הנאתן בזיבול השדות לפ"ז קשה על דברי התוס' למה כתבו התוס' למה כתבו התוס' דכשנעשה זבל הוי שלא כדרך הנאתן וכו' וצ"ל דהתוס' נחתו לסברת הפ"י שכ' דגבי חמץ אין לחוש מה שיהיה שיעשה זבל ויצמיחו השדות דהא זה לא יהיה כ"א לאחר הפסח רק קושי' התוס' הוא כיון דסופו להיות נעשה זבל לגרום צמיחת הזריעה הרי הוא כמתהלה מן החמץ בפסח אף בעוד שלא נעשה זבל וע"ז א"ש מה שתירצו דהוי שלא כדרך הנאתן דהא בעוד שהחמץ בקיומו ולא נעשה זבל אין דרך הנאתן לעשות ממנו זבל לשדות ובעת שיהיה נעשה זבל ויהיה דרך הנאתן בזיבול השדות יהיה כבר אחר הפסח הרי סמוכין לדברי הנ"ל מה שכתבתי דבזורע פירות שאסר ע"ע בקונם עבר בזריעתו על איסור קונם וכיון שכן אף שכבר נעשו גידולים ונתבטלו הפירות שנאסרו בקונם מצד רבוי הגדולים עליהן עכ"ז ישנו בשאלה למפרע כדי שיפקיע א"ע מעונש איסור הנאה שעבר בזריעת הפירות שאסר ע"ע בקונם לכך מקרי דשיל"מ משא"כ באוסר על עצמו יין ונפל כולו לתבשיל כיון שנתבטל אין מקום עוד למתשיל על איסור הקונם אמנם א"כ צריכין לומר דהך סיפא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין לא קאי רק ארישא דמיירי בקונמות איסור הנאה אבל לפי פי' הר"ן וכאשר מורה פשטות משמעות לישנא דמתניתין קאי על המציעתא קונם שאני אוכל וגם על הרישא וגבי קונם שאני אוכל ליכא איסור הנאה